הגעלת כלים לפסח

הגעלת כלים לפסח

מבוסס על שיעורי הגרי"ד בהגר"מ סולוביציק זצ"ל

יש בליעה רק ביד סולדת בו. וכל כלי אשר תבושל בו. אבל יד סולדת בו הוא קודם שיש בו אבעבועות. תבושל בו אין פירושו ממש מבושל אלא פירושו יד סולדת בו. אלא אם הוא רותח זה נקרא בישול. זה במאה ושלושים או במאה וארבעים מעלות פרנהייט. ואז הכלי בולע את האיסור שנפל לתוכו. וזה כלול במונח של אשר תבושל בו. זה לאיסור. אבל מהו הדין בנוגע להכשיר את הכלי. איזו רמה של חום צריכים כדי להגעיל ולהכשיר את הכלי. כתוב ומורק. מורק ברותחין. אבל כמה חם ורותח הוא צריך להיות? הגאונים אמרו שהחום להכשיר צריך להיות יותר גבוה מהחום שמבליע. לבליעה מספיק יד סולדת בו. ולהכשר צריכים מעלה אבעבועות. זה מאתים ושתים עשרה מעלות פרנהייט. ככה זה בגובה של שפת הים. ככה אמרו הגאונים. אבל יש ראשונים שחולקים על זה. יש ראשונים שאומרים מכיוון שלבליעה מספיק חום של יד סולדת בו והתורה קוראת לזה אשר תבושל בו אז אין שום סיבה שנצטרך חום יותר גבוה להגעלה. יש אחרונים שאומרים שזו נקודת מחלוקת בין המחבר לרמ"א בהלכות פסח (סימן תנ"ב סעיף א'). מהמחבר נראה שגם להכשיר צריכים רק חום של יד סולדת בו. והרמ"א דורש להכשיר חום של מעלה אבעבועות. מביאור הגר"א נראה שהחום של הגעלה לא צריך להיות יותר גבוה מהחום של בליעה. והיינו מספיק להגעלה חום של יד סולדת בו. זה בנוגע לכלי ראשון. הגאונים דורשים בהגעלה של כלי ראשון חום של מעלה אבעבועות. והמחבר והגאון סוברים שמעיקרא דדינא צריכים להגעלה רק חום של יד סולדת בו. אבל מהו הדין בכלי שנבלע בו איסור על ידי עירוי מכלי ראשון? או כלי שנבלע בו איסור על ידי חום של כלי שני. אז רוב האחרונים אומרים שבזה אין מחלוקת בין הגאונים לראשונים אחרים. בזה כולם מסכימים שלהכשיר מספיק חום של יד סולדת בו. והיינו הדין הוא כבולעו כך פולטו. כשכלי ראשון עומד על האש אז לפעמים החום מגיע למאתים ושתים עשרה מעלות לכן בהגעלה צריכים חום של מאתים ושתים עשרה מעלות. אבל כלי שני או בעירוי מכלי ראשון החום הוא פחות ממאתים ושתים עשרה מעלות אז מספיק גם להגעלה חום של יד סולדת בו. אבל אין זה כל כך מובן. אם הגאונים היו אומרים שצריכים להגעלה חום של מעלה אבעבועות רק כשהבליעה  היתה על ידי חום של מעלה אבעבועות אז זה היה מובן. אבל הרי הגאונים דורשים להגעלה חום של מאתים ושתים עשרה מעלות גם כשהחום לבליעה היה פחות. הכלי ראשון אמנם היה על האש. אבל הוא לא הגיע לחום של מאתים ושתים עשרה מעלות. זה היה  חום של מאה וששים או חום של מאה ושמונים מעלות. אבל להכשיר הגאונים אומרים שצריכים חום של מאתים ושתים עשרה מעלות. אז הגאונים סוברים שלכל הגעלה צריכים חום של מעלה אבעבועות. אז למה להכשיר כלי שנבלע בו איסור על ידי עירוי מכלי ראשון לא נצטרך חום של מעלה אבעבועות? זו קושיה. ואמנם קושיות נשארות קושיות. אבל הקבלה מהפוסקים היא שלהכשיר כלי שנבלע בו איסור על ידי עירוי מכלי ראשון לא צריכים חום של מעלה אבעבועות אלא מספיק חום של יד סולדת בו.

הרמ"א פוסק כמו הגאונים שבכלי ראשון צריכים חום של מעלה אבעבועות. ולהגעלה לעירוי מכלי ראשון או לכלי שני מספיק יד סולדת בו. אבל צריכים לחקור מהו הדין כשהחום של מעלה אבעבועות הוא נהיה יותר גבוה מפני שהלחץ אוויר השתנה? החום של מעלה אבעבועות הוא לא קבוע. זה משתנה לפי הלחץ אוויר. כשהלחץ אוויר נהיה יותר גדול אז גם נקודת בישול נהיה יותר גבוה. בגובה של שפת הים נקודת בישול היא במאתים ושתים עשרה מעלות. וכשהמים מגיעים לחום של מאתים ושתים עשרה מעלות אז אין החום של המים יכול להיות יותר גבוה מזה. המים מתאדה ואין החום נהיה יותר גבוה. ובימי הראשונים הם ידעו שזה החום הכי גבוה שיכול להיות במים. והראשונים דרשו להגעלה את החום הכי גבוה. אבל היום יש סירים שבהם החום של המים יכול להיות הרבה יותר גבוה ממאתים ושתים עשרה מעלות. ולכן האוכל בתוך סירים אלו מתבשלים יותר מהר מפני שהחום בסירים אלו הוא הרבה יותר גבוה. זה משתנה לפי הלחץ אוויר. אבל אז איזה חום צריכים כדי להכשיר את הכלי שבו המים הגיע לחום של ארבע מאות או חמש מאות מעלות? יש לומר שהחום של הגעלה הוא מאתים ושתים עשרה מעלות בין לחומרא ובין לקולא. אם החום של בליעה הוא פחות ממאתים ושתים עשרה מעלות צריכים להגעלה חום של מאתים ושתים עשרה מעלות. וגם אם החום של בליעה היה יותר ממאתים ושתים עשרה מעלות מספיק להגעלה חום של מאתים ושתים עשרה מעלות. אבל יש לומר לא. יש לומר שהחום של הגעלה הוא מאתים ושתים עשרה מעלות רק לחומרא ולא לקולא. לא לקולא. אם החום של בליעה  היה יותר ממאתים ושתים עשרה מעלות אז גם החום להגעלה צריך להיות יותר ממאתים ושתים עשרה מעלות. יש לשאול שאלה דומה לפי הראשונים שסוברים שלהגעלה מספיק חום של יד סולדת בו. האם החום של יד סולדת בו הוא מספיק להגעלה רק כשהחום לבליעה היה רק יד סולדת בו? אבל כשהחום של בליעה היה יותר מיד סולדת בו אז גם להגעלה צריכים חום יותר מיד סולדת בו. שתמיד צריכים שהחום של הגעלה יהיה כמו החום של הבליעה. או יש לומר שהחום של יד סולדת בו הוא תמיד מספיק להגעלה שהוא מספיק להגעלה גם כשהחום של בליעה היה מאתים ושתים עשרה מעלות. הלכה למעשה אנו מחמירים. אנו דורשים להגעלה החום שהיה קיים לבליעה, והיינו אפילו כשהחום היה יותר ממאתים ושתים עשרה מעלות. ולכן אנו פוסקים להגעלה של סיר לחץ צריכים את החום שבו התבשל הסיר לחץ בשעת בליעה. ובוודאי אם יש בעין בכלל אי אפשר להכשיר סיר לחץ. זו דרשה של התורה כוהנים. ואם הוא לגמרי נקי אז צריכים להכשיר את הסיר לחץ פעמיים. בפעם הראשונה מבשלים את המים בתוך הסיר לחץ באותו חום שבו התבשל החמץ בתוכו. החום אז נהיה גבוה מאד. וזה מספיק להגעלה של הכלי בפנים. ואח"כ פותחים את הסיר לחץ ושמים לתוכו אבן כדי שהמים ישפך על גדותיו של הכלי. או שפותחים את הסיר לחץ ומבשלים את המים עוד הפעם באופן רגיל ושמים בתוכו אבן כדי שהמים יישפך על גדותיו של הכלי. שהגמרא אומרת שחוץ מזה שצריכים להגעיל את הכלי מבפנים צריכים גם שהמים הרותחים יישפך מעל גדותיו של הכלי. בשעה שהכלי הוא סגור אין המים נשפכים החוצה. אבל כשהכלי נפתח אז לפעמים המים כן נשפכין החוצה. ולכן צריכים להגעיל את הצד החיצון של הכלי. אבל לזה צריכים רק שהמים המכשירים יישפכו החוצה. ובזה גם בסיר לחץ מספיק שהמים יהיו במאתים ושתים עשרה מעלות. ואנו שמים אבן בתוך הכלי כדי שמים יישפכו החוצה.

יש גם שאלה איך מכשירים מדיח כלים? זו גם שאלה בנוגע לחום. שהמים במדיח כלים לא מגיעים לחום של מאתים ושתים עשרה מעלות. יש עוד בעיה. יש בעיה שמאד קשה לנקות את הסל בתוך המכונה. זה כמין רשת. אז זה בתוך הכלל של נפה. הרמ"א אסר להכשיר נפה. וזה מפני שמאד קשה לנקות את הנפה מבעין. לפי שיטה זו היינו צריכים לאסור להכשיר כל מדיח כלים. אבל אם אפשר להיות בטוח שניקה טוב את הסל אז יש להכשיר אותו. אבל זה מאד קשה. וזה נוגע לדין דאורייתא. שאם יש בעין אז לא עוזרת הגעלה. זה צריך להיות לגמרי נקי. זו בעיה אחת. הבעיה השנייה היא בעיה של החום שצריכים כדי להכשיר את המדיח כלים. המים במדיח כלים לעולם לא מגיע לחום של מאתים ושתים עשרה מעלות. לאיזה חום זה יכול להגיע תלוי לפי החוק שקיים בכל מדינה ומדינה על פי מחלקת תברואה של המדינה. יש מדינה שדורשת שהחום של המים יגיע למאה ושמונים מעלות. ויש מדינה אחרת שמחייבת שהחום של המים יהגיע למאה ותשעים מעלות. וזה גם לא תמיד קבוע. לפעמים החום הוא גבוה ולפעמים החום הוא פחות. אז בהגעלה צריכים לשים לב שהוא בחום הכי גבוה שהוא יכול להגיע. שהוא לעולם לא פחות מהחום של בליעה. ואם תאמר הרי אין זה חום של מעלה אבעבועות. התירוץ הוא שבמדיח כלים זה רק עירוי מכלי ראשון ובזה הפוסקים אומרים שלא צריכים שיהיה מעלה אבעבועות.  שבמדיח כלים זה לא כלי ראשון אלא זה עירוי מכלי ראשון. אז לא צריכים שיהיה מעלה אבעבועות כדי להכשיר אותו. אבל צריכים שהחום של הגעלה לא יהיה פחות מהחום של בליעה. דיברנו על שאלה זו קודם. אבל אם החום באמת לא יהיה פחות אז אפשר להכשיר מדיח כלים.

הראשונים דנים בשאלה איך בכלל מועילה הגעלה? הרי אם המים רותחים מפליטים את האיסור מהכלי אז הם גם מבליעים את האיסור חזור לכלי. זה פרדוקס. הראשונים אומרים שזה שני הפכיים בנושא אחד. לוקחים כלי שנטרף ושמים אותו בתוך מים רותחים. והמים מפליטים את הטעם של איסור הקיים בדופני הכלי. אבל הרי המים הרותחים לא רק מפליטים אלא הם גם מבליעים. אז נמצא שהמים גם מבליעים את הטעם של איסור חזור לתוך דופני הכלי. אז אין לדבר סוף. וכל הראשונים התמודדו עם בעיה זו. התוספות, רבינו תם, הרמב"ן, הרשב"ם, הרשב"א וכל הראשונים. הרשב"ם אומר שלכן הגאונים דרשו מים שמעלה אבעבועות. שבמים רותחים כאלו אנו אומרים איידי דטרידי למיפלט לא מבלעי. הרשב"ם אומר שאין הגאונים דורשים את זה כדי להפליט את האיסור. אלא הגאונים דורשים את זה כדי למנוע בליעה חזור לתוך דופני הכלי. הרשב"ם הופך את כל השיטה של הגאונים לשיטה אחרת לגמרי. אבל רבינו תם וכל הראשונים אומרים שלכן צריכים להקפיד שהכלי שבו עושים את ההגעלה צריך שיהיה בו ששים כנגד הכלי שמכשירים אותו מבליעת איסור. או שהכלי שמכשירים אותו מבליעת איסור יהיה לאו בן יומו. כשהכלי אינו בן יומו הוא אינו אוסר מפני שהוא נותן טעם לפגם. אז זה לא מפריע לי שהוא חוזר ונבלע בדופני הכלי שהוא נותן טעם לפגם ואין זה אוסר את הכלי. ואין הכלי אז אסור אפילו לכתחילה. כלי שאינו בן יומו הוא אסור לכתחילה רק אם כשהאיסור נבלע בו האיסור עוד לא היה נותן טעם לפגם. האיסור נהיה נותן טעם לפגם רק אחרי שהוא נבלע בתוך הכלי. כשהוא נבלע בתוך הכלי הוא עוד היה טעם טוב. הוא עוד לא היה נותן טעם לפגם. ואז גם אחרי שהאיסור נהיה נותן טעם לפגם אסור להשתמש בכלי לכתחילה. אבל אם כשהאיסור נבלע בתוך הכלי האיסור כבר היה נותן טעם לפגם אז מותר להשתמש בכלי זה אפילו לכתחילה. אם הכלי בלע טעם פגום אז מותר להשתמש בכלי אפילו לכתחילה. ממילא כשהכלי שמכשירים אותו הוא אינו בן יומו אז כשהאיסור חוזר ונבלע בתוך דופני הכלי הוא אינו אוסר את הכלי אפילו לכתחילה. וזה מפני שהטעם היה פגום כבר בתחילת הבליעה. ולכן הכלי כשר אפילו לכתחילה. זו עצה אחת. עצה אחרת היא שיהיה ששים בתוך הכלי הגדול נגד הכלי שיש בו בליעת איסור. ואז האיסור שנפלט נהיה בטל בתוך הששים של מים שיש בתוך הכלי הגדול. אבל עצה זו קשה ליישם אותה באופן כללי שתמיד יהיה ששים נגד הכלי שנבלע בו האיסור. קשה שיהיה לכל אחד יורה כזה גדול. ולכן המנהג בכל תפוצות ישראל הוא להכשיר רק כלי שהוא אינו בן יומו. ואם הכלי הוא כן בן יומו אז לא רק שכלי זה לא נהיה מוכשר אלא גם הכלי הגדול נהיה אסור.

המחבר אומר שבהכשרת כלים לפסח יש שלשה זמנים להגעלה. יש זמן של קודם זמן איסור. והיינו שזה אפילו לא ערב פסח לאחר זמן איסור אכילת חמץ. והיינו שזה קודם ארבע שעות. הזמן השני הוא ערב פסח לאחר ארבע שעות. והיינו שזה כבר זמן איסור אכילת חמץ. זמן שני זה הוא אחר ארבע שעות עד ליל פסח והיינו עד שקיעת החמה. והזמן השלישי הוא בפסח עצמו. בפסח עצמו כבר אי אפשר להכשיר כלי חמץ בכלל. בערב פסח מזמן איסור חמץ עד ליל פסח כן אפשר להכשיר כלי חמץ. אבל צריכים ליזהר שיהיה או ששים כנגד הכלי חמץ או שיהיה לאו בן יומו. אבל כשמכשירים כלי חמץ קודם זמן איסורו אז חמץ הוא שונה משאר איסורים. אז אפשר להכשיר גם כלי חמץ בן יומו וגם לא צריכים שיהיה ששים במים כנגד הכלי חמץ. ולמה אין בעיה בזה שהמים חוזרים ומבליעים את הטעם חמץ בתוך הכלי? הדין הזה לא התחיל במחבר. אלא התוספות בחולין ובעבודה זרה אומרים את זה. יש הלכה שנ"ט בר נ"ט דהיתירא הוא מותר. זו היא ההלכה של דגים שעלו בקערה. בישלו ביצה בסיר חלבי. אז מותר לאכול את הביצה ביחד עם בשר. וזה אף שהסיר החלבי היה בן יומו. הטעם הראשון היה טעם של חלב שניתן ונבלע תוך דופני הסיר. הוא לא בישל את הביצה ביחד עם חלב. אלא חלב נתבשל קודם לבד בתוך הסיר. והחלב הזה נתן טעם של חלב לתוך דופני הסיר. זה הנ"ט הראשון. וזה היה טעם של היתר. ואח"כ בישל ביצה בתוך הסיר. אז הסיר הפליט טעם חלב וזה נבלע לתוך הביצה. זה נותן טעם שני. וגם זה טעם היתר שהוא רק טעם חלב לתוך ביצה. ואז הוא מבשל את הביצה ביחד עם בשר. אז הנ"ט השלישי יהיה טעם של חלב לתוך בשר. וזה כבר טעם איסורא. אבל טעם שלישי אינו נאסר אף שהוא כבר טעם דאיסורא. כדי להיות טעם של איסור זה צריך להיות או הטעם הראשון או הטעם השני. לא הטעם השלישי. אבל דין זה הוא רק בהיתירא בלע. שהטעם הראשון והטעם השני היה  טעם דהיתירא. אבל באיסורא אין הלכה של נ"ט בר נ"ט. למשל. אחד לקח סיר מגוי שנתבשל בו איסור והסיר הוא בן יומו. והוא מבשל מים בתוך סיר זה. בתוך הסיר יש טעם של נבילה. ואז הסיר נותן טעם נבילה לתוך המים. ואח"כ המים האלו מתבשלים בסיר אחר. ובתוך הסיר הזה יבשל ביצה. אז המים נותנים טעם נבילה לתוך הביצה. זה כבר טעם שלישי. וכמובן הביצה היא אסורה. אבל הרי זה נ"ט שלישי. התירוץ הוא מפני שהוא אסור כבר מנתינת הטעם הראשון. וכשהוא יבשל את הביצה בעוד סיר אחר אז גם הסיר האחר יהיה אסור. אפילו במאה נתינות טעם זה עדיין יהיה אסור.

וההסבר הוא פשוט. נ"ט בר נ"ט הוא טעם קלוש. הוא טעם שאינו חזק. וכדי להיות טעם של איסור – והיינו כשיש טעם של חלב בבשר או יש טעם של בשר בחלב – זה יכול להיות רק בטעם חזק ולא בטעם קלוש. בטעם קלוש לא יכול להיות חתיכה נעשית נבילה. אבל אם האיסור הוא מהנ"ט הראשון זה לא מפריע לי כלום שהוא טעם קלוש. הוא נשאר איסור אף שהוא טעם קלוש.

כשאחד מכשיר כלים של איסור אז אין נ"ט בר נ"ט דהיתירא, ולכן צריכים שהכלי האסור יהיה לא בן יומו או שיהיה ששים ביורה הגדול נגד הכלי שיש בו בליעה של איסור. אחרת הכלי נשאר אסור מפני שהמים חוזרים ומבליעים את האיסור לתוך הכלי וגם הכלי הגדול נהיה אסור. אבל חמץ לפני הפסח הוא היתר. אז זה לא מפריע לי שהטעם של חמץ יהיה נבלע חזור לתוך הכלי מפני שזה נ"ט בר נ"ט דהיתירא. זה כבר נ"ט שלישי וזה לא יכול אח"כ להיות חמץ של איסור. חמץ נתן טעם לתוך הכלי. הכלי נותן טעם חמץ לתוך המים. ואח"כ המים נותנים טעם חמץ לתוך הכלי. זה נ"ט שלישי קודם זמן איסורו. אז זה מותר מדין נ"ט בר נ"ט דהיתירא. זה מותר אף שהכלי הוא בן יומו. וגם לא צריכים שיהיה ששים ביורה הגדול כנגד הכלי חמץ. כל ההגעלות הן טובות לכלי חמץ קודם זמן איסור אכילת חמץ. אבל אחרי זמן איסור אכילת חמץ לא יכול להיות הגעלה של כלי חמץ אלא אם כן הכלי חמץ הוא לא בן יומו או שיש ששים במים ביורה הגדול נגד הכלי חמץ. שאחר זמן של איסור אכילת חמץ לא יכול להיות היתר של נ"ט בר נ"ט מכיוון שזה כבר נ"ט בר נ"ט דאיסורא. לאחר זמן איסור אכילת חמץ זה איסורא בלע ובאיסורא בלע אין היתר של נ"ט בר נ"ט. ולכן אז אפשר להכשיר כלי חמץ רק אם הכלי חמץ הוא לא בן יומו. וזה רק עד שקיעת החמה. אבל משקיעת החמה ואילך אי אפשר בשום אופן להכשיר כלי חמץ. שאפילו אם הוא לא בן יומו אי אפשר להכשיר אותו. שבפסח עצמו נותן טעם לפגם הוא אסור. בפסח עצמו גם כלי שאינו בן יומו אוסר אפילו בדיעבד. אם אחד בפסח יבשל מרק כשר לפסח בכלי חמץ שאינו בן יומו המרק יהיה  אסור. אם הוא יבשל את המרק קודם שקיעת החמה אז המרק יהיה מותר. אבל אם הוא יבשל את המרק אחר שקיעת החמה אז המרק יהיה אסור. שבפסח עצמו מכיוון שגם תערובת של משהו חמץ הוא אסור לכן גם נותן פעם לפגם הוא אסור. אז בפסח עצמו לא יכול להיות שום הגעלה של כלי חמץ. שכל הבסיס להכשר של הגעלה הוא מפני שהכלי איסור הוא לא בן יומו והוא אינו אוסר מפני שהוא נותן טעם לפגם. או מפני שיש ששים במים בתוך היורה הגדול כנגד הכלי איסור. אבל בפסח עצמו אין דין של ביטול בששים וממילא גם אין היתר של אינו בן יומו של נותן טעם לפגם. ולכן בפסח עצמו לא יכול להיות שום הגעלה. התוספות, והרא"ש והמחבר אמרו את כל זה.

אבל יש קבוצה של חכמי ספרד שאינם מסכימים עם זה. נוהגים לכתחילה להחמיר שגם הגעלה קודם הפסח יהיה רק בכלי חמץ שהוא אינו בן יומו. אנו פוסקים את החומרא הזו לכתחילה. והיינו שלכתחילה חוששים לשיטה שחמץ קודם הפסח הוא איסורא בלע. אבל מעניין שהמחבר עצמו סותר את עצמו. המחבר בנוגע להלכה אחרת פוסק שחמץ קודם הפסח הוא איסורא בלע. אבל גם מעניין שיהודים אינם מתפעלים מקושיה. שהם פוסקים כמחבר אף שלכאורה יש סתירה בין שני הפסקים של המחבר. ואין על זה תירוץ. הברכת הזבח רבי שמואל אהרון שהוא היה בן דורו של המחבר כותב בתשובה אחת לתלמיד שהקשה קושיות נגד המחבר – באותו זמן יצא השולחן ערוך – ומה שאתה מקשה נגד הרב המחבר מצפת אילו היית בבית מדרשנו הייתי יודע שאין להקשות על דבריו שכולם מלאים סתירות ואין שמאלו יודעת מה שימינו כותבת. זה מה שהברכת הזבח כותב. הוא באמת היה קצת מאוחר מהמחבר. הוא היה יותר בן דורו של הש"ך. אבל אמנם הברכת הזבח כתב ככה, אבל הבית יוסף נשאר הפוסק. יהודים פוסקים כמו הבית יוסף. וכל האחרונים מודעים לסתירה זו בין שני הפסקים של המחבר.

יש שתי פרשיות של הכשר כלים. יש פרשה של מריקה ושטיפה. אבל יש גם פרשה של גיעולי מדין. וכל דבר אשר יבוא באש. כתוב בזה שהגעלה היא יעילה רק בדברים שתשמישם בחמין. והיינו על ידי מים או על ידי נוזל אחר. אבל כלים שתשמישם על ידי האור אין להם הכשר על ידי הגעלה אלא רק על ידי ליבון. אין תשמישם על ידי מים רותחים אלא ישיר מאש ככה זה בשפוד ואסכלה. ההכשר שלהם הוא לא על ידי הגעלה אלא רק על ידי אש, על ידי ליבון. הלוקח כלים מן העכו"ם מגעילן בחמין השופד והאסכלה מלבנן באש. דבר אשר תשמישו על ידי האור תעבירו באש. אין לו הכשר על ידי הגעלה אלא צריכים דווקא ליבון. והגמרא שואלת הרי בפרשה של מריקה ושטיפה לא מוזכר בכלל ליבון. והמשנה בזבחים אומרת שהשפוד והאסכלה שצלו עליהם בשר חטאת מגעילם בחמים ודיו. אז רואים שהגעלה היא יעילה גם בדבר שתשמישו על ידי האור. והגמרא מתרצת שיש הבדל בזה בין היתירא בלע לאיסורא בלע. כמו בהלכה של נ"ט בר נ"ט. אם זה היתירא בלע והוא מגעיל את הכלי קודם שהוא נהיה איסור אז מספיק הגעלה. אבל אם זה איסורא בלע אז בדבר שתשמישו על ידי האור צריכים ליבון. בפרשה של מריקה ושטיפה הכלי בלע טעם של בשר חטאת. זה לא היה איסורא בלע אלא זה היה היתירא בלע. הוא נהיה איסור רק למחר בעמוד השחר. שלמחר בעמוד השחר הוא נהיה נותר. אבל בינתיים כשהוא מגעיל את הכלי זה נחשב להגעלה טובה. אבל שמה מדובר בקונה שופד או אסכלה מן העכו"ם. זה איסורא בלע. ומכיוון שזה איסורא בלע ממילא זה צריך ליבון.

ההסבר הוא אותו הסבר שאמרנו בנ"ט בר נ"ט. אם יש רק הגעלה עדיין נשאר טעם בדופני הכלי אבל הטעם הוא טעם קלוש. אבל כשמדובר באיסורא בלע צריכים דווקא ליבון שאם זה איסורא בלע אז גם טעם קלוש הוא אסור. ואין בהגעלה הכוח להפליט את כל הטעם. נשאר טעם בתוך דופני הכלי אלא שהוא טעם קלוש. הגעלה לא יכולה להפליט את הכול אבל ההגעלה כן מקלישה את הטעם שנשאר בדופני הכלי. והא ראיה שיש פליטה היא מזה שאם אחד מבשל מים בתוך כלי זה המים נהיו אסורים. עובדה שיש פליטה. אבל אין ההגעלה מפליטה את הכול. אבל ההגעלה כן מקלישה את הטעם שנשאר בדופני הכלי. וכדי להפליט את הכול צריכים דווקא ליבון. כשיש רק הגעלה אז האיסור שנשאר הוא איסור קלוש. ומכיוון שהוא איסור קלוש אז הוא כמו נ"ט בר נ"ט. ואח"כ כשהגיע זמן איסורו הטעם קלוש לא יכול להיות איסורא. אבל אם הוא היה איסור מלכתחילה אז אין זה משנה לנו שהוא טעם קלוש. שבאיסור גם טעם קלוש הוא אסור. ולכן באיסורא בלע צריכים דווקא ליבון. זה הפשט בדברי הגמרא במסכת עבודה זרה לחלק בדין של ליבון בין איסורא בלע להיתירא בלע.

ואם חמץ קודם הפסח הוא היתירא בלע – שככה פוסק המחבר בנוגע לנ"ט בר נ"ט שנ"ט בר נ"ט קודם הפסח הוא מותר. – אז המחבר היה צריך לפסוק גבי פסח שבכלל לא צריכים ליבון כשהוא מכשיר כלי חמץ קודם זמן איסור אכילת חמץ. היה אפשר להכשיר תנור וכול דבר שתשמישו על ידי האש גם בלי ליבון. היה אפשר להכשיר את הכול על ידי הגעלה או על ידי ליבון קל שהוא כמו הגעלה. אבל המחבר לא פוסק ככה. המחבר פוסק שיש דברים שאנו מכשירים לפסח על ידי הגעלה ויש דברים שאנו מכשירים אותם לפסח רק על ידי ליבון. וזה מחמת השיטה של הרב אלפס, הר"ן, הרמב"ן והרשב"א שחולקים על התוספות ואומרים שחמץ קודם הפסח הוא איסורא בלע. אפילו בפורים ואפילו בחנוכה חמץ הוא איסורא בלע.

וההסבר בזה הוא פשוט. זה מסתבר שחמץ אפילו קודם הפסח הוא איסורא בלע. רבינו תם אמנם אומר שחמץ קודם הפסח הוא היתירא בלע. אבל הרמב"ן צועק גיוואלד על זה. שמהו כל המובן של היתירא בלע מול איסורא בלע? זה לא תלוי אם מותר לגברא כרגע לאכול את זה או זה אסור כרגע לגברא לאכול את זה. אלא זה תלוי אם החפצא כרגע הוא איסור או החפצא כרגע הוא היתר. מה נקרא בגמרא היתירא בלע? בשר חטאת קודם שנהיה נותר. בשר או חלב קודם שמתערבבים ביחד הוא היתירא בלע. שהאי לחודיה מותר והאי לחודיה מותר. זה נהיה איסור רק כשהם מתערבבים ביחד. לכתחילה אסור להגעיל מבשר לחלב או מחלב לבשר. אבל אם אחד יגעיל כלי בשרי שתשמישו על ידי האור זה יהיה יעיל מפני שהכלי בלע בשר שהוא היתירא ועל זה לא צריכים ליבון. לכן ההגעלה בדיעבד היא טובה להכשיר את הכלי הזה לחלב. שבשעתו אין לכלי בליעה של טעם של איסור. יש לו רק טעם של היתר. וכן בבליעה של קדשים. בליעה של בשר חטאת קודם שנהיה נותר. ואם בכלי נחושת בושלה. זה כולל גם כשתשמישו הוא על ידי האור. אבל בשעתו הטעם הוא טעם דהיתירא. הטעם יהיה אסור רק לאחר שיהיה נותר. אבל בשעתו הטעם הוא טעם דהיתירא. ולכן בשעתו אפשר להגעיל אותו ולא צריכים ליבון. מפני שבשעתו אנו לא מפליטים ממנו איסור אלא אנו בשעתו מפליטים ממנו טעם של היתר. חסר בו חתיכת איסור. חסר בו החתיכה נעשית נבילה. חסר בו השם איסור על החפצא. בין בנוגע לבשר בחלב בין בנוגע לאיסור של נותר בבשר קדשים. אבל אין זה ככה בחמץ קודם פסח. לא חסר בו השם חמץ אף שזה קודם הפסח. החמץ הוא כבר חמץ. אלא שהתורה אסרה חמץ רק בתוך הפסח ולא קודם הפסח. אבל גם קודם הפסח לא חסר בו השם חמץ. אלא שזה לא אסור קודם הפסח. והיינו שהגברא מותר בחמץ קודם הפסח. אבל גם קודם הפסח לא חסר בחפצא השם איסור של חמץ. החפצא הוא כבר חמץ גם קודם הפסח. מה שאין כן בבשר בחלב שאם זה רק טעם של בשר אין איסור בחפצא שאין החפצא בכלל חפצא של איסור. מפני שאין טעם של בחלב בשר ואין טעם של חלב בבשר. החפצא של בשר בחלב היא רק כשהבשר והחלב מעורבבים ביחד. כשיש טעם של בשר בחלב או כשיש טעם של חלב בבשר. ובנותר זה נהיה חפצא של נותר רק כשעבר שני ימים ולילה אחד או כשעבר יום ולילה, ורק אז הבשר נהיה נותר. כל זמן שלא עבר זמן אכילתו של בשר הקרבן הבשר אינו בכלל חפצא של נותר וחסר כל השם של נותר. אבל מהו חמץ? כשאחד מחמשת המינים בא במגע עם מים ועמד ככה בשיעור של הילוך מיל. אז האם זה משנה אם כרגע זה פורים או חנוכה? הרי גם אז זה אותו שם של חמץ. אלא שהתורה אמרה שבחמץ הגברא מותר בו בשאר ימות השנה והוא אסור בו רק בימות הפסח. והרי במנחות חמץ הוא אסור בכל ימות השנה. אז לגבי מנחות חמץ יהיה איסורא בלע בכל ימות השנה. האם נאמר לגבי איסור חמץ בפסח שהוא חמץ רק בפסח ולא בשאר ימות השנה? אלא הוא חמץ בשאר ימות השנה והוא חמץ בפסח. אלא שהגברא מותר בחמץ בשאר ימות השנה. אבל לא מחמת היתר הגברא זה נהיה היתירא בלע. שמהו הבסיס לחילוק בין היתירא בלע לאיסורא בנוגע להכשר כלי. אם היתירא בלע אז לא צריכים דווקא ליבון להכשיר כלי שתשמישו על ידי האור אלא אפשר להכשיר את הכלי גם על ידי הגעלה. אבל באיסורא בלע אפשר להכשיר כלי שתשמישו על ידי האור רק על ידי ליבון ולא על ידי הגעלה. וכן יש חילוק בין היתירא בלע לאיסורא בלע בנוגע להלכה של נ"ט בר נ"ט. בהיתירא בלע נ"ט בר נ"ט הוא מותר. ובאיסורא בלע אין נ"ט בר נ"ט מותר. למה? מהו הבסיס לחילוק בין היתירא בלע לאיסורא בלע בהקשר הלכות אלו? ההסבר הוא פשוט כמו שאמרנו. אם הבליעה היא עוד לא חפצא של איסור והאיסור עוד צריך להתהוות אז לא יכול להיות התהוות איסור בטעם קלוש. למשל. התורה אומרת שגם טעם יכול להיות נותר. באיזה סוג טעם התורה אמרה שהוא יכול להיות נותר? רק בטעם חזק. רק בטעם בריא. אבל בטעם קלוש אין הטעם יכול להיות נותר. וכן התורה אמרה בבשר בחלב שהטעמים של בשר ושל חלב אוסרים אחד את השני. והתורה אומרת באיזה טעמים של בשר וחלב הם אוסרים אחד את השני? רק בטעמים בריאים ולא בטעמים חלשים. בטעמים קלושים הם לא אוסרים אחד את השני. ולכן באיסורא בלע זה לא משנה לי אם הטעם הוא טעם קלוש או הטעם הוא טעם בריא. גם טעם קלוש של איסור נשאר אסור. ולכן בנותר אנו מבינים את הדין של היתירא בלע. שהטעם של הבשר צריך להתהוות כחפצא של נותר. ואם הטעם של הבשר קדשים הוא טעם קלוש הוא לא יכול להתהוות כחפצא של נותר. גם בנ"ט בר נ"ט יש טעם. אלא שבנ"ט בר נ"ט הטעם הוא טעם קלוש. ובאיסורא בלע זה לא משנה לנו שהטעם הוא טעם קלוש. ובהיתירא בלע מכיוון שהטעם הוא טעם קלוש אז הטעם לא יכול להתהוות כאיסור. וכן בנוגע לדבר שתשמישו על ידי האור שהגעלה לא יעילה וצריכים דווקא ליבון. אין הפשט שהגעלה לא מפליטה את האיסור בכלל. אלא גם בדבר שתשמישו על ידי האור הגעלה היא יעילה להפליט את האיסור אלא שאין הגעלה מפליטה את כל האיסור שנשאר קצת טעם איסור בכלי. אבל הקצת טעם איסור שנשאר בכלי הוא טעם קלוש. הגעלה מפליטה את הטעם קצת. והגעלה מקלישה את הטעם שנשאר בכלי. אחר ההגעלה הטעם הוא רק טעם קלוש. אז זה בדיוק כמו בנ"ט בר נ"ט. ובטעם קלוש אם השם איסור צריך להיות חל עליו השם איסור לא יכול להיות חל עליו. אבל אם הוא כבר איסור שיש פה כבר חפצא של איסור אז גם טעם קלוש נשאר כחפצא של איסור. ולכן מסתבר שבנוגע להלכות אלו חמץ בשאר ימות השנה הוא איסורא בלע ולא היתירא בלע. אם זה היה צריך להתהוות כחמץ רק בפסח אז אנו היינו מבינים שחמץ בשאר ימות השנה הוא היתירא בלע ולא איסורא בלע. אבל הוא חמץ גם בשאר ימות השנה. אז מה זה משנה לנו שהטעם בשלב מסויים נהיה טעם קלוש? הוא עדיין נשאר חפצא של חמץ ואסור לגברא לאכול אותו בפסח. שהתורה אוסרת על הגברא לאכול גם טעם קלוש של חמץ. ולכן הרמב"ן אומר שחמץ גם בשאר ימות השנה הוא איסורא בלע.

זה מחלוקת בין הרמב"ן לתוספות. התוספות בחולין ובעבודה זרה אומרים שחמץ בשאר ימות השנה הוא היתירא בלע. והרמב"ן אומר שהוא איסורא בלע. המחבר בנוגע להגעלת כלים בהקשר ההלכה של נ"ט בר נ"ט פוסק כמו התוספות שחמץ בשאר ימות השנה הוא היתירא בלע. ולכן המחבר פוסק שקודם זמן איסור אכילת חמץ אפשר להגעיל כלי חמץ גם אם הוא בן יומו וגם אם אין ששים ביורה הגדול כנגד הכלי חמץ. וזה מפני שזה היתירא בלע ובהיתירא בלע נ"ט בר נ"ט הוא מותר. אבל המחבר פוסק אחרת בנוגע לכלי חמץ שתשמישו על ידי האור. המחבר פוסק שכלי שתשמישו על ידי האור ויש בו בליעת חמץ צריך ליבון גמור ואינו יכול להיות מוכשר על ידי הגעלה או על ידי ליבון קל. והיינו שהמחבר פוסק שחמץ לפני הפסח הוא איסורא בלע ולכן אם הכלי שבלע חמץ הוא תשמישו על ידי האור אין הגעלה יעילה להכשיר אותו לפסח. אבל זה סותר את הפסק של המחבר בנוגע ליעילות של הגעלה בכלי חמץ קודם זמן איסור אכילת חמץ על בסיס ההלכה של נ"ט בר נ"ט. והט"ז מתאמץ לתרץ את הסתירה וכן הגאון מתאמץ לתרץ את הסתירה בין שני הפסקים של המחבר. והברכת הזבח שהיה בן דורו של הבית יוסף זלזל ואמר לא לחפש לתרץ סתירות בדברי הבית יוסף. בתשובה אחת הוא מתרץ קושיה על הרא"ש וכן הוא מתרץ קושיה על הטור. ובסוף הוא כותב ומה שהקשית על הרב מצפת שכאן כתב הלכה כדברי פלוני וכאן כתב הלכה כדברי פלוני אילו למדת בבית מדרשנו היית רואה כמו שראינו מכבר שכל דבריו מלאים סתירות וכו' ולפיכך אין מקשים מדבריו על דבריו ואין מורים הלכה כמותו. וכדוגמא לזה הוא מציג סתירה זו בהלכה של חמץ בשאר ימות השנה אם הוא היתירא בלע או הוא איסורא בלע. שהמחבר בנוגע לנ"ט בר נ"ט פוסק שחמץ קודם הפסח הוא היתירא בלע. ובשאלה של ליבון או הגעלה בנוגע לדבר שתשמישו על ידי האור המחבר פוסק כרמב"ם שגם חמץ קודם הפסח הוא איסורא בלע וצריכים להכשיר דבר שתשמישו על ידי האור דווקא על ידי ליבון ולא על ידי הגעלה או על ידי ליבון קל. הברכת הזבח היו לו כתפיים רחבות וככה הוא התבטא. אבל יהודים בכל זאת פוסקים כמו הבית יוסף. בנוגע להגעלת כלים אנו פוסקים שקודם זמן איסור אכילת חמץ אפשר להכשיר גם כלי חמץ שהוא אינו בן יומו על בסיס ההלכה של היתר נ"ט בר נ"ט כשזה היתירא בלע. שאפשר להכשיר כלי חמץ קודם זמן איסור אכילת חמץ גם אם הכלי הוא בן יומו וגם שאין ששים ביורה הגדול כנגד הכלי חמץ. והיינו שאנו פוסקים בהלכה זו כפסק המחבר שחמץ בשאר ימות השנה הוא היתירא בלע ולא איסורא בלע. אבל בכלי שתשמישו על ידי האור אנו פוסקים כמו המחבר שאין הגעלה יעילה להכשיר את הכלי אלא יש להכשיר אותו רק על ידי ליבון גמור. והיינו שבהלכה זו אנו פוסקים כפסק של המחבר שחמץ קודם הפסח הוא איסורא בלע ולא היתירא בלע.

כמעט אי אפשר היום לעשות ליבון גמור על תנור. השולחן ערוך פוסק שאיפה שצריכים ליבון צריכים שיהיה כל כך חם עד שניצוצות יוצאים ממנו. ומאוד קשה להשיג דבר כזה. ומי שיכול להסתדר בלי ליבון בכלים שכן צריכים ליבון תבוא עליו ברכה. ובמיוחד בתנורים שלנו. הגעלה או ליבון קל שהוא כמו הגעלה הוא תהליך פשוט. אבל ליבון הוא מאוד קשה שקשה להשיג את החום הנדרש לליבון גמור.

אבל יש למחבר קולא אחת בנוגע לדין של כלי שתשמישו על ידי האור. זה לגבי מחבת טיגון. מהו הדין במחבת טיגון? האם זה נחשב דבר שתשמישו על ידי האור או לא? זה לא בישול במים אלא זה טיגון בשמן. אפייה נחשבת לתשמישו על ידי האור. אבל מהו הדין של מחבת טיגון? המחבר פוסק בשאר איסורים כמו נבילה וטריפה שמחבת טיגון נחשבת דבר שתשמישו על ידי האור. המחבר בהלכות גיעולי כלים ביורה דעה אומר שמחבת טיגון צריכה ליבון שהוא דבר שתשמישו על ידי האור. מכיוון שזה טיגון בשומן או בשמן ולא בישול במים הוא דבר שתשמישו על ידי האור והוא צריך ליבון. אבל המחבר בהלכות פסח פוסק שמחבת שמטגנים בה נחשבת כדבר שתשמישו בחמין והיא נכשרת על ידי הגעלה. זו קולא של המחבר. אפשר להכשיר מחבת טיגון לפסח על ידי הגעלה. סיר אפייה אינה יכולה להיות נכשרת לפסח על ידי הגעלה. וכן בbroiling pan. אבל מחבת טיגון יכולה להיות נכשרת לפסח על ידי הגעלה. למה?

יש על זה שני תירוצים. הגאון אומר תירוץ פשוט. למחבר היה ספק אם חמץ קודם הפסח הוא איסורא בלע או הוא היתירא בלע. אמנם המחבר החמיר בכלי שתשמישו על ידי האור לחייב ליבון מפני שהרמב"ן סובר שחמץ קודם הפסח הוא איסורא בלע. אז המחבר בזה רק חשש לשיטה של הרמב"ן שחמץ קודם הפסח הוא איסורא בלע. שהרי המחבר בנוגע להלכה של נ"ט בר נ"ט הקיל לומר ולפסוק שחמץ קודם הפסח הוא היתירא בלע. אז בנוגע לליבון בדבר שתשמישו על ידי האור המחבר רק חשש לשיטה של הרמב"ן ולכן המחבר פסק לחייב ליבון להכשיר לפסח דבר שתשמישו על ידי האור. ויש גם מחלוקת הראשונים אם טיגון נחשב לתשמישו על ידי האור או טיגון נחשב לתשמישו על ידי חמין. אז בשאר איסורי תורה שזה בוודאי איסורא בלע ואם תשמישו הוא על ידי האור בוודאי צריכים ליבון אז במחבת טיגון המחבר חושש לשיטה של הראשונים שגם מחבת טיגון נחשבת תשמישו על ידי האור. אבל לגבי פסח זה ספק ספיקא. שהרי לפי התוספות אפילו בדבר שהוא בוודאי תשמישו על ידי האור זה לא ברור שצריכים דווקא ליבון להכשיר אותו לפסח. הרמב"ן אמנם סובר שכן צריכים דווקא ליבון כדי להכשיר אותו לפסח. אבל התוספות סוברים שחמץ קודם הפסח הוא היתירא בלע וממילא אפילו בדבר שהוא בוודאי תשמישו על ידי האור לא צריכים דווקא ליבון להכשיר אותו לפסח. אפשר להכשיר אותו לפסח גם על ידי הגעלה מפני שחמץ קודם הפסח הוא היתירא בלע. אז יש ספק אחד אולי חמץ קודם הפסח הוא היתירא בלע וממילא אפילו דבר שהוא בוודאי תשמישו על ידי האור אינו צריך דווקא ליבון אלא יש להכשיר אותו על ידי הגעלה. אבל במחבת טיגון יש עוד ספק. שאפילו אם נאמר כהרמב"ן שחמץ קודם הפסח הוא איסורא בלע, אבל אנו עדיין יכולים לומר שמחבת טיגון אינו צריך דווקא ליבון מפני שיש ראשונים שסוברים שמחבת טיגון אינו דבר שתשמישו על ידי האור אלא הוא דבר שתשמישו על ידי חמין. ומכיוון שזה ספק ספיקא לכן המחבר התיר להכשיר מחבת טיגון לפסח על ידי הגעלה.

רבי עקיבא איגר אומר הסבר יותר חריף. רבי עקיבא איגר אומר שאין חילוק בין בישול במים לטיגון בשמן. גם טיגון בשמן הוא כמו בישול במים ואין הוא תשמישו על ידי האור אלא הוא תשמישו על ידי חמין. אין החילוק בין תשמישו על ידי אור לתשמישו על ידי חמין תלוי אם מדובר בדבר יבש או מדובר בדבר לח. גם בישול של דבר לח יכול להיות תשמישו על ידי האור. רע"א אומר שדין תשמישו בחמין ודין תשמישו על ידי האור תלוי בדבר אחד. האם האיסור עצמו נתבשל או האיסור נתבשל על ידי אמצעי של נוזל אחר שאינו איסור. זה תשמישו על ידי חמין רק אם הדבר לח הוא היתר. אבל אם הדבר לח עצמו הוא איסור אין זה תשמישו בחמין אלא זה תשמישו על ידי האור. אם הדבר לח הוא איסור זה עוד הפעם תשמישו על ידי האור. ולכן בטיגון של נבילה זה תשמישו על ידי האור. וזה מפני שהשומן עצמו הוא נבילה. ולכן זה תשמישו על ידי האור. אבל בחמץ השמן שמטגנים בו אינו חמץ. מטגנים בו חמץ באמצעי של שמן שאינו חמץ. אז זה כמו בישול במים שזה תשמישו בחמין ולא תשמישו על ידי האור. מכיוון שהשומן הוא היתר אין זה תשמישו על ידי האור אלא זה תשמישו בחמין. זה ההסבר של רע"א. אבל איך שיהיה ההסבר בדברי המחבר, ככה אנו פוסקים. אפשר להכשיר מחבת טיגון לפסח על ידי הגעלה. מחבת שצולין בה או אופין בה צריכה דווקא ליבון כדי להכשיר אותה לפסח. אבל מחבת שמטגנים בה אפשר להכשירה לפסח על ידי הגעלה.

עד עכשיו דברנו על הדינים דאורייתא בנוגע להגעלה. אבל יש דין דרבנן שדברים שיכולים ליהרס על ידי חמין אין להם הכשר על ידי הגעלה. זה דין דרבנן דילמא חייס עלייהו. הגמרא אומרת שאמנם אין הכשר של הגעלה בכלי חרס מעיקרא דדינא. אבל מעיקרא דדינא יש הכשר לכלי חרס על ידי ליבון. אז למה לא מכשירים כלי חרס על ידי ליבון? זה מפני גזירה דילמא חייס עלייהו. והראשונים אומרים שיש כלים אחרים שמעיקרא דדינא יש להם הכשר על ידי הגעלה, אבל אם הם פגיעים על ידי חום יש גזירה דילמא חייס עלייהו והוא לא יגביר את החום כמו שצריכים ולכן מדרבנן אין להם הכשר על ידי הגעלה. וככה כתוב בשולחן ערוך.

היום יש שאלה על הכשר כלים העשויים מפלסטיק. האם בכלל שייך הגעלה בפלסטיק. בזמן הראשונים לא היה פלסטיק. אז לא נמצא ראשונים שמדברים על פלסטיק. אבל יש למצוא בראשונים עיקרון מסוים שעל בסיס העיקרון הזה אנו יכולים לדון על פלסטיק אם תועיל הגעלה לפלסטיק. בגיעולי מדין כתוב: אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת: התורה מדברת על כלי מתכת שבהם יש הכשר על ידי הגעלה. התורה בפרשת צו מדברת על כלי מתכת וכלי נחושת וגם על כלי חרס. אבל מהו הדין בכלים שנעשים מחומרים שהתורה לא מדברת עליהם? למשל, כלי עצם. מהן הדין בכלי עצם? האם יש הכשר לכלי עצם על ידי הגעלה או לא? בימי הראשונים היה עסק עם כלי עצם. התורה לא מזכירה כלי עצם ביחד עם כלי מתכת שיש להם הכשר על ידי הגעלה. אבל התורה גם לא מזכירה כלי עצם ביחד עם כלי מתכת שלא מועילה להם הגעלה. אז מהו הדין בכלי עצם? האם הם ככלי מתכת שמועילה להם הגעלה? או האם הם ככלי חרס שלא מועילה להם הגעלה? יש בזה מחלוקת הראשונים. הרי"ף אומר שכלי עצם הם כמו כלי חרס ולא מועילה להם הגעלה. הגעלה לא מועילה להם מפני שיש להם דין כמו כלי חרס. השיטה של הרי"ף היא שאין הפשט שבכלי חרס לא מועילה הגעלה. אלא הפשט הוא שהגעלה מועילה רק לאותם כלים שהתורה מזכירה אותם ככלים שמועילה להם הגעלה. וכלים שלא מוזכרים בתורה ככלים שמועילה להם הגעלה אז הגעלה לא מועילה להם. אבל השולחן ערוך אינו פוסק כן. השולחן ערוך פוסק שכלי עצם הם כמו כלי מתכת ומועילה להם הגעלה. והיינו שהפשט הוא שהתורה אומרת שדווקא לכלי חרס לא מועילה הגעלה. אבל כלים שלא מוזכרים כלל בתורה בהם הגעלה כן מועילה להכשיר אותם. אז פלסטיק הוא כמו כלי עצם. לפי הרי"ף שסובר שלא מועילה הגעלה לכלי עצם אז גם לכלי פלסטיק לא מועילה הגעלה. שלפי הרי"ף אותם כלים שלא מוזכרים בתורה ככלים שמועילה להם הגעלה אז הגעלה לא מועילה להם. לא רק בכלי חרס לא מועילה להם הגעלה. כלי חרס מוזכר בתורה רק כסימן. כלי חרס וכל כלים שלא מוזכרים בתורה ככלים שמועילה להם הגעלה, הגעלה אינה מועילה להם. אבל הרי השולחן ערוך פוסק כמו הגאונים שהגעלה כן מועילה לכלי עצם. אז לפי השולחן ערוך הגעלה מועילה מעיקר הדין גם לכלי פלסטיק.

אבל זה רק מעיקר הדין. זה רק מדאורייתא. מדרבנן אין להכשיר כלי פלסטיק על ידי הגעלה מחמת גזירה דילמא חייס עלייהו. אבל כשתשמישם הוא על ידי צונן – היינו כבוש – אז יש מתירים להכשיר אותם על ידי שרייה במים שלשה ימים מעת לעת. שהם סוברים ששרייה על ידי שרייה ג' ימים היא יעילה לא רק לכלי חרס שתשמישו בצונן אלא היא יעילה גם בכלים אחרים שתשמישם בצונן. אבל יש ראשונים שסוברים ששרייה במים ג' ימים היא יעילה רק בכלי חרס. אז לפי ראשונים אלו אי אפשר להכשיר לפסח כלי פלסטיק. וזה לא מחמת שיטת הרי"ף שהגעלה לא מועילה לכלים שלא מוזכרים בתורה ככלים שמועילה להם הגעלה. אלא זה על בסיס הגזירה דרבנן של דילמא חייס עלייהו. שמדרבנן הגעלה לא מועילה לכלי פלסטיק.

דיברנו על הסתירה בנוגע למחבת טיגון – מה שנקרא צלי קדר –  בין הפסק של המחבר בהלכות גיעולי נכרים ביו"ד לפסק של המחבר בהלכות פסח. והבאנו על זה שני תירוצים. תירוץ אחד של הגר"א ותירוץ אחר של רע"א. ואף אחד לא היה יכול לחשוב שאולי באמת יש סתירה אלא שהמחבר כשהוא כתב שולחן ערוך יורה דעה הוא ח"ו לא זכר מה שכתב בהלכות פסח. לא שייך לומר דבר זה ח"ו שהרי המחבר עצמו ביורה דעה אומר אף שבהלכות פסח פסקנו שיש למחבת טיגון הכשר על ידי הגעלה, אבל בנוגע לגיעולי עכו"ם אין למחבת טיגון הכשר על ידי הגעלה אלא צריכה דווקא ליבון. אז המחבר כשהוא כתב השולחן ערוך יורה דעה הוא היה מודע וזכר מה שהוא פסק בהלכות פסח בנוגע להכשר של מחבת טיגון. המחבר היה מודע לסתירה בין הפסק שלו בירה דעה בנוגע למחבת טיגון לפסק שלו בהלכות פסח בנוגע למחבת טיגון. וסתירה זו אנו יודעים איך ליישב אותה. בנוגע לסתירה בין הפסק של המחבר בנוגע לנ"ט בר נ"ט קודם הפסח לפסק של המחבר בדבר שהיה תשמישו על ידי האור קודם הפסח אין לנו תשובה על זה. זו קושיה שבינתיים אין לה תשובה. אלא שעם ישראל בכל זאת אימץ את שני הפסקים של המחבר אף שהם לכאורה נראים סותרים זה את זה. אבל על הסתירה בפסקי המחבר בנוגע למחבת טיגון יש שני תירוצים ליישב את הסתירה.

בכלי פורצליין יש מחלוקת בין החכם צבי לחיד"א. הגמרא קוראת לזה מאני דקוניא. זה חרס בפנים אבל הוא מצופה מחומר מעין זכוכית. אנו לא רוצים עכשיו ליכנס לסוגיא בגמרא. אבל החכם צבי אמר שהוא כמו כלי זכוכית שאינו בולע כלל. אבל החיד"א פסק שהוא כמו כלי חרס. לא רק שהוא בולע, אלא גם שאי אפשר להכשיר אותו. ובדברים אלו אין לוגיקה. אולי מבחינה לוגית אנו היינו אומרים כמו החכם צבי. אבל הפוסקים אימצו את השיטה של החיד"א שאין לו הגעלה מפני שיש לו דין כמו כלי חרס. הוא בולע ואינו יכול להיות מוכשר על ידי הגעלה. אז אין דרך להכשיר צלחות בשרי על ידי הגעלה. אין להתיר אפילו אם עברו עליהם י"ב חודש. רק בבקנקנים שהיה בהם יין נסך מועיל י"ב חודש. ואין לפסוק לקולא בזה. רב צריך לפסוק כפי הקבלה. והקבלה היא כמו החיד"א שאין להם הכשר על ידי הגעלה. (הערה: לכאורה זה רק אם תשמישו בחמין. אבל אם תשמישו בצונן אז יש לו הכשר על ידי הגעלה או על ידי שרייה ועירוי ג' ימים כמו שיבואר להלן לגבי כלי חרס.)

מהו הדין בכלי זכוכית? זה גם לא פשוט. רוב הראשונים אומרים שכלי זכוכית אינו בולע בכלל. אבל יש ראשונים שאומרים שיש לכלי זכוכית דין של כלי חרס. הוא בולע, אבל אינו מפליט. אי אפשר להכשיר אותו על ידי הגעלה. איך אנו נוהגים הלכה למעשה? בנוגע לדינים דרבנן אנו פוסקים שכלי זכוכית אינו בולע. אבל בנוגע לדין דאורייתא אנו פוסקים שלכלי זכוכית יש דין של כלי חרס. למשל. בנוגע לבשר בחלב נוהגים להשתמש באותו כוס לשומן בשרי וגם להשתמש בכוס לטה עם חלב. ככה נוהגים. והסיבה היא שאין בזה שאלה של בשר בחלב דאורייתא. מפני שכוס זכוכית נחשב תשמישו בצונן. אז אין בהם בליעה של רותחין. אלא יש בהם בליעה רק של כבוש. וכבוש בבשר בחלב הוא רק מדרבנן. בפרט זה בשר בחלב הוא שונה משאר איסורים. בשאר איסורים יכול להיות בליעה מיידי על ידי רותחים או על ידי כבוש לעשרים וארבע שעות. אבל בבשר בחלב לא יכול להיות איסור דאורייתא של בשר בחלב אלא אם כן הבליעה היא ברותחין. שהתורה אסרה בשר בחלב רק דרך בישול. דרך בישול אסרה תורה. אבל לא יכול להיות איסור דאורייתא של בשר בחלב על ידי כבוש. בשר בחלב על ידי כבוש הוא אסור רק מדרבנן. ומכיוון שבשר בחלב על ידי כבוש הוא רק מדרבנן לכן בנוגע לזה אנו פוסקים שכלי זכוכית אינו בולע. ולכן אפשר להשתמש באותו כלי זכוכית לבשר וגם לחלב. ויש להקל גם בנוגע לכלי שני כמו קערה של זכוכית ששמים בה מרק. אפשר להשתמש באותו כלי בין לבשר ובין לחלב. מפני שהוא רק כלי שני. רוב הראשונים סוברים שכלי שני אינו בולע. רק הרמב"ן סובר שכלי שני בולע. ולכן בנוגע לכלי זכוכית שמשתמשים בו רק ככלי שני יש להקל להשתמש בו בין לבשר ובין לחלב. אבל בכלי זכוכית שמבשלים בו (הערה: או בעירוי מכלי ראשון)– פיירקס – אין להקל להשתמש בו בין לבשר ובין לחלב. שזו שאלה באיסור דאורייתא. ובאיסור דאורייתא אין להקל ולומר שכלי זכוכית אינו בולע בכלל. שיש ראשונים שסוברים שכלי זכוכית כן בולע. ולכן כל הפוסקים אוסרים להשתמש בו גם לבשר וגם לחלב. אלא צריכים סט אחד לבשרי ועוד סט לחלבי כמו שמשתמשים בשני סטים של כפות, מזלגות וסכינים.

מהו הדין בכלי זכוכית לגבי חמץ? אם מבשלים חמץ בתוך הכלי זכוכית – פיירקס – זו שאלה באיסור דאורייתא ואין להקל בו להכשירו לפסח. אבל בכוסות שמשתמשים בהן לחמץ רק בצונן אפשר להכשיר אותן לפסח. אבל הרי גם אם הבליעה היא בצונן מדובר באיסור דאורייתא של חמץ. אבל אפשר להכשיר אותן על ידי שרייה במים שלשה ימים. שככה הוא הדין בכלי חרס שתשמישן רק בצונן. הגמרא במסכת עבודה זרה אומרת: אמר רבא קנקנים ישנים – קנקנים כלי חרס שעמד בהן יין נסך – שורן במים ומערה עליהם מים כל שלשה ימים.  צריכים להחליף את המים כל עשרים וארבע שעות. זה סוג של הגעלה. זה לא הגעלה ברותחין. אלא זה הגעלה בצונן. זה נקרא שרייה. אבל הרי התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם. הראשונים מתרצים שהתורה העידה על כלי חרס רק על כלי חרס אשר תבושל בו. ככה כתוב בפסוק. וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. זה רק אם הבליעה בתוך הכלי חרס היה על ידי חמין, על ידי בישול. על ידי רותח. אבל אם הבליעה לתוך הכלי חרס לא היה על ידי רותח אלא הבליעה לתוך הכלי חרס היה על ידי כבוש – על ידי צונן – אז הבליעה כן יוצאת מדופן הכלי. כלי חרס כזה אפשר להכשיר אותו על ידי הגעלה בחמין או על ידי שרייה שלשה ימים במים. אנו נוהגים להכשיר על ידי שרייה. אבל יש ראשונים שהקפידו דווקא על ידי הגעלה.

סיכום: זה שבליעה בכלי חרס אינה יוצאה מידי דופנו לעולם זה רק כשהבליעה היתה על ידי בישול. אבל אם הבליעה היתה על ידי כבוש אז אפשר להפליט את האיסור ולהכשיר את הכלי או על ידי הגעלה בחמין או על ידי שרייה במים שלשה ימים. (בנוגע לכלי זכוכית יש להקל גם בעירוי מכלי ראשון להכשיר או על ידי הגעלה בחמין או על ידי שרייה במים שלושה ימים מכיוון שיש מחלוקת ראשונים בין רבינו תם לרשב"ם אם עירוי מכלי ראשון הוא ככלי שני או לא. שלפי הרשב"ם בעירוי מכלי ראשון יש בליעה אבל אין בישול. לפי זה, הבליעה על ידי עירוי מכלי ראשון הוא בליעה בלי בישול. וממילא זה לא כלול בפסוק של וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. זה לא בליעה על ידי בישול. ולכן הוא יהיה נידון כבליעה בצונן. זה מבוסס על הגמרא בזבחים דף צ"ה: שקוראת לעירוי מכלי ראשון בהקשר ההלכה של וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. אלא שבכלי חרס עצמו לא היינו מקילים לסמוך על השיטה של הרשב"ם. אבל בכלי זכוכית, מכיוון שרוב ראשונים סוברים שכלי זכוכית אינו בולע כלל, אז גם כשחוששים לשיטה שכלי זכוכית הוא כמו כלי חרס יש להקל להכשיר אותו על ידי שרייה במים שלשה ימים על בסיס השיטה של הרשב"ם.)

מהו הדין בכלי חרס או כלי פורצליין לגבי חמץ? כוסות השתייה הם לפי המחבר בשולחן ערוך תשמישם בצונן. המחבר הולך אחרי רוב תשמישן. הרמ"א אומר שצריכים להחמיר ולא ללכת אחרי רוב תשמישן. אבל אם יודעים שהפורצליין הוא תמיד תשמישו בצונן או אפילו אם מיעוט תשמישו הוא בעירוי מכלי ראשון שהוא ככלי שני – לפי השיטה של הרשב"ם שהבאנו לעיל –  אנו יכולים להכשיר אותם על ידי שרייה שלשה ימים. שאפילו אם נאמר שהיתה בליעה אבל זו בליעה של כלי שני וזה לא בליעה של בישול. (סברא זו היא על פי הגמרא בזבחים דף צ"ה: שהבאנו לעיל שהגמרא קוראת לעירוי בלוע בלא בישול.) זה רק בליעה של כבוש. זה נידון שבליעה של צונן. וזה מפני שכלי שני אינו מבשל. בכלי חרס שרוב תשמישו בעירוי מכלי ראשון לא היינו מקילים לסמוך על השיטה של הרשב"ם. אבל כשרוב תשמישו בצונן ומיעוט תשמישו בעירוי מכלי ראשון אנו מקילים לסמוך על השיטה של הרשב"ם. ולכן הדין היה צריך להיות שאפשר להכשיר אותן לפסח על ידי שרייה שלשה ימים. אבל הלכה למעשה אנו לא מכשירים אותן לפסח. וזה מפני שיש תקנת הגאונים לא להכשיר כלי חרס לפסח. אף שבכלי חרס שתשמישן בצונן יש להכשיר אותן, אבל יש תקנת הגאונים שלא מכשירים אותן לפסח. יש רשימה שלימה של חומרות של הגאונים שלא מוזכרות בגמרא. אבל חומרות אלו אומצו על ידי עם ישראל בדיוק כמו שהן היו מוזכרות בגמרא. יש את החומרא לא לאכול קטניות. ויש גם חומרא של הגאונים לא לעשות לתיתה בחיטים. בימי חז"ל היה מותר לעשות לתיתה בחיטים. חיטה מולבן. לותתים את החיטים במים כדי שיהיה יותר לבן. הגאונים אסרו את זה. בבית המקדש היו עושים לתיתה לחיטים. אבל הגאונים אסרו את זה לפסח. ויש עוד חומרת הגאונים לאסור חליטה. לפי דינא דגמרא ברגע שיש חליטה לעיסה זה כבר לא יכול להיות חמץ. אבל הגאונים אסרו חליטה. והגאונים גם אסרו להשתמש בפסח כלי חרס שהשתמשו בהם לחמץ. לשון הגאונים הוא: מאני דפכי עתיקא לא לאשתמושא בהו בפסחא. רב אלפס וכל הראשונים מביאים תשובה זו של הגאונים. והרי אנו פוסקים שפורצליין הוא כמו כלי חרס. אז מדינא דגמרא היינו יכולים להכשיר אותם לפסח על ידי שרייה שלשה ימים במים מפני שרוב תשמישן בצונן. אבל אין להכשיר אותם לפסח מחמת חומרת הגאונים. ולכן אסור להכשיר פורצליין לפסח. אבל נשארה מזה קולא לגבי כלי זכוכית. שאנו פוסקים לגבי דינים דרבנן שאין לכלי זכוכית דין של כלי חרס. אנו פוסקים שיש לכלי זכוכית דין של כלי חרס רק לגבי איסורי דאורייתא. ולכן לגבי בשר בחלב אנו מתירים להשתמש באותו כוס בצונן לבשר וגם לחלב. אז על אחת כמה וכמה לגבי חומרת הגאונים שאמרו מאני דפכיא לא לאשתמושא בהו בפסחא שנאמר לגבי חומרא זאת שלכלי זכוכית אין דין של כלי חרס והוא בכלל לא בולע. ובנוגע לאיסור דאורייתא אנו נאמר שאף אם יש לכלי זכוכית דין של כלי חרס הרי אפשר להכשיר אותן על ידי שרייה שלשה ימים בצונן מכיוון שרוב תשמישן או כל תשמישן בצונן. נמצא שהדין בימי חז"ל להכשיר כלי חרס לפסח על ידי שרייה נשאר אצלנו לגבי כלי זכוכית. אבל רק כלי זכוכית שתשמישו בצונן או שמשתמשים בו לחמין רק בכלי שני או אפילו שמשתמשים בו בחמין של עירוי מכלי ראשוןד. אבל לא כלי זכוכית שמבשלים בו.

י"ב חודש הוא מתיר רק בקנקנים שהיה בהם יין נסך. אמנם החכם צבי מיקל בזה גם לגבי איסורים אחרים. אבל אנו מתירים את זה רק לגבי קנקנים שהיה בהם יין נסך.

היתה שאלה בזמן הראשונים בכל הכלים שלא מוזכרים בתורה. כלי אדמה. כלי גללים. כלי אבנים. כלי עצם. יש שלש שיטות. שיטה אחת סוברת שכלים אלו בכלל לא בולעים אלא כולם הם ככלי זכוכית. מכיוון שהתורה אינה אומרת לגבי כלים אלו שצריכים מריקה ושטיפה אז הם אינם בכלל בולעים. שיטה שניה היא שהם כמו כלי חרס. מכיוון שהתורה לא אמרה שהגעלה מועילה בהן אז הם כמו כלי חרס שאין הגעלה מועילה בהן. שכלי חרס בתורה אין הכוונה דווקא לכלי חרס. אלא הוא רק סימן לכל הכלים שהתורה אינה אומרת עליהם שהגעלה מועילה בהם. אבל השולחן ערוך עושה פשרה. השולחן ערוך אומר שכלים אלו בולעים, אבל יש להם הכשר על ידי הגעלה. וככה אנו פוסקים הלכה למעשה. שכל כלים אלו יש להם בליעה ויש להם הכשר על ידי הגעלה. מבחינה זו היינו אומרים על כלי פלסטיק שיש להם בליעה, אבל אפשר להכשיר אותם על ידי הגעלה. אבל יש בכלי פלסטיק בעיה אחרת. זה אמנם רק דין דרבנן. אבל זה דין. יש הלכה בשולחן ערוך שאם חום או מים חמים יכולים להרוס את הכלי אז לא מועילה הגעלה לכלי. הגמרא אומרת את זה לגבי ליבון בכלי חרס. דילמא חייס עלייהו. אבל השולחן ערוך מביא דין זה לגבי הגעלה בכלים שמים חמים יכולים להזיק לכלי שלכן מדרבנן הגעלה לא מועילה להם דילמא חייס עלייהו. ולכן מדרבנן הגעלה לא תועיל לכלי פלסטיק. אלא שאפשר להכשיר אותם על ידי שרייה שלשה ימים במים. אבל כמובן זה רק בכלים שתשמישם בצונן ולא בכלים שתשמישם בחמין. אם הבליעה היא בצונן אז אפשר להכשיר כלי פלסטיק על ידי שרייה שלשה ימים במים.    .