שימור מחמוץ ודין לשמה במצת מצווה

שימור מחמוץ ודין לשמה במצת מצווה

מבוסס על שיעורי הגרי"ד בהגר"מ סולוביציק זצ"ל

אנו בשיעור זה מדברים על ההלכה של מצה שמורה. אלא שהגמרא במסכת פסחים דף מ'. קודם שהתחילה לדבר על לתיתה מבחינת ההלכה של שימור מחמוץ הגמרא מדברת על הבעיה אם בכלל מותר ללתות או לא. רבא בהתחלה אמר שאסור ללתות. ואז רבא חזר בו ואמר שמותר ללתות. ואחרי זה רבא חזר ואמר שמצווה ללתות.

השיטה של רבא: מצת מצווה צריכה להיות שמורה לא רק בשעת לישה ואפייה אלא גם בשעת קצירה וטחינה. ולכן צריכים ללתות את החטים שאם אין לתיתה אז לא שייך שימור בשעת טחינה. שאם אין לתיתה אז שימור בשעת טחינה היא סתם פעולה מיותרת.

הגמרא ממשיכה: הדר אמר רבא מצוה ללתות – לא רק שמותר ללתות אלא שמצווה ללתות. – שנאמר {שמות יב-יז} ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי – רבא אומר שמצווה ללתות, מפני שאחרת המצה לא תהיה מצה שמורה. שימור הוא נגד חמוץ. אז אם יש מים בחטים אפשר לומר שהוא משמר מחמוץ. שההלכה היא שמצת מצווה צריכה שימור. ושמרתם את המצות. וכנראה  מהגמרא שהשימור מתחיל קודם הלישה. יש שימור על הגרגירים של החטים. לא מדובר פה בשימור על הקמח. ששימור יכול להיות בשלשה שלבים. יש שימור משעת קצירה. כשקוצרים את החטים ומביאים את החטים לתוך מחסן חטים להגן על החטים מגשם. ויש שימור משעת טחינה. ויש שימור משעת לישה. אין בעיה איך לעשות שימור משעת קצירה. ואין בעיה איך לעשות שימור משעת לישה. כשאחד מכניס את החטים למחסן זה כן נחשב לשימור. זה נחשב לפעולה של שימור מפני שיש אפשרות של גשם. שימור פירושו שאם הוא לא היה שומר אז זה היה חמץ. אם פעולות שלו הם אפסיים לגבי חמוץ אז זה לא נקרא שימור. אם החטים נמצאים בחדר אז מה זה משנה אם הוא שומר את החטים או הוא אינו שומר את החטים? הרי הם לא היו נעשים חמץ אפילו אם הוא לא היה שומר עליהם. אז אנו מבינים שימור בשעת קצירה. שהוא צריך להכניס את החטים למחסן חטים כדי לשמור עליהם שלא יחמיצו אם ירד גשם. שאם הוא ישאיר את החטים בשדה אז הם היו מחמיצים אם היה יורד גשם. אז כשהוא מכניס את החטים למחסן זה נחשב שמור. שאחרת הקצירה הייתה יכולה להוביל לחמוץ. וברור שבשעת לישה שייך לשמור מחמוץ. שלישה פירושו ששופכים מים לתוך הקמח ובוללים את הקמח עם המים. אבל איך יכול להיות שימור בשעת טחינה? הוא אמנם שומר על החטים בשעת טחינה. אבל אם אין מים אז לא שייך שיהיה שימור. הרי השימור שהוא עושה בשעת טחינה הוא סתם מיותר ואין בו שום משמעות. אז מה היא ההגדרה של שימור? אם בלי התערבות שלי ובלי שימור שלי זה היה נעשה חמץ והוא שמר והגן על חטים אלו שלא יבואו במגע עם מים ומחמת השימור וההתערבות שלי זה לא בא במגע עם מים זה נקרא שימור. והגמרא פה יודעת על שלושה שלבים שבהם צריכים שימור. שימור בשעת קצירה. שימור בשעת טחינה. ושימור משעת לישה. כשאנו מדברים על מצה שמורה הפירוש הוא שמורה משעת קצירה. המונח מצה שמורה הוא בעצם מונח מגוחך. שאם הוא לא מצה שמורה אז אי אפשר לצאת בה ידי חובת כזית מצה. הרבה אנשים לא מחמירים שתהיה להם מצה שמורה מפני שהם מחשיבים מצה ששמורה משעת לישה להיות מצה שמורה. וברור שכל מצה היא משומרת משעת לישה. שאם היא לא משומרת משעת לישה אז היא חמץ. אבל מה קורה אם המצה היא לא משומרת משעת לישה אלא שהיא לא נהיית חמץ? נאמר שמדובר שגוי שמר עליו. אם מדובר בחמץ אז אין מה לחשוב עליו בכלל. אבל נאמר שהישראל לא שמר את המצה משעת לישה. אבל המצה בכל זאת לא נהיית חמץ. במקרה המצה לא נהיית חמץ. העובדה שהמצה איננה חמץ איננה תוצאה משימור והתערבות שלו אלא זה במקרה ככה. אז מותר לו לאכול את המצה כל הפסח חוץ מהכזית מצה בליל הסדר. מצה זו שאינה שמורה אינה כשירה למצת מצווה בליל הסדר. למצה של שבעת ימים תאכל מצות מספיק שזה מצה שאיננה חמץ. לגבי זה, לא איכפת לנו אם ישראל השגיח על עשיית המצות או גוי השגיח על עשיית המצות. זה לא משנה לנו אם גדול השגיח על עשיית המצות או קטן השגיח על עשיית המצות. אלא אם אני יודע שזה לא חמץ אז מותר לי לאכול מצות אלו כל שבעת ימים של חג המצות. אם אני יודע שזה לא נשאר על השולחן שמונה עשרה דקות אז זה לא חמץ, ומותר לי לאכול מצות אלו כל שבעת ימים של חג המצות. זה מצה במובן שלילי שזה לא חמץ. מצה במובן חיובי הוא אם התקיימה בה שמירה כמו שכתוב ושמרתם את המצות. אבל אין מצווה בכל ימי הפסח לאכול דווקא מצה. בכל הפסח צריכים להיזהר רק לא לאכול חמץ. אבל בליל פסח בסדר יש הלכה שצריכים לאכול כזית של מצה שמורה. אנו לא מדברים בינתיים על השיטה של הרמב"ם שיש הלכה של מצה שמורה בכל ימות חג הפסח.

אז אנו חוזרים לדברי הגמרא. כדי שיהיה שימור בשעת טחינה צריכים שהחטים יהיו בלולים במים. שנאמר ושמרתם את המצות. אי לא דבעי לתיתה שימור למאי. אז רבא אומר שצריכים שימור בשעת טחינה. כמה שימור צריכים? משעת קצירה. וגם כשהחטים נהיים קמח. יש בעצם שלושה שלבים. שלב אחד הוא קצירה. קצירה היא הפעולה הראשונה שבה מכינים את החטים למצה. אחרי זה יש טחינה. אי אפשר לעשות מצה אם לא טוחנים את החטים. זו הפעולה השנייה בתהליך של עשיית מצה. זה השלב השני. ואז יש השלב השלישי וזה משעת לישה ואילך. לישה היא כבר ההתחלה של לחם. עושים עיסה והלישה של העיסה היא מעשה לחם. בחלה, החיוב חלה הוא כשיתערב הקמח עם המים. זה כבר לחם. קצירה היא ההתחלה של פירות תלושים. במצה יש בהתחלה את הגרגרים של החטים או של שאר חמשת המינים – השבלים. הם פירות מחוברים. ואז צריכים לקצור את התבואה. אם לא קוצרים את התבואה יהיה בלתי אפשרי לעשות מצה. אז הפעולה הראשונה שהיא חיונית לעשיית המצה היא הקצירה. אי אפשר לדמיין מצה בלי קצירה. ולכן יכול להיות שצריכים שימור משעת קצירה. שאי אפשר לדמיין מצה בלי קצירה. השלב השני הוא טחינה. אי אפשר לדמיין מצה בלי טחינה. אלא שבקצירה שייך שימור מפני שהשימור מגן על החטים מחמץ. אבל בטחינה לא שייך שימור אלא אם כן הטחינה הולכת יד ביד עם לתיתה. שימור בשעת קצירה הוא תמיד יעיל ותועלתי לשמור מחמוץ. מפני שיש אפשרות של גשם. יש אפשרות שהחטים יבואו במגע עם מים. אז הפעילות שלו היא יעילה ומכריעה. השימור מוביל לתוצאה רלוונטית. הפעולה הראשונה שהיא חיונית למצה היא קצירה. הפעולה השנייה היא טחינה. הפעולה השלישית היא לישה ואפייה. הבעיה שהטרידה את רבא היא מה היא המשמעות של שימור בשעת טחינה? הרי החטים והקמח בשעת טחינה בין כה לא היה מחמיץ גם אם אחד לא היה עושה שימור. זה מפני שבשעת טחינה אין מים. לכן רבא אומר מצווה ללתות שנאמר ושמרתם את המצות אי לא דבעי לתיתה שימור למאי. אם אין מים אז איך זה נקרא שימור? אם אין מים אז זה לא נקרא שימור. זה לא שימור. זה כלום. אפילו אם אחד יאמר לשם מצת מצווה הוא לא משיג כלום. אמנם יש שמירה משעת קצירה. אבל הרי טחינה היא שלב חדש שהופך את החטים לקמח. טחינה היא שלב חדש אחרי שהחטים כבר הוכנסו למחסן התבואה ואז הם מוגנים מגשם. החטים אז אינם חשופים לשום דבר שמחמתו שימור יהיה רלוונטי. בתהליך הארוך של עשיית המצות טחינה היא שלב חדש. בלי טחינה לא יכול להיות מצה.

רבא מוכיח שצריכים שימור בשעת קצירה ושימור בשעת טחינה.

והגמרא ממשיכה: אי שימור דלישה – אולי לא צריכים שימור בשעת טחינה מפני ששימור מתחיל רק בלישה. שלא צריכים שימור לא בשעת קצירה ולא בשעת טחינה. צריכים שימור רק משעת לישה ואילך. ואמנם רוב המצות היום שהם כשרים לפסח הם מצה שמורה משעת לישה. והרבה ראשונים פוסקים ככה. רוב הראשונים – תשעים אחוז – פוסקים ששימור מתחיל בלישה. כששופכים את המים לתוך הקמח אז צריכים לומר לשם מצת מצווה. שאז השימור הוא מאוד חשוב. – שימור דלישה לאו שימור הוא – הפירוש הוא ששימור דלישה הוא לא מספיק.  – דאמר רב הונא בצקות של נכרים – זה לא החמיץ. הגוי עשה את המצות כפי השולחן ערוך. הגוי עסק כל הזמן בלישה של העיסה. העיסה הייתה נתונה ללחץ מתמיד שמונע את העיסה מלהחמיץ. אבל הישראל לא עשה את זה. הגוי עשה את זה. ממילא זה לא שימור לשם מצת מצווה. אז אין שימור. אבל זה גם לא חמץ. –  אדם ממלא כריסו מהן – הוא יכול לאכול מהן כמה שהוא רוצה. אבל הוא לא יכול לצאת בהן ידי חובה של מצת מצווה. – ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה –רש"י אומר: שיאכל כזית מצה באחרונה. דבהא לא נפיק ידי חובת מצה משום דלא הוי לה שימור לשם מצה ואף על פי שאנו רואין שאין כאן חמוץ ומיהו למצה של מצוה שימור לשמה בעינן: אנו רואים לפי סימנים שזה לא חמץ. לכן הוא יכול למלאות כריסו עם מצות אלו. אבל הוא אינו יוצא בהן ידי חובת מצת מצווה. לכן הוא צריך לאכול באחרונה כזית מצה שהוא מצה שמורה. באחרונה זה האפיקומן. שאם יש לאחד רק כזית אחד של מצה הוא אוכל את זה כאפיקומן. – באחרונה אין בראשונה לא – הוא צריך עוד כזית מצה. שהמצה שהוא אכל מבצקות של נכרים הוא לא מספיק טוב. מ"ט משום דלא עבד בהו שימור ולעביד ליה שימור מאפייה ואילך אלא לאו שמע מינה שימור מעיקרא בעינן – זה לא כשר למצת מצווה מפני שלא היה שימור מקודם לכן. הוא אמנם יודע שהבצק אינו חמץ. הוא יודע את זה על ידי הסימנים. וכנראה שהישראל עשה את האפייה. הגוי הכין את הבצק. אבל האפייה נעשתה על ידי הישראל. לא היה שימור בשעת הלישה. אבל היה שימור בשעת האפייה. אז למה לא מספיק שימור בשעת אפייה? התירוץ הוא ששימור משעת אפייה הוא לא מספיק. צריכים שימור משעת לישה. אבל אם צריכים שימור משעת לישה אז גם צריכים שימור משעת טחינה. הגמרא מצטטת את המימרא של רב הונא. רב הונא אומר שאם אחד נכנס לבית של גוי והגוי היה עסוק בהכנה של עיסה. והוא הכין את העיסה. והישראל הבחין על ידי סימנים שהעיסה איננה חמץ. ואז הישראל לקח את העיסה מהגוי ושם אותה בתנור. אז האפייה הייתה לשם מצת מצווה. הלישה לא הייתה לשם מצת מצווה. אז מצה זו אינה יכולה להיות מצת מצווה אף שהיא נאפית על ידי ישראל. הוא צריך לקחת כזית של מצה שמורה ולאכול אותה.  אבל הגמרא שואלת למה הישראל הפסיד את ההזדמנות לעשות את המצה מבצק זה כמצת מצווה? הוא יכול מיד לקחת את הבצק של הגוי ולשים אותה בתנור לשם מצת מצווה. הישראל יהיה האופה והוא יאמר לשם מצת מצווה. אנו רואים ששימור בשעת אפייה היא לא מספיק לדין של שימור. צריכים שימור גם בשעת לישה. ורבא לא חילק בין לישה לטחינה. והיינו שמצת מצווה צריכה להתחיל משעת טחינה. ומסתמא אפילו משעת קצירה. יש לומר ככה. מצה צריכה שימור. שימור פירושו שהוא שומר את המצה והוא מגן על המצה מלהחמיץ. זה שימור. באיזה שלב? בכל שלב. והיינו בשלב אחד מתוך כל השלבים. אז אין לנו שום הוכחה שצריכים לתיתה. אם אין לתיתה אז אין שימור בשעת טחינה. אבל יהיה שימור בשעת לישה ובשעת אפייה. אז רבא מצטט את המימרא של רב הונא. מה היא השיטה של רבא? ששימור אינו רק באחד מהשלבים החיוניים בתהליך של עשיית המצה. אלא שימור צריך להיות בכל השלבים החיוניים בתהליך של עשיית המצה. צריכים שימור בשעת קצירה, בשעת טחינה, בשעת לישה ובשעת אפייה. ולכן שימור בשעת אפייה לבד הוא לא מספיק. ולכן בצק של נכרי שלא החמיץ אינו כשר למצת מצווה אף שישראל עשה את האפייה. וזה מפני שצריכים שימור לא רק בשעת אפייה אלא גם בשעת טחינה וגם בשעת קצירה. זו הסיבה למה בצקות של נכרים אין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח. ולכן צריכים לתיתה. אז רבא הוכיח שזה לא מספיק שיש שימור באחד מהשלבים בתהליך של עשיית המצה. אלא צריכים שימור בכל השלבים בתהליך של עשיית המצה. וגם טחינה היא אחד מהשלבים בתהליך של עשיית המצה. טחינה מעורבת בזה. אנו בינתיים לא יודעים על קצירה. אבל טחינה היא מעורבת בזה. ואנו רואים מהמימרא של רב הונא ששימור בשעת אפייה לבד אינו מספיק. אלא צריכים שימור בשעת אפייה ובשעת טחינה. אז צריכים שימור לא רק בשעת אפייה ובשעת לישה אלא צריכים שימור גם בשעת טחינה. אנו זזים אחורה.

סברת הגמרא נגד השיטה של רבא. סברת הגמרא היא שצריכים שימור רק משעת לישה ואילך.

הגמרא עכשיו חולקת על רבא: וממאי דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור  הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור – הגמרא פה חולקת על רבא. צריכים שימור רק איפה שבלי שימור שלו המצה הייתה מתחמצת. מדובר בשלב בתהליך של עשיית המצה שאם הוא לא ישמור אז זה בוודאי יחמיץ. אם הוא רוצה שיהיה מצה אז הוא חייב לשמור. לכן צריכים שימור לא רק בשעת אפייה אלא צריכים שימור גם בשעת לישה. אם אחד משעת לישה אינו שומר על העיסה אז העיסה תחמיץ. לא שייך אותות ומופתים בזה. אבל העיסה לא החמיצה מפני שמישהו אחר שמר על העיסה שלא תחמיץ. אבל המישהו אחר הזה אינו בר יכולת ליצור מעמד של שימור. מפני שהוא גוי. זה בצקות של נכרים. המצה הייתה חשופה לחמוץ. ולא היה שימור על ידי ישראל. אז אפייה לבד היא לא מספיק. הישראל אמנם השגיח על האפייה. אבל לא מספיק שימור באפייה אלא צריכים שימור גם בשעת לישה. אבל לא בהכרח צריכים שימור בשעת טחינה. אם יש מים בשעת טחינה אז בוודאי צריכים שימור. אבל מדובר שלא הייתה לתיתה. במצב זה אמנם לא שייך שימור בשעת טחינה. אבל במצב זה גם לא צריכים שימור בשעת טחינה. צריכים שימור בתהליך של עשיית המצה רק בשלב שיש מים, שיש חשיפה למים. כשהמצה חשופה לדבר המחמץ אז צריכים שימור. אם המצה חשופה לדבר המחמץ ובמקרה היא לא החמיצה – זה לא מחמת שימור שהמצה לא החמיצה אלא במקרה היא לא החמיצה – שמישהו נכנס ובלי להתכוון לשימור הוא מנע את העיסה מלהחמיץ אז המצה אינה כשירה למצת מצווה. היא מצה שאינה משומרת. הפירוש הוא שהעובדה שמצה זו אינה חמץ היא במקרה ולא תוצאה מכוונה ותכנון לשמור על העיסה מחמוץ. שימור פירושו שהעובדה שהמצה לא החמיצה הייתה מחמת תכנון. אבל אם העובדה שהמצה לא החמיצה אינה תוצאה מתכנון אז זה לא מצה. זה אמנם לא חמץ, אבל זה לא מצה. ולכן צריכים שימור בין בלישה ובין באפייה. מפני שבשני שלבים אלו המצה הייתה עומדת להיות חמץ אלא אם כן מישהו ישמור שהיא לא תחמיץ. ואם אחד תכנן ושמר שהמצה לא תחמיץ אז מצה זו היא מצה שמורה רק אם אחד זה הוא בר הכי של שימור. אבל אם אחד זה אינו בר הכי של שימור אז המצה איננה מצה שמורה. וצריכים שימור בשני שלבים. בשעת לישה ובשעת אפייה. ולגבי טחינה זה תלוי אם יש לתיתה או לא. אם יש לתיתה אז טחינה היא כמו לישה ואפייה. אבל טחינה אינה בהכרח צריכה שימור. אי אפשר להשוות טחינה ללישה. בלישה צריכים שימור. אבל בטחינה אם אין לתיתה אז לא צריכים שימור. שאם לא הייתה לתיתה אז הקמח בשעת טחינה בכלל לא היה עומד להיות חמץ. ולכן אז לא צריכים שימור בשעת טחינה. ולכן אין מצווה ללתות. רבא לא חילק בין שימור שבלעדיו המצה תחמיץ לשימור שגם בלעדו המצה לא תחמיץ. צריכים שימור גם בשעת טחינה אף שבשעת טחינה החטים והקמח לא יחמיצו גם בלי שימור שלו. ולכן צריך ללתות שאחרת לא תהיה שום משמעות לשימור שלו בשעת טחינה. זו השיטה של רבא. אבל הגמרא חולקת על השיטה של רבא. לגבי שימור שבלעדיו המצה תחמיץ צריכים שימור בכל שלב בתהליך של עשיית המצה. בכל שלב בתהליך של עשיית המצה, אם המצה חשופה לחמוץ צריכים שימור כדי שהמצה תהיה מצה שמורה. ואם המניעה מחמוץ היא רק במקרה אז המצה לא תהיה מצה שמורה. ולכן צריכים שימור בשעת לישה ובשעת אפייה. אבל בשעת טחינה אין צורך לשימור. והיינו כשהקמח בשעת טחינה אינו חשוף למים. זה מה שהגמרא אומרת לחלוק על רבא. דילמא שאני התם דבעידנא דנחית לשימור לא עבד לה שימור אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור  הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור. נחית לשימור פירושו שהוא היה חשוף לחמוץ. ואז אם לא עביד לה שימור אין המצה כשירה למצת מצווה שהמצה איננה מצה שמורה. אבל היכא דבעידנא דנחית לשימור עביד לה שימור – והיינו בשעת לישה עביד לה שימור – הכי נמי דשימור דלישה הוי שימור ולא צריכים שימור בשעת טחינה מכיוון שהקמח אינו חשוף למים. זה מה שרש"י אומר: וממאי דילמא. לעולם שימור דלישה שימור הוא ואע"ג דלא איצטריך שימור מקמי הכי והכא מאי טעמא לא נפיק משום דמשעת נתינת מים לקמח שזה דבר המחמצת הויא צריכה שימור וזו לא נעשה לה שימור מההיא עידנא דנחית לתורת שימור דהיינו מנתינת מים: אין להשוות טחינה ללישה. אין להוכיח שצריכים שימור בשעת טחינה מההלכה שצריכים שימור בשעת לישה. אין צורך שהחטים בשעת טחינה יהיו חשופים למים כדי לקיים בהם דין של שימור. בלישה בהכרח יש חשיפה למים. ולכן תמיד צריכים שימור בשעת לישה. אבל בטחינה אפשר להסתדר בלי להיות משגיח על החטים ועל הקמח. בטחינה אפשר להסתדר בלי שאחד יתכנן לשמור את החטים והקמח מחמוץ. אחד פשוט יטחן את החטים לקמח בלי שיהיו חשופים למים. אז הדין של שימור מתחיל בשעת לישה ואפייה. צריכים גם שימור באפייה. אם אחד ישאיר את העיסה על השולחן העיסה בוודאי תחמיץ. וזה אותו דבר לגבי לישה. אם אחד ישאיר את הקמח מעורב במים בלי ללוש אותו הוא בוודאי יחמיץ. הדין של שימור חל כשהמצה זקוקה לשימור. כשהמצה באה במגע עם מים. אבל כשהקמח אינו חשוף למים אין שום צורך לשימור. לא צריכים להביא את החטים במגע עם המים כדי לקיים המצווה של שימור. זה מה שהגמרא אומרת.             

השיטה של רבא שצריכים שימור משעת קצירה

הגמרא ממשיכה: ואפ"ה לא הדר ביה רבא דאמר להו להנהו דמהפכי כיפי – הפירוש הוא בשעת קצירה. זה חלק מהקצירה. קוצרים את התבואה ואז קושרים  אלומות של תבואה. ככה צריכים לעשות גם היום כשקוצרים את התבואה לעשות את זה לשם מצווה. – כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה אלמא קסבר שימור מעיקרא מתחלתו ועד סופו בעינן. שצריכים שימור בכל שלב ושלב בתהליך של עשיית המצה. לפי רבא צריכים שימור בלישה ואפייה מפני שבשלבים אלו אם לא יהיה שימור המצה תחמיץ. אבל גם בטחינה צריכים שימור אף שבשעת טחינה אין הכרח לשימור שאם החטים והקמח לא יבואו במגע עם מים אין אפשרות שהם יחמיצו. אבל התורה בכל זאת דורשת שימור גם בשעת טחינה.

איך מתמודדים עם האפשרות של חמוץ כשהחטים הם עדיין מחוברים לקרקע?

אז לפי רבא שימור מתחיל בשעת קצירה. אם יש עונה מאוד גשומה אז חטים יכולים להחמיץ גם כשהם מחוברים. אבל אין שימור כשהחטים הם מחוברים לקרקע. מצוות שימור מתחילה כשהחטים הם תלושים מן הקרקע. מפני שזה בלתי אפשר לשמור על החטים כשהם מחוברים לקרקע. אין בידינו לעצור את הגשמים. ואין הכי נמי אם יש חטים מצומחות זה אסור. עבור המצה של ר' חיים היו בודקים כל גרגיר וגרגיר של תבואה. הם התחילו לעשות את זה בחדש כסלו. היו מתחילים בדיקות אלו בראש חדש כסלו. היה לר' חיים צוות של עשרים וחמשה או שלושים איש והוא היה משלם להם לפי הימים או לפי השעות. יש חמוץ גם במחובר. כשיש עונה גשומה ימצאו הרבה חטים שהחמיצו. בהלכה זה נקרא מצומחות. הרב אומר שאנו סומכים על ביטול ברוב. אלא שיש בזה בעיה הרי חמץ בפסח אוסר במשהו, בין במינו ובין לא במינו. אז למה לא נאמר חוזר וניעור? אבל לא שייך שימור בחטים מחוברים לקרקע. אין דרישה של שימור כל זמן שהחטים הם מחוברים לקרקע. זו היא ההלכה ששימור מתחיל בקצירה. ואז אפשר לבדוק את החטים לראות אם הם חטים מצומחות או לא. שיכול להיות חמוץ בחטים מחוברות כמו שיכול להיות חמוץ בחטים שנתלשו מן הקרקע. וחטים מצומחות הן לא כשרות. או אולי סומכים על ביטול ברוב. אבל שימור מתחיל משעת קצירה. ויותר סביר לומר בשעת קצירה ובשעת טחינה. אלא שבשעת קצירה יש אפשרות שהחטים יהיו חשופים למים. מה שאין כן בשעת טחינה.

לפי רבא יש מחייב של שימור לא רק בשלב שהמצה אוטומטית חשופה למים. אלא אני מחויב ליצור באופן מלאכותי צורך לשמירה אף שבלי התערבות שלי המצה לא הייתה חשופה למים.

לפי רבא שימור מתחיל בקצירה. כי מהפכיתו פירושו עשיית האלומים. היינו הקצירה ועשיית האלומים. שימור מתחיל משעת קצירה. למה משעת קצירה? כדי לשמור על החטים בשעת קצירה מחמוץ. אבל לפי רבא צריכים שימור גם בשעת טחינה. אלא שבשעת טחינה אין עבור מה לשמור. שהרי בשעת טחינה החטים אינם חשופים למים ואין אפילו אפשרות של חמוץ. אלא זו הלכה נפרדת שיהיה שימור לשם מצווה. אם החטים לא יהיו חשופים לחמץ אז אין שום בעיה גבי טחינה. גם בלי שימור החטים לא יהיו חשופים לחמץ.  אלא אם כן החטים יבואו במגע עם מים באופן מלאכותי. אז רבא אומר מצווה ללתות כדי ששימור יהיה אפשרי בשעת טחינה. לתיתה היא פשוט רחיצת החטים. אם אומרים מותר ללתות אז לתיתה נעשית כדי שהקמח יהיה יותר איכותי. אולי יש בזה קיום של הידור מצווה במצה. אבל אם אומרים מצווה ללתות אז עושים לתיתה כדי ששימור יהיה אפשרי בשעת טחינה. זה כמו להצית אש בבניין ואז מזמינים את המכבי אש לכבות את השריפה. אז לפי רבא צריכים שימור בשעת קצירה, שימור בשעת טחינה ושימור בשעת לישה ואפייה. לפי רבא יש מחייב של שימור לא רק בשלב שהמצה אוטומטית חשופה למים. אלא אני מחויב ליצור באופן מלאכותי צורך לשמירה אף שבלי התערבות שלי המצה לא הייתה חשופה למים.

הראשונים אומרים שאם הטחינה נעשית בריחיים של מים אז צריכיחם שימור בשעת טחינה גם לפי סברת הגמרא.

השולחן ערוך מביא בשם ראשונים – בזמנינו זה כבר לא נכון. אבל היו תקופות שבהן זה היה נכון. –  שאפילו לפי סברת הגמרא לחלוק על רבא שלא צריכים שימור בשלב שזה לא נחית לשימור (שלמה יצטרך לשמור על עצמו שהוא לא יחמיץ את החטים והקמח?) עכשיו – היינו בזמן הראשונים ובזמן השולחן ערוך –  המציאות היא אחרת. וזה מפני שהריחיים פועלים על ידי כוח של מים. החטים אינם באים ממש במגע עם מים, אבל הם באים מאוד קרוב למים. הגמרא הכחישה הצורך לשימור בשעת טחינה. אבל זה רק משום שבימי חז"ל לא היו ריחיים של מים. הרב סיפר על שנותיו ברוסיה הקומוניסטית איך שהוא היה קם בבוקר והיה מביא תבואה לריחיים, וזה היה ריחיים של מים. והחטים והקמח היו באים מאוד קרוב למים. במצב זה גם הגמרא תסכים שצריכים שימור בשעת טחינה. הגמרא אומרת שבשעת טחינה זה לא נחית לשימור מפני שבזמן הגמרא היו עושים את הטחינה ביד.  אבל בימי הביניים היו טוחנים בריחיים של מים. היום זה כבר סיפור אחר. המחבר אומר שצריכים שימור משעת טחינה. המ"א אומר מפני שהיו טוחנים את החיטים בריחיים של מים. שהחיטים באים קרוב למים. והיינו שאפילו לפי הגמרא שדחה את השיטה של רבא והגמרא סוברת שלא צריכים ליצור מצב ששימור יהיה אפשרי, אבל טחינה בריחיים של מים הוא כמו לישה.

לפי רבא מצה שמורה למצת מצווה היא רק מצה שהיא שמורה משעת קצירה ואילך. לפי סברת הגמרא שם מצה שהיא שמורה רק משעת לישה היא כשירה כמצה שמורה לכזית מצה. והשולחן ערוך פוסק שבשעת הדחק שאין לאדם מצה שמורה הוא יכול לסמוך על הראשונים שפוסקים כשיטת הגמרא ולהשתמש במצה רגילה – והיינו מצה שהיא שמורה רק משעת לישה – למצת מצווה.

רבא דורש שימור משעת קצירה עד האפייה. שיטת הגמרא היא ששימור מתחיל רק בשעת לישה. אם צריכים שימור רק משעת לישה אז כל המצות הן מצה שמורה. ולכן השולחן ערוך אומר שאם אין לאחד מצה שמורה אז הוא יכול לצאת ידי חובת מצה עם מצה רגילה שהיא כשירה לפסח. מפני שבכל מצות יש שימור משעת לישה ואילך. בעצם אי אפשר לקיים מצוות מצה בלי מצה שמורה. אלא כשאנו מדברים על מצה שמורה הכוונה היא לחומרא של רבא שצריכים שימור משעת קצירה. אבל כל המצות שלנו הן שמורה משעת לישה. שאחרת אנו לא היינו יכולים לאכול את המצות. לכן בשעת הדחק שאין להשיג מצה שמורה אפשר לסמוך על השיטה של הגמרא – היינו לסמוך על הראשונים שפוסקים כגמרא ולא כשיטה של רבא – ולהשתמש במצה רגילה לכזית מצה מכיוון שמצה רגילה היא מצה שמורה משעת לישה.

שתי הגדרות של ההלכה של שימור למצת מצווה.

אז מה היא הגדרה הלכתית מדוייקת של שימור? מה זה מצה שמורה? ההגדרה היא שחמוץ נמנע על ידי תכנון אנוש. אם העובדה שעוגה זו היא מצה ולא חמץ היא תוצאה של מקרים ולא תוצאה של תכנון אנוש זו לא מצה שמורה. ניתן דוגמה. היה לאחד שק של חיטים בספינה וזה נפל מידיו ונפל לתוך המים. הוא מיד קפץ לתוך המים והוציא את השק של חיטים מתוך המים. החיטים לא החמיצו מפני שהוא מיד הוציא את החיטים ופרש אותם על הרצפה של הספינה בשמש וייבש את החיטים. זו מצה משומרת. (הרב פה בהתחלה אמר שזו מצה שאינה משומרת. הרב אמר שמותר לו לאכול מצות אלו בשבעת ימי הפסח, אבל הוא אינו יכול לקיים בהן חובת מצה בליל הסדר. וזה מפני שזו מצה שאינה משומרת. וכך אמר הרב בסוף השיעור על פי דברי הרמב"ם בפרק ה' הלכות חמץ ומצה הלכה ט'. וזה מפני שאף שהוא מיד קפץ למים והוציא את החיטים מתוך המים, אבל מכיוון שהוא לא תכנן את הנפילה של החיטים למים לכן זו מצה שאינה משומרת. אבל הרב פה בהמשך הדברים אמר שזו מצה משומרת. וזה מפני שהוא מיד קפץ למים והוציא את השק של חיטים מתוך המים וייבש אותם בשמש. לכן זה כן נחשב שימור מחמוץ על ידי תכנון אנוש.) הוא יכול לקיים חובת מצה בליל הסדר עם מצות אלו. למה? מפני שאמנם אם הוא לא היה נוכח ולא היה מיד קופץ למים החיטים היו מחמיצים. אבל הוא מיד קפץ למים והוציא את השק של חטים מתוך המים ומיד ייבש את החיטים. אז זה כן נחשב מניעה של חמוץ על ידי תכנון אנוש. אבל אם קרה אותו דבר וכוח מכני מנע את החיטים מלהחמיץ אז זה לא נחשב מצה שמורה. נאמר שגוי הוציא את החיטים מתוך המים. זה לא נחשב שימור. מותר לאכול מצות אלו בכל ימות הפסח. אבל אי אפשר לצאת ידי חובת מצה עם מצות אלו. זו הגדרה אחת של שימור.

אבל יש הגדרה שנייה של שימור. יש הלכה של לשמה. זה לא נקרא רק שימור. אלא זה שימור לשמה. לשם מצת מצווה. שרבא אמר להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה. הנפקא מינה היא אם אחד יקפוץ לתוך המים ויוציא את החיטים מתוך המים אבל הוא לא יאמר ולא יחשוב לשם מצת מצווה. זה אמנם שימור. העובדה שהחיטים לא נשארו במים ולא החמיצו היא תוצאה מהתערבות שלו. לגבי שימור, זה לא משנה לנו מהו מניע שלו אם הוא מתכוון לשם מצווה או הוא אינו מתכוון לשם מצווה. אבל יכול להיות שזה לא מספיק. לא מספיק שיש שימור. אלא צריכים שימור לשם מצת מצווה. נמצא שיש לנו שני סוגים של שמורה. יש שמורה בזה שהמצה היא תוצאה משימור והשגחה שלו. ויש שמורה שהמצה היא שמורה לשם מצווה. ובליל פסח צריכים שני שימורים. צריכים שימור במובן שאין חמוץ מחמת התערבות שלי. וצריכים גם שימור לשם מצת מצווה. והנה רבא אמר להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשום מצוה. כתוב פה שצריכים שימור לשם מצת מצווה. אבל רבינו חננאל גורס הפיכו לשום מצה. לא לשם מצווה אלא לשום מצה. רבינו חננאל אומר: דאמר רבא להנהו דהוו  מהפכי לגורן והן העומרין הפכו לשם מצה כלומר הזהרו מהכשרת המים והפיכו להו למקום שאין בו הכשרת המים שיהיה שימור לשמו לשם מצה. הפירוש הוא כדי למנוע את החיטים מלהחמיץ. והיינו שיהיה במקום יבש. היזהרו מהכשרת המים. להיזהר שלא יבואו במגע עם מים. לא לשים את החיטים במקום רטוב. זה לא לשם מצת מצווה. זה רק לשם מצה. אז לפי הגירסא של רבינו חננאל רבא לא דורש שיהיה שימור לשם מצת מצווה. אבל צריכים שימור גם קודם לישה ואפייה. שרבא אמר להם להיזהר שהחיטים לא יבואו במגע עם מים. להביא את החיטים למקום יבש. והיינו שהעובדה שזה מצה תהיה תוצאה ממאמצים שלכם. אבל זה רק עבור הכזית מצה בליל ראשון של פסח. לפי הגירסא של רבינו חננאל רבא מתמקד במניעה מחמוץ. שהמניעה מחמוץ תהיה תוצאה מתכנון אנוש. שלא יהיה רק במקרה שלא היה חמוץ. אלא שאולי יש לדייק מלשון רבינו חננאל שהוא גם מדבר על כוונה לשם מצוות מצה שהרי רבינו חננאל אומר שיהיה שימור לשמו. וכשרבינו חננאל כותב לשם מצה הפירוש הוא לשם המצווה של מצה.

האם למצת מצווה צריכים שימור לשם מצת מצווה או מספיק שיש שימור מחמוץ אף כשהשימור לא נעשה לשם מצות מצווה?

אם הגירסא בגמרא היא לשם מצווה אז נמצא שרבא דורש לא רק שימור משעת קצירה אלא רבא דורש גם שהשימור יהיה לשם מצת מצווה. והיינו שהשימור צריך להיות לשמה. כמו בטוויית הציצית. כמו בכתיבת ספר תורה. כמו לשמה בתפילין. כמו לשמה בגט. אבל אם הגירסא של הר"ח היא הגירסא הנכונה אז יכול להיות שרבא דורש רק סוג אחד של שימור. והיינו שימור שהמצה לא החמיצה מחמת השגחה ושימור שלי. שזה לא רק במקרה שהמצה לא החמיצה.

יש הוכחה מהגמרא בדף ל"ח: שלמצת מצווה צריכים שימור לשם מצת מצווה.

נראה עכשיו את המשנה בדף ל"ה. המשנה אומרת: חלות התודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אין יוצא בהן עשאן למכור בשוק יוצאין בהן: החלות תודה והרקיקי נזיר הם מצה. הם מצה של מנחות. מצה של קדשים. והיינו שמצה אינה מוגבלת רק לפסח. אלא יש מצות גם במנחות. רק שתי הלחם וחלק מהלחמי תודה היו חמץ. שתי הלחם בשבועות היו חמץ. ועשרה עשרונים מתוך העשרים עשרונים של לחמי תודה היו נעשים עשר חלות של חמץ. אבל לחם הפנים וכל שאר המנחות היו מצה. אנו מדברים פה על מצה של קדשים. עשאן לעצמו פירושו שהוא רוצה להביא קרבן תודה בבית המקדש והוא הכין את הלחמי תודה – היינו השלושים חלות מהלחמי תודה שהיו מצה. או הוא היה נזיר והוא הכין את הרקיקי נזיר. והוא פתאום החליט להשתמש בהן למצת מצווה בליל ראשון של פסח. אז אינו יוצא בהן. עשאן למכור בשוק יוצאין בהן. הוא ראה שהוא לא מצליח למכור אותן. אז הוא החליט להשתמש בהן למצוות מצה בליל פסח. אז הוא יוצא בהן.

נראה עכשיו הגמרא בדף ל"ח.- ל"ח: הגמרא אומרת: חלת תודה ורקיקי נזיר וכו': מנה"מ אמר רבה דאמר קרא ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאין משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח. – נאמר שצריכים שימור לשמה. ככה נראה מהגמרא בדף מ'. לפי הגירסא בספרים שלנו. אבל פה היה שימור. כהנים זריזים הם. היה שימור לשמה. אבל זה לא היה לשם מצת מצווה. השימור היה לשם מנחות. אז זה לא טוב למצת מצווה. זה כמו גט כשאדם היה משוי לשתי נשים עם אותו שם אז גט שכתב לאשה אחת אינו כשר לגרש בו אשתו האחרת. וההלכה פה היא שלשמה של מנחות אינו כשר למצת מצווה. הגמרא קוראת מצות אלו לשם זבח מפני שהמצות האלו – לחמי תודה ורקיקי נזיר – היו באים ביחד עם זבחים. לחמי תודה היו באים ביחד עם שלמי תודה. ורקיקי נזיר היו באים ביחד עם שלמי נזיר. זה הפירוש פה לשם זבח. שמצות אלו היו מתלוות לזבח. רש"י אומר: ושמרתם את המצות עביד לה שמירה לשם מצה. כל שימור שאתה משמרה שלא תחמיץ התכוון לשם מצה של מצוה: יצאת כו'. דלאו לשם מצה של מצות פסח עביד לה אלא לשם מצה של זבח.  פה זה ברור שצריכים שימור לשם מצת מצווה. ולמה בעשאן למכור בשוק הוא כן יוצא בהן למצת מצווה. מפני שאם עשאן למכור בשוק זו היא כוונה שלו. אם יצליח למכור אותן עבור חלות תודה ורקיקי נזיר – כנראה שהמחיר עבור חלות תודה ורקיקי נזיר היה יותר גבוה – לשם זבח טוב. שהוא ישתדל למכור אותן לשם זבח. אבל אם הוא לא יצליח למכור אותן לשם זבח אז ישתמש בהן לעצמו לכזית מצה או הוא ימכור אותן לאחרים עבור כזית מצה. אז היה לשמה. זה היה לשמה על תנאי. בגיטין לשמה על תנאי הוא לא טוב. אבל במצה לשמה על תנאי הוא כן טוב. למה? זה סיפור אחר. מפני שבגט יש הלכה של לה ולא לחברתה. אבל במצה זה לא ככה.

הגמרא ממשיכה: רב יוסף אמר אמר קרא {שמות יב-טו} שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעת ימים יצתה זו שאינה נאכלת לשבעת ימים אלא ליום ולילה. רש"י והתוספות שואלים מה רב יוסף אומר פה? הרי אין שום קדושה בינתיים על החלות תודה ורקיקי נזיר. אם הייתה קדושה עליהן אז איך הוא יכול למכור אותן בחוץ – בשוק? אלא מדובר שהכול בינתיים חולין. החלות הן חולין. הרקיקים הם חולין. רש"י והתוספות אומרים שזה הלכה של לשמה. למה לשמה של זבח אינו טוב עבור לשמה של מצת מצווה? מפני שצריכים לשמה של מצה הנאכלת לשבעה ימים. לשמה של מצה הנאכלת רק ליום ולילה הוא לא כשר עבור לשמה של מצה שהיא נאכלת לשבעה ימים. הלשמה של מצה היא לשמה של מצה שנאכלת ללילה אחד ואחרי זה היא נאכלת לשבעה ימים. אבל הלשמה של מנחות היא לשמה של קדשים הנאכלים רק ליום ולילה מכיוון שאח"כ הוא נהיה נותר. ממילא יש חיסרון בלשמה. רש"י אומר: שאינה נאכלת לשבעה. דלאחר יום ולילה הויא נותר כדכתיב (ויקרא ז) ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו וגו' והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר לשבעה מיהו כי עבדה לאו לשם מצה הראויה למצוה איתכוון דכי עבידה אדעתא לאיפסולי ביום ובלילה עבדה ואית ליה לרב יוסף הא דרשה (דרבא) דבעינן שימור לשם מצוה ואההוא קרא סמיך ובהא פליג דאי נמי איכוין לה נמי לשימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימור לשום מצה כל שבעה: מהו ההבדל בין התירוץ של רבה לתירוץ של רב יוסף? מה רב יוסף הוסיף לתירוץ של רבה? השאלה היא מה קורה אם הוא מכוון לשם זבח וגם לשם מצת מצווה? זה לא תנאי. אלא הוא מכוון לשם תודה וגם לשם מצת מצווה. לפי רבה זה כשר למצת מצווה. הכוונה לשם זבח אינה מקלקלת את הכוונה לשם מצת מצווה. הכוונה לשם זבח אינה הורסת את הכוונה לשם מצת מצווה. זה לא כמו בגט. אם הגט נכתב לשם שתי נשים הגט אינו כשר. אבל במצה הכוונה לשם זבח אינה הורסת את הכוונה לשם מצת מצווה. זה לפי רבה. אבל לפי רב יוסף הכוונה לשם זבח מקלקלת את הכוונה לשם מצת מצווה.

הגמרא ממשיכה: תניא כוותיה דרבה ותניא כוותיה דרב יוסף תניא כוותיה דרבה יכול יצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר תלמוד לומר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשום זבח תניא כוותיה דרב יוסף יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו מצה הנאכלת לשבעה יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום ולילה.

והנה לפי רבה אנו מבינים למה בעשאן למכור בשוק אדם כן יוצא בהן ידי חובתו. שהכוונה שלו היא שאם הוא לא יצליח למכור אותן בשוק עבור לחמי תודה ורקיקי נזיר אז הוא ישתמש בהן עבור מצת מצווה. אבל הרי לפי רב יוסף כשיש שתי הכוונות ביחד המצה היא פסולה למצת מצווה. התירוץ הוא שפה זה שונה מפני שזה תנאי. רב יוסף פוסל את המצה למצת מצווה כשהיו לו שתי הכוונות ביחד. הוא עשה את הרקיקי נזיר עבור שתי מטרות. עבור מנחות ועבור מצת מצווה. לפי רב יוסף זה פסול למצת מצווה. שביחס למצת מצווה הכוונה לשם זבח היא כוונה שלילית. אבל אם הוא מכוון שזה יהיה לשם זבח, ואם הוא לא יצליח למכור אותן כחלות תודה ורקיקי נזיר אז הכוונה שלו בשעת עשיית המצות היא לשם מצת מצווה, אז זה כן כשר למצת מצווה. שאז הכוונה שלו היא שאם הוא יצליח למכור אותן כחלות תודה וכרקיקי נזיר אז הכוונה שלו בשעת עשיית המצות היא אך ורק לשם מצת מצווה. יש הבדל בין תנאי לשתי הכוונות ביחד. למשל, אם אחד יכתוב גט לשתי נשים זה פסול מפני שזה לא לשמה. זו היא ההלכה של גט שנכתב לה ולחברתה. אבל אם הוא כותב גט על תנאי זה תלוי אם יש ברירה או אין ברירה. אבל זה כבר סיפור אחר.

אבל אנו רואים דבר אחד ברור מתוך דברי הגמרא. שבמצת מצווה צריכים לשמה, לשם מצת מצווה. זה לא מספיק שיש שימור על ידי אדם. אלא צריכים לשמה ממש.

התוספות בדף ל"ה. אומרים: חלות תודה ורקיקי נזיר. נראה לר"י כפ"ה דמיירי שלא נשחט עליהם הזבח ולא הוקדשו דאי הוקדשו תיפוק ליה דבעינן מצתכם דגמרינן לעיל לחם לחם ועוד דקאמר למכור בשוק יוצאין בהן משמע דבלא הוקדשו מיירי וה"פ מצה המשתמרת לשם מצה יצאה זו שמשתמרת לשם זבח כשיקדישנה וכן שאין נאכלין אלא ליום אחד אקרא דמשתמרת סמיך דבעינן שתהא נשמרת לשם שבעה. התוספות הוא כמו רש"י שזה הלכה של לשמה.

לפי סברת הגמרא צריכים למצת מצווה שימור מחמוץ רק משעת לישה ואילך. ואז השימור מחמוץ צריך להיות לשם מצת מצווה. אבל לפי רבא צריכים למצת מצווה שימור מחמוץ משעת קצירה. ולפי גירסת הספרים לפנינו צריכים לפי רבא שימור מחמוץ לשם מצת מצווה משעת קצירה ואילך.

מה אנו אומרים הלכה למעשה? לגבי לישה ואפייה זה ברור שצריכים שימור וצריכים גם לשם מצת מצווה. ההלכה של שימור מפורשת במימרא של רב הונא שבצקות של נכרים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ההלכה היא שהעובדה של מצה – היינו שהמצה לא החמיצה – לא תהיה רק תוצאה של פעילות מכנית אלא היא צריכה להיות תוצאה מהשגחה של אדם שהייתה לו כוונה למנוע את המצה מחמוץ. אז צריכים בשעת לישה ואפייה שימור וגם לשמה. כשאנו אומרים מצה שמורה אנו מתכוונים לשני דברים. דבר אחד הוא שלא היה חמוץ מפני שהיה שימור מחמוץ. שמשעת לישה ואילך היה שימור מחמוץ. ודבר נוסף הוא שצריכים לשמה משעת לישה ואילך. זו סברת הגמרא. רבא אינו מסכים עם סברת הגמרא. לפי סברת הגמרא צריכים שימור מחמוץ רק בשעת לישה ובשעת אפייה. ולפי רבא ההלכה של שימור מחמוץ חוזרת לשעת טחינה ואפילו לשעת קצירה. זה לגבי ההלכה של שימור מחמוץ. ואם הגירסא היא לשם מצווה אז לפי רבא צריכים לא רק שימור מחמוץ משעת קצירה אלא צריכים גם לשמה משעת קצירה. והיינו שמה שהגמרא דורשת בשעת לישה ובשעת אפייה רבא מרחיב את זה גם לשעת קצירה ושעת טחינה. גם מצה שמורה משעת קצירה דורשת שני דברים. שימור מחמוץ וגם לשמה. צריכים שימור מחמוץ והיינו שהעובדה שהמצה לא החמיצה לא הייתה רק במקרה אלא היא הייתה תוצאה של השגחה ושימור שהמצה לא תחמיץ. שהייתה כוונה להשגיח על המצה שהיא לא תחמיץ כבר משעת קצירה. וגם צריכים כבר משעת קצירה שיהיה לשמה, לשם מצת מצווה.

לפי גירסת הר"ח יש לומר שלפי רבא השימור מחמוץ משעת לישה ואילך צריךלהיות לשם מצת מצווה כדברי הגמרא בדף ל"ח: שבמצת מצווה צריכים שימור לשם מצת מצווה. ורבא אומר שצריכים למצת מצווה שימור מחימוץ גם בשעת קצירה ובשעת טחינה. אבל השימור מחמוץ בשעת קצירה ובשעת טחינה אינו צריך להיות לשם מצת מצווה.

אבל יש אפשרות אחרת. אנו הבאנו את גירסת הר"ח. ואנו אמרנו שלפי גירסת הר"ח יתכן שצריכים רק שימור מחמוץ אבל לא צריכים שימור לשם מצת מצווה. ולכאורה זה סותר את דברי הגמרא בדף ל"ח: אז יש אפשרות לומר שגם לפי הר"ח צריכים לשמה לשם מצת מצווה. ויש לזה דיוק מדברי הר"ח שהר"ח אומר לשמו. אבל הפשט בר"ח הוא שהר"ח לא הבין מהו כי הפיכו. הפיכו פירושו כשגוללים את האלומים. כמו בפסוק והנה אנחנו מאלמים אלומים בתוך השדה. ורבא אמר להם לגלול לשם מצה. הר"ח לא הבין מה זה לשם מצה בגלילה? לגבי קצירה אנו מבינים שצריכים קצירה לשם מצה. אבל מה זה לגלול לשם מצה? אז הר"ח מפרש שרבא אמר להם לגלול במקום יבש שאין שם מים. הפיכו לשם מצה פירושו שלא יחמיץ. מזה נראה שלפי הר"ח מדובר רק בשימור מחמוץ ולא בלשמה לשם מצת מצווה. וכשהר"ח כתב לשמו פירושו לשם מצה שלא יהיה חשוף למים שזה יגרום את החטים להחמיץ. אבל אנו לא לגמרי משוכנעים שזה הפירוש הנכון בר"ח. יכול להיות שגם הר"ח מתכוון לשם מצת מצווה. וההבדל בגירסא זה רק ענין של איות ולא יותר מזה. אבל אנו מעדיפים לפרש שרבא לא דורש לשמה.

אבל הרי הגמרא בדף ל"ח: אומרת ברור שצריכים לשמה לשם מצת מצווה. וזה בעצם משנה בדף ל"ה. שצריכים לשמה לשם מצת מצווה. אבל התירוץ הוא פשוט. אמנם יש הלכה של לשמה לשם מצת מצווה. זו משנה מפורשת בדף ל"ה. אבל זה רק בשעת לישה ובשעת אפייה. רבא אמנם דורש שימור משעת קצירה. אבל זה רק שימור מחמוץ ולא לשמה לשם מצת מצווה. לשמה לשם מצת מצווה צריכים רק משעת לישה גם לפי רבא. רבא דורש רק שימור מחמוץ משעת קצירה. שגם לפי רבא, לשמה לשם מצת מצווה מתחיל רק משעת לישה. לגבי ההלכה של לשמה לשם מצת מצווה, גם לפי רבא זה לא מתרחב מעבר לשעת לישה ושעת אפייה. רבא אמנם אמר הפיכו. אבל הוא רק אמר להיזהר בזה לשמור מחמוץ.

ההסבר לפשט זה בר"ח שהשימור מחמוץ משעת לישה ואילך צריך להיות לשמה לשם מצת מצווה. אבל השימור מחמוץ בשעת קצירה ובשעת טחינה אינו צריך להיות לשמה לשם מצת מצווה.

אנו רוצים להסביר למה לגבי שימור מחמוץ זה מתחיל משעת קצירה ולגבי לשמה זה מתחיל רק משעת לישה. ההסבר הוא שלשם מצת מצווה פירושו שיש לשמה במצת מצווה. הלשמה מתייחסת לחפצא של המצה. ניתן דוגמה. הלשמה בגט חלה בחפצא של הגט. הלשמה בגט מתייחסת לגופו של גט. והא ראיה שהבעל יכול לבטל את הלשמה של הגט. מדובר שהסופר כבר כתב את הגט לשמה. והרמב"ם סובר שהבעל יכול לבטל את הלשמה של הגט. אז הלשמה בגט הוא חלות שם בחפצא של הגט. ולגבי דבר אחד שונה לישה ואפייה מקצירה וטחינה. לישה אין פירושו רק הערבוב של המים עם הקמח. אלא לישה היא התחלה של לחם. אנו יודעים את זה מחלה שהחיוב של חלה חל בשעת גלגול העיסה. וזה נלמד מראשית עריסותיכם תרימו תרומה לה'. המצווה של חלה מתחילה משייתן המים לקמח. החיוב חלה חל בשעת גלגול העיסה. ויש השוויה בין חיוב חלה למצת מצווה. הגמרא אומרת יליף לחם לחם ממצה. הרבה הלכות נלמדות מילפותא זו. והרי מצה צריכה להיות לחם. אז ההלכה במצת מצווה היא שהלחם צריך להיות לחם של מצווה. מה שאין כן לגבי גרגירים של חיטים. הגרגירים של חיטים לא הופכים להיות לחם. אז לא שייך לומר על חיטים שהם נהיים חיטים של מצווה. אז לשמה של מצווה שהיא איכות פנימית בחפצא של המצה שייך רק משעת לישה ולא קודם לכן. היא מתחילה רק בשעת לישה. מה כן צריכים קודם לישה לפי רבא? שימור. שימור מחמוץ. והפשט הוא שמצה שאינה משומרת איננה מצה. אין שם מצה למצה שאינה משומרת. אבל כשיש שימור מחמוץ ואין לשמה לשם מצת מצווה אין הפשט שאין עליו שם מצה. יש עליו שם מצה. וזה רק הלכה שאין אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח. זה לא מצת מצווה. אבל יש עליו שם מצה. אז השימור קודם לישה הוא כדי ליצור שם מצה. מצה שאינה משומרת היא לא מצה גמורה. היא לא מצה בשלימות. אנו נסביר להלן המשמעות של זה לגבי הלכה למעשה. אבל במצה המשתמרת לשם זבח אנו לא יכולים לומר שזה לא מצה. שהתורה אומרת ואכלוה מצות אצל המזבח. גם במנחות צריכים שם מצה. אנו לא יכולים לומר שמצה לשם זבח היא לא מצה. אלא ההלכה היא רק שאין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. זה מעכב. ממילא ההלכה של לשם מצווה לא שייכת לגבי הגרגירים של חיטין. היא לא שייכת אפילו לגבי קמח. לגבי החלות שם מצווה בחפצא שהחפצא של מצווה צריכה להיות לשמה זה מתחיל עם הלישה. מפני שהחפצא של מצווה מתחיל עם הלישה. קודם לישה היא לא חפצא של מצווה. קודם לישה היא כלום. אלא שלפי הגירסא בספרים שלנו רבא אמר שצריכים לשמה כבר בשעת קצירה. אז לפי גירסא זו אין לנו ברירה. זה אמנם מאוד קשה. אבל אין לנו ברירה.

אבל לפי גירסת הר"ח בגמרא יש לומר שרבא לא דיבר על לשמה לשם מצווה אלא רבא דיבר רק על שימור מחמוץ. אז לפי זה, ההסבר שלנו לחלק לגבי לשמה לשם מצווה בין שעת לישה לשעת קצירה הוא מאוד טוב. שיש שתי הלכות של שימור. הלכה אחת היא שימור מחמוץ. הלכה זו שייכת לגבי כל השלבים בתהליך של עשיית המצה. אבל יש גם הלכה של מצת מצווה בלחם עוני. הגמרא בפסחים דף קט"ז. דבר אחר – מה זה לחם עוני – מה דרכו השל עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה. מה הפשט בזה? זה הלכה בשימור. שמצה שמורה צריכה להיעשות על ידי שני אנשים. שאם אדם אחד יעשה את הלישה וגם את האפייה יש פחות זריזות למנוע את המצה מחמוץ. ולמה בעני תהליך עשיית הלחם נעשה על ידי שניים? מפני שהוא מאוד רעב, ולכן ממהרים לעשות את הלחם. הרב סיפר שהוא זוכר בהיותו ילד סיפרו על אחד שהיה כל כך עני שהוא ממש סבל מרעבון. אלא שבשבת הוא היה אוכל טוב. הוא היה חושך כסף כל השבוע כדי שיוכל לקנות אוכל בשפע לשבת. היום אנו לא יודעים מה זה באמת רעבון. שהיום אנו לא יודעים מה זה באמת עוני. אבל אז היו אנשים שפשוט רעבו. ויהודי זה שהיה ערילכער איד הוא היה משאיר את כל הכסף לאוכל לשבת. בשבת הוא היה אוכל סעודת מלכים. כל השבוע הוא כמעט לא היה אוכל מפני שהוא היה משאיר את כל הכסף עבור אוכל לשבת. אז סיפרו על יהודי זה שהוא היה כל כך רעב לקראת שבת, כשהיה בא הביתה בליל שבת אחרי התפילה הוא היה פותח את הדלת ומיד היה אומר איפה הנרות. מפני שהוא היה כל כך רעב. אז זה אותו דבר כשהעני היה עושה לחם הוא רצה לזרז ולמהר את התהליך. ולכן הוא היה מסיק ואשתו הייתה אופה. מה שאנו רוצים להוכיח מזה שבמצת מצווה יש הלכה נפרדת של שימור. וזה חלות שם בלחם עוני. לחם עוני פירושו מצה משומרת. וזה שייך רק כשכבר יש את השם לחם. ומתי זה מתחיל להיות לחם. רק בלישה. לא קודם הלישה. אז כל התהליך של מצת מצווה מתחילה עם לישה. אז יש לנו שני שימורים. אלא שהסבר שלנו לא מסתדר לפי הגירסא של לשם מצווה. אבל הר"ח לא גורס לשם מצווה אלא לשם מצה. וזה מאוד מסתבר כמו שאמרנו שהדין של לשמה לשם מצת מצווה הוא רק משעת לישה ואילך. והסבר שלנו הוא הישג גדול שיש שתי הלכות של שימור במצת מצווה.

הכשרות של מצת מכונה למצת מצווה.

אנו עכשיו רוצים לדבר על הכשרות של מצת מכונה למצת מצווה. נשאל שאלה קודם על כתיבת גט. אם יש לאחד עט מכני שהוא יכול ללחוץ על כפתור ואז העט יכתוב את הגט -ברור שהיום אחד יכול לעשות את זה על ידי מחשב – האם על ידי לחיצת הכפתור זה יהיה נחשב לשמה? יש שאלה כשאחד עושה מעשה ויש כוח אחר מעורב פה האם זה נחשב עשיית מעשה על ידו או לא. אין כאן המקום להאריך בזה. נניח שזה כן נחשב עשייה שלו. האם זה היה טוב עבור לשמה? מסתבר שזה לא יהיה כשר. הסיבה היא שאולי על ידי לחיצת הכפתור זה נחשב מעשה, אבל זה לא נחשב מעשה כתיבה. מעשה כתיבה זה רק אם הוא בעצמו כותב. אבל אם משהו אחר כותב עבורו אלא שהוא אחראי על זה, אף אם זה נחשב מעשה מצדו אבל זה לא מעשה כתיבה. במונחים של סובב ומסובב זה אמנם נחשב מעשה שלו. אבל הוא לא עושה מעשה כתיבה. תהליך של סובב ומסובב לא נחשב מעשה כתיבה. סיבתיות לא יכולה להיחשב כמעשה כתיבה. ככה הדין לגבי כתיבת ספר תורה וכתיבת גיטין שהכתיבה צריכה להיות לשמה. זה לא סתם מעשה שצריך להיות לשמה. אלא הכתיבה צריכה להיות לשמה.

יש דוגמה לזה. יש הלכה של חק תוכות וחק ירכות בכתיבה. חק ירכות הוא כתיבה רגילה. הוא עושה קו. בחק תוכות אין הוא עושה את הקו. הוא מוחק או גוזר או חוקק מסביב ואז התוצאה היא צורת אות. ויש ראשונים שאומרים שבשבת אחד חייב גם על חק תוכות. אבל לגבי כתיבת ספר תורה, זו הלכה פסוקה שלגבי ספר תורהחק תוכות הוא פסול. למה? מפני שבספר תורה ההלכה היא שצריכים כתיבה. וחק תוכות הוא לא כתיבה. אבל בשבת החיוב הוא לא עבור כתיבה אלא עבור מעשה כתיבה. והיינו שבשבת החיוב הוא עבור עשיית אותיות. וחק תוכות כן נחשב למעשה, אבל זה לא כתיבה. ובכוח אחר מעורב בו זה כמו אחד שמדליק אש והרוח מעביר את האש לבניין ושורף את הבניין. הוא חייב לשלם עבור הנזק בתורת אדם המזיק. מפני שזה הלכה באש שהכוח אחר המעורב בו מתייחס אליו. ויש צד לומר שזה הלכה בכל עשייה שכוח אחר מעורב בו. אבל ההלכה היא רק שזה נחשב מעשה שלו. לפי זה, אחד יכול לומר שבמצת מכונה יהיה חסר לשמה לשם מצת מצווה. יהיה שימור מחמוץ. אבל יהיה חסר הלשמה לשם מצת מצווה. והיינו שלא יהיה לישה לשמה ולא יהיה אפייה לשמה. כל זה מבוסס על היסוד שאמרנו שבכתיבת ספר תורה אם יהיה כוח אחר מעורב בו זה לא נחשב כתיבה. לכן הייתה סברא לומר שבמצת מכונה אין לישה לשמה ואין אפייה לשמה.

ההלכה של לשמה במצת מצווה איננה שהלישה צריכה להיות לשמה לשם מצת מצווה ושהאפייה צריכה להיות לשמה לשם מצת מצווה. אלא ההלכה היא שהשימור מחמוץ צריך להיות לשמה לשם מצת מצווה.

אבל נראה שמסקנה זו היא מופרכת. הסיבה היא מפני שזה לא נכון לומר שמצת מצווה צריכה להיאפות לשמה. למה? מפני שבעצם לא צריכים לישה לשמה ואפיה לשמה. צריכים רק שהשימור יהיה לשמה. ומי שומר בשעת לישה ובשעת אפייה שהעיסה לא תחמיץ? באופן רגיל מי שלש ומי שאופה הוא זה שבידו לשמור מחמוץ. כשלא מדובר במכונה אז מי שומר על העיסה שהיא לא תחמיץ? מי שעושה את הלישה. מי שומר בשעת אפייה שהמצה לא תחמיץ? מי שעושה את האפייה. מפני שהוא יכול ברצונו להוציא את המצה מתוך התנור. אבל במצת מכונה מי עושה את השימור? נאמר שהמכונה לאפייה נמצאת בקומת קרקע. אבל מי שלוחץ את הכפתור נמצא בקומה שביעית. אז מי עושה את השימור מחמוץ? מי שלוחץ את הכפתור הוא עושה את השימור מחמוץ. אז לא צריכים עשיית מצה לשמה. אלא צריכים שימור מחמוץ לשמה. צריכים שימור לשמה. והשליטה על השימור היא בידיים של מי שולט על הכפתור. ממילא זה כן לשמה.

מה הדין כשגוי שם את המצה בתוך התנור אבל הוא לא יוכל להשתלט על התהליך של אפייה. הוא לא יוכל להוציא את המצה מתוך התנור. וישראל יעמוד שמה והוא פיסית ישתלט על התהליך של אפייה. במי תלוי הלשמה של מצת מצווה. זה לא יהיה תלוי במי ששם את המצה בתוך התנור. זה לא חשוב מי שם את המצה בתוך התנור. אלא חשוב רק מי שולט על כל התהליך של האפייה. למה לא האופה אלא אדם אחר שולט על האפייה? זה לא רק מפני שהאופה יקשיב אליו. אלא זה מפני שהוא יותר חזק מהאופה והוא יכול לזרוק את האופה משמה. הוא פיסית שולט לגמרי על האפייה. אז הוא עושה את השימור. אז הוא צריך לומר לשם מצת מצווה. מי ששם את המצה לתוך התנור אינו צריך לומר לשם מצת מצווה. שאין ההלכה שהמעשה של אפייה צריך להיות לשמה. גט צריך כתיבה לשמה. ספר תורה צריך כתיבה לשמה. אבל מצה אינה צריכה אפייה לשמה. המצות צריכות להיות משומרות. והשימור הזה צריך להיות לשמה. ומי אחראי עבור הלשמה?  מי שבפועל עושה את השימור. אז בתנור חשמלי מי עושה את השימור? מי שלוחץ את הכפתור. שהשליטה היא לגמרי בידו. אז הוא אפילו לא צריך להיות באותו חדר. הוא יכול להיות בחדר אחר. השליטה היא לגמרי בידו. אין אף אחד אחר שיכול לעשות את זה. מי שעושה את השימור צריך לעשות את הלשמה. ואם לא רק הוא עושה את השימור מחמוץ אז זה סיפור אחר. אבל אנו מדברים כשכל השליטה היא לגמרי בידו. אנו מדגישים שלא צריכים לישה ואפייה לשמה. שימור המצה מחמוץ בשעה שנעשית לחם צריך להיות לשמה. זה לא שהמעשה אפייה צריך להיות לשמה.

הרב עכשיו אמר שאם מי ששם את המצה בתנור מקשיב להוראות של מי שמשגיח עליו מפני שהמשגיח יכול פיסית להתגבר עליו אז מי ששם את המצה בתוך התנור אינו עושה את הלשמה. מי שעושה את השימור הוא עושה את הלשמה. אלא שבאופן רגיל מי שלש או מי שאופה הוא עושה את השימור מחמוץ. אבל אם הלש או האופה אינו עושה את השימור אלא מישהו אחר עושה את השימור אז הלשמה הוא בידיים של מי שעושה את השימור. אנו מדברים שהשליטה היא לגמרי בידיים של זה שעושה את השימור. הגאונים אמנם אומרים שהני אמהתא – נשים נכריות שהיו עובדות בביתם של יהודים – לא יעשו את הלישה מפני שהן לא יכולות לומר לשם מצת מצווה. אבל זה מפני שבאופן רגיל מי שעושה את הלישה הוא זה שיש לו השליטה לשמור על העיסה שלא תחמיץ. באופן רגיל הלש והאופה הוא זה שעושה את השימור. אבל יכול להיות מצב שלא הלש והאופה עושה את השימור אלא אדם אחר עושה את השימור. זה במיוחד יכול להיות ככה כשכל התהליך נעשה באופן מכני. אחד לא יכול לומר שהוא שם את המצה בתוך התנור. מפני שזה תהליך מכני. אז איפה יש את הלשמה? מי שמשגיח על המצה שלא תחמיץ.

כשהמציאו מצת מכונה היו אלו שהתנגדו שטענו שזה לא נעשה לשמה. המכונה הראשונה לעשיית מצות לא הייתה על ידי חשמל אלא זה היה מופעל  על ידי כוח אדם. אבל כל זה – המחלוקת על מצת מכונה – הוא סיפור אחר. אנו רק רוצים להדגיש שלשמה במצת מצווה אינו כמו לשמה בספר תורה. בספר תורה הכתיבה צריכה להיות לשמה. אבל במצת מצווה אין האפייה צריכה להיות לשמה. אלא השימור צריך להיות לשמה.

שיטת הרמב"ם היא שצריכים לאכול מצה שמורה כל שבעת ימים של חג הפסח.

יש את השיטה של הרמב"ם והרב אלפס שצריכים לאכול מצה שמורה כל ימות הפסח. הגמרא במסכת פסחים דף מ': אומרת: ההוא ארבא דחיטי דטבעא בחישתא – ספינה טעונה עם חטים התהפכה בנהר חישתא. זה קרה קודם פסח. – שריא רבא לזבוני לנכרים איתיביה רבה בר ליואי לרבא בגד שאבד בו כלאים הרי זה לא ימכרנו לנכרי ולא יעשה בו מרדעת לחמור אבל עושין אותו תכריכין למת לנכרי מאי טעמא לא לאו משום דהדר מזבין לישראל הדר אמר רבא לזבינהו קבא קבא לישראל כי היכי דכליא קמי פיסחא. למכור את זה לא בסיטונאי אלא מעט מעט ללקוחות פרטיים כדי שיהיה נגמר קודם פסח. כל הראשונים שואלים הרי מדובר שהצילו את החיטים. אחרת לא הייתה שום שאלה. אז כשיהודי יבוא לקנות מחטים אלו הוא יבדוק את החיטים לראות אם הם בקועות או מצומחות אם הוא יראה שהם בקועות או מחומצות הוא ידע שהם החמיצו. אז למה אסור למכור חיטים אלו לגוי? הרי אם יהודי יבוא לקנות חטים אלו מגוי הוא יראה שהחטים החמיצו. ואם מדובר שהחטים אינם בקועות או מחומצות אז הם לא חמץ ולא צריך להיות שום בעיה אתם. שהרי החיטים האלו הם כשרים לפסח. כל הראשונים שואלים את זה. ויש לראשונים תירוצים שונים על קושיה זו. ראשונים אומרים שהחיטים היו מבוקעות, אבל זה לא הי נראה בהדיא לעין שהן מבוקעות. אבל הרמב"ם ורב אלפס למדו מגמרא זו חידוש בהלכה. הרמב"ם אומר שצריכים לאכול מצה שמורה כל ימות חג הפסח. זה נלמד מהפסוק ושמרתם את המצות. ברור שלזה לא צריכים מצה שמורה לשם מצווה. לא מצריכים מצת מצווה לשאר ימים של חג הפסח. לא צריכים מצת מצווה עבור שביעי של פסח. אבל צריכים שימור. שימור כפי הגדרה שלנו. והיינו אם החטים היו חשופים לאפשרות של חמוץ ובלי ההתערבות של אדם זה היה מחמיץ זה מצה שאינה משומרת. אם אחד לוקח חטים והוא טובל אותם במים בכוונה להוציא את החיטים מן המים ולנגב אותם זה מצה משומרת. זה לתיתה. מתי אנו אומרים שאין שימור? כשהחיטים נפלו לנהר מעצמם. הוא אמנם הוציא את החיטים מיד מן המים. אבל הוא לא תכנן את הנפילה. זה מצה שאינה משומרת. וככה מדובר בסיפור בגמרא. הספינה התהפכה. החיטים נפלו לתוך הנהר ואחד הוציא את החיטים מתוך המים. והגמרא אומרת שזו מצה שאינה משומרת. אם אחד לוקח חיטים והוא טובל אותם במים והוא מוציא אותם מהמים זה לא מצה שאינה משומרת. זו בעיה של לתיתה. אבל זו לא בעיה של מצה שאינה משומרת.  ואפילו לפי הצד בגמרא שזה אסור זה אסור רק לכתחילה. בדיעבד זה מותר. אנו רוצים להביא דוגמה מה נחשב מצה שאינה משומרת. החיטים היו בשדה וירד גשם. ואף אחד לא שמר על החיטים  אלא שבמקרה החיטים לא החמיצו. אבל העובדה שהחיטים לא החמיצו אינה תוצאה משימור שהוא עשה. זה מצה שאינה משומרת. ולפי הרמב"ם אסור לאכול מצה זו כל ימות חג הפסח. ככה הרמב"ם הבין את דברי הגמרא. החיטים נפלו לנהר. ממילא המצה היא מצה שאינה משומרת. ומצה שאינה משומרת אסור לאוכלה כל שבעת ימי הפסח. על זה מבוסס מנהג המחמירים שאוכלים מצה שמורה כל ימות הפסח. כשאחד טובל את החיטים במים בתכנון להוציא אותם מיד מהמים זה מצה שמורת. אבל בסיפור בגמרא החיטים נפלו לתוך המים. הוא לא תכנן לשים את החיטים במים. לא היה צורך לטבול את החיטים במים. החטים נפלו מעצמם לתוך הנהר. לכן זה מצה שאינה משומרת.

אנו לא יודעים לפי הרמב"ם אם זה איסור דאורייתא או זה רק איסור דרבנן. הרמב"ם בפרק ה' הלכות חמץ ומצה הלכות ח'-ט' אומר: תַּבְשִׁיל שֶׁנִתְבַּשֵּׁל וְנִמְצְאוּ בּוֹ שְׂעוֹרִים אוֹ חִטִּים אִם נִתְבַּקְּעוּ הֲרֵי כָּל הַתַּבְשִׁיל [ז] אָסוּר שֶׁהֲרֵי נִתְעָרֵב בּוֹ הֶחָמֵץ. וְאִם לֹא נִתְבַּקְּעוּ מוֹצִיאִין אוֹתָן וְשׂוֹרְפָן וְאוֹכְלִין שְׁאָר הַתַּבְשִׁיל. שֶׁאֵין הַדָּגָן שֶׁנִּבְלַל וְלֹא נִתְבַּקֵּעַ חָמֵץ גָּמוּר שֶׁל תּוֹרָה. וְאֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים: – למה זה חמץ מדברי סופרים? זהה היה צריך להיות לא חמץ אפילו מדברי סופרים שהרי החיטים לא נתבקעו. התירוץ הוא מפני שזה לא משומר. – ט מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-יז) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת' כְּלוֹמַר הִזָּהֲרוּ בַּמַּצָּה וְשִׁמְרוּ אוֹתָהּ מִכָּל צַד חִמּוּץ. – הרמב"ם כותב את זה מאוד מפורש. הרמב"ם כותב מפורש שהמצה לא תהיה חשופה לאפשרות של חמוץ. והרמב"ם אינו מדבר פה על מצת מצווה. אלא הרמב"ם מדבר פה על מצה לכל שבעת ימי הפסח.  – לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר בְּדָגָן שֶׁאוֹכֵל מִמֶּנּוּ בַּפֶּסַח שֶׁלֹּא יָבוֹא עָלָיו [ח] מַיִם אַחַר שֶׁנִּקְצַר עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ שׁוּם חִמּוּץ. דָּגָן שֶׁנִּטְבַּע בַּנָּהָר אוֹ שֶׁנָּפַל עָלָיו מַיִם כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לְאָכְלוֹ כָּךְ אָסוּר לְקַיְּמוֹ אֶלָּא מוֹכְרוֹ לְיִשְׂרָאֵל וּמוֹדִיעוֹ כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלֶנּוּ קֹדֶם הַפֶּסַח. וְאִם מְכָרוֹ לְנָכְרִי קֹדֶם הַפֶּסַח מוֹכֵר מְעַט לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֵי שֶׁיִּכְלֶה קֹדֶם הַפֶּסַח שֶׁמָּא יַחֲזֹר הַנָּכְרִי וְיִמְכְּרֶנּוּ לְיִשְׂרָאֵל: זה דברי הגמרא בדף מ': שהבאנו לעיל.

ירדו גשמים. והגשמים היו יכולים להפוך את החיטים לחמץ. החיטים אמנם לא החמיצו. אבל זה לא מפני שהוא שמר על החיטים. אלא החיטים לא החמיצו מפני שהגשמים הפסיקו. אבל אם הגשמים היו ממשיכים החיטים כן היו מחמיצים. אז החיטים היו חשופים לחמץ בלי שום תכנון לשמור עליהם. מפני שירדו גשמים כשהחיטים היו בשדה. זה מצה שאנה משומרת ואסור לאכול אותה כל שבעת ימי הפסח. הרמב"ם מצד אחד אומר שזה אסור מדברי סופרים. אבל הרמב"ם מצד שני מביא על זה את הפסוק של ושמרתם את המצות. השאלה היא כשהרמב"ם אומר מדברי סופרים האם הכוונה היא שזה אסור מדרבנן? קשה לסמוך בזה על הביטוי ברמב"ם של מדברי סופרים. מפני שהביטוי מדברי סופרים ברמב"ם לפעמים מתפרש כאיסור דאורייתא שאינו מפורש בתורה אלא זה איסור דאורייתא של תורה שבעל פה. הרמב"ם אומר שכסף קידושין הוא מדברי סופרים. ברור שהרמב"ם לא התכוון לומר שכסף קידושין הוא מדרבנן. אלא הפשט הוא שזה לא תורה שבכתב אלא זה נלמד מגזירה שווה. הרמב"ם אומר שאם המצה אינה משומרת זה לא חמץ גמור מן התורה אלא הוא איסור רק מדברי סופרים. אלא שהשאלה נשאלת אם הפשט הוא שהאיסור של מצה שאינה משומרת הוא רק דרבנן?

אם החיטים נשארו בשדה בלי השגחה אלא שלא ירדו גשמים אז אין זה אסור בכל ימות הפסח מדין מצה שאינה משומרת. האפשרות שהיה יכול להיות גשם אינה עושה את המצה להיות מצה שאינה משומרת. האיסור של מצה שאינה משומרת הוא רק כשהחיטים באים במגע עם מים. זה לשון הרמב"ם הדגן שנבלל. נבלל פירושו שהוא בא במגע עם מים. אם לא ירדו גשמים אז אנו יודעים למפרע שהחיטים לא נחשפו למים וממילא המצה היא מצה משומרת. הדגן שנבלל הוא מצה שאינה משומרת. אז אם לא ירדו גשמים אז לא צריכים תכנון לשמור על החיטים מחמוץ. אבל כשירדו גשמים, אם הגשם היה ממשיך לרדת החיטים היו מחמיצים. אלא שהגשם הפסיק. אז המצה היא מצה שאינה משומרת.

השאלה נשאלת לגבי לחות באוויר. זה תלוי אם זה משפיע על החיטים להחמיץ את החיטים כמו גשם אז זה כמו גשם. מה זה משנה אם גשם מחמיץ את החיטים או לחות באוויר מחמיץ את החיטים? קיטור הוא כמו מים. אלא שאנו לא יודעים את המציאות אם לחות באוויר יכול להחמיץ את החיטים או לא.

רב אלפס אומר:   והני מילי לעניין מיכלינהו להנהו שערי בעינייהו, אבל אי משתכחי בהדי בישולא ולא נתבקעו, כיון דאיסור תערובת חמץ במשהו דרבנן היא, ולא אסרינן ליה לההוא בישולא דמשתכחי ביה תרי ותלת שערי אלא אם כן נתבקעו כשמואל, משום דהויא ליה ספיקא דרבנן וספיקא דרבנן לקולא. הרי"ף אומר מפורש שהוא אסור. הרי"ף אומר שזה איסור דרבנן מפני שהוא רק משהו ותערובת של משהו של חמץ אסור רק מדרבנן. האיסור דאורייתא של תערובת חמץ הוא רק בנותן טעם.

הרב שמע סיפור דלהלן מדודה זקנה שלו. היא הייתה בתו של הבית הלוי. היא הייתה אחות של ר' חיים. אז היא הייתה דודה של הגר"מ ודודה זקנה של הילדים של הגר"מ. היא התארסה לפני פורים. ואז ההורים של החתן הזמינו אותה לבוא לימים אחרונים של פסח. אבל היא לא רצתה ללכת אליהם. ואביה, הבית הלוי, ראה שהיא לא רצתה ללכת אליהם. אביה קרא לה – השם שלה היה חוואלקה – ושאל אותה למה את לא רוצה ללכת אליהם לימים אחרונים של פסח? הרי הכשרות בבית להם היא כמו הכשרות בבית שלי. אבל אביה הוסיף שהוא יודע למה היא לא רוצה ללכת אליהם. מפני שהם לא אוכלים מצה שמורה בשאר הימים של חג המצות. ואביה אמר לה לא לשים לב לזה ותלכי אליהן. הרב אמר שמסתמא היא הלכה אליהם וגם הצליחה לאכול שם רק מצה שמורה. אבל הבית הלוי אמר לה שהעניין לאכול רק מצה שמורה בכל שבעת ימים של פסח הוא חומרא שאין לה בסיס. הרב אמר כשהוא שמע את הסיפור ממנה הוא היה ילד והוא עוד לא ידע את השיטה של הרמב"ם. אבל הרב אח"כ גילה שהרמב"ם סובר שצריכים לאכול מצה שמורה כל שבעת ימים של פסח.

השיטה של הגאון היא שיטה אחרת. הגאון אומר שאמנם אין חיוב לאכול מצה כל שבעת ימים של פסח. החיוב לאכול מצה היא רק בליל ראשון של פסח. אבל אם הוא אוכל מצה בשאר ימים של פסח הוא מקיים מצווה בזה. הגאון אמר שפסח הוא כמו סוכות. אחד אינו מחויב לאכול בסוכה כל שבעת ימים של סוכות. אחד מחויב לאכול בסוכה רק בליל ראשון של סוכות. והיינו שבשאר ימים של סוכות אם הוא רוצה הוא יכול לא לאכול פת ואז הוא לא מחויב לאכול בסוכה. אבל אם אחד אוכל פת בשאר הימים של סוכות הוא חייב לאכול בתוך הסוכה. אז אחד מחויב לאכול בסוכה רק בליל ראשון. אבל מתי שהוא אוכל בסוכה בכל שבעת ימים של סוכות הוא מקיים מצווה. והגאון אומר שזה אותו דבר בפסח לגבי אכילת מצה. אלא שהשאלה נשאלת נגד הגאון אם כן למה לא מברכים על אכילת מצה כשאחד אוכל מצה בשאר הימים של פסח. בהערות של מעשה רב הקשו קושיה זו. אז היה אפשר לחשוב שקושיה זו מקורה בתלמידי הגר"א. אבל קושיה זו כבר נמצאת בבעל המאור בסוף מסכת פסחים. אבל בעל המאור אינו אומר שיש מצווה לאכול מצה בכל שבעת ימים של פסח. בעל המאור רק שואל למה מצוות מצה אינה כמצוות סוכה. אלא שאנו לא מבינים את התירוץ של בעל המאור. בעל המאור אומר: ויש ששואלין באכילת מצה מהטעם אין אנו מברכים עליה כל ז'כמו שנברכים על הסוכה על ז' דהא גמרינן מהדדי שלילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות בין במצה בין בסוכה כדאיתא בפרק הישן ויש להשיב שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה ויהיה ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות משא"כ בסוכה שאין יכול לעמוד בלא שינה ג' ימים והוא חייב לישון בסוכה וכו'. אבל אנו לא מבינים אפילו פירוש המילים של התשובה של בעל המאור.

לפי הרמב"ם מצה שאינה משומרת היא חמץ. אם היא לא חמץ למה שתהיה בעיה לאכול את המצה? למה שיהיה אסור לאכול את המצה אפילו באחרון של פסח? למה שיהיה גרע מתפוחי אדמה? הרי לא מדובר במצת מצווה. אלא הסיבה היא שמצה שאינה משומרת יש בה צד חמץ. והרמב"ם אומר את זה. לְפִיכָךְ אָמְרוּ חֲכָמִים צָרִיךְ אָדָם לִזָּהֵר בְּדָגָן שֶׁאוֹכֵל מִמֶּנּוּ בַּפֶּסַח שֶׁלֹּא יָבוֹא עָלָיו [ח] מַיִם אַחַר שֶׁנִּקְצַר עַד שֶׁלֹּא יִהְיֶה בּוֹ שׁוּם חִמּוּץ. והיינו שאם בא עליו מים אז יש בו צד של חמוץ. לפי הרמב"ם במצה שאינה משומרת יש בה איסור חמץ אף שבמקרה היא לא ממש החמיצה. זה לא הפשט שבשאר ימות הפסח צריכים שמורה. אלא הפשט הוא שבלי שימור המצה היא חמץ.

הרב אמר שהוא נמנע מלומר לאנשים לאכול רק מצה שמורה כל ימות הפסח מפני זה היה מקפיץ את המחירים למצה שומרה. וגם בלאו הכי המצה שמורה היא נמכרת במחיר גבוה. הגמרא במסכת פסחים דף ל': אומרת: א"ל רבינא לרב אשי הני סכיני בפסחא היכי עבדינן להו אמר ליה לדידי חדתא קא עבדינן אמר ליה תינח מר דאפשר ליה דלא אפשר ליה מאי וכו'. להטיל על אנשים חומרא לאכול מצה שמורה בכל הפסח עבור אנשים שיש להם אמצעיים בינוניים הוא עבירה. בליטא כל הבעלי בתים היו אוכלים מצה רגילה כשר לפסח כל שבעת ימים של פסח. הם לא החמירו לאכול רק מצה שמורה בכל שבעת ימים של חג הפסח. היו משפחות שהיו נזהרות לאכול רק מצה שמורה בכל שבעת ימים של חג הפסח. ולכן לא תמצא אצל רבנים – כמו המשנה ברורה – שאחד אומר על זה כל המחמיר תבוא עליו ברכה. היו מאוד זהירים לא לומר את זה מפני שזה היה מלחיץ על התקציב של הרבה אנשים אם היו מחמירים לאכול רק מצה שמורה בכל שבעת הימים של פסח. כמו שראינו בגמרא בדף ל': יש עוד גמרא ששמואל אמר לאלו שמכרו קדרות של כלי חרס לאחר הפסח שאם הם יעלו את המחירים הוא יקבע את ההלכה כרבי שמעון שקדרות לאחר הפסח מותרות.. הגמרא בדף ל'. אומרת: אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן גזירה דילמא אתו למיעבד בהו במינו ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי להו לאחר זמנו ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו ואזדא שמואל לטעמיה דאמר שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו זביני אכנדיכי ואי לא דרשינא לכו כרבי שמעון.

הרמב"ם סובר שאפילו במצת מצווה אין ההלכה שהשימור מחמוץ צריך להיות לשמה לשם מצת מצווה. אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא בהן ידיחובתו בפסי מפני ששם יש כוונה שלילית. כוונה לשםמ זבח פוסלת את המצה למצת מצווה.

השיטה של הרמב"ם היא שאין זה מעכב שתהיה שמירה לשם מצת מצווה. הרמב"ם אמנם דורש מצה שמורה לכל שבעת ימים של פסח. אבל ברור שלא צריכים לזה מצה שמורה לשמה. צריכים שימור. אבל לא צריכים שימור לשמה. ומה לגבי ליל ט"ו למצת מצווה? בוודאי צריכים שימור. במצה שאינה משומרת יש איסור אכילה בכל שבעת הימים של פסח. אנו היינו אומרים שצריכים גם שימור לשם מצת מצווה. אבל הרמב"ם אינו אומר את זה. הרמב"ם אמנם פוסק את ההלכה שחלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן לעצמו אין אדם יוצא בהן חובתו בפסח. הרמב"ם בפרק ו' הלכות חמץ ומצה הלכה ט' אומר: חַלּוֹת תּוֹדָה [ז] וּרְקִיקֵי נָזִיר שֶׁעָשׂוּ אוֹתָן לְעַצְמָן אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב-יז) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת' מַצָּה הַמִּשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן מַצָּה בִּלְבַד הוּא שֶׁיּוֹצְאִין בָּהּ אֲבָל זוֹ מִשְׁתַּמֶּרֶת לְעִנְיַן הַזֶּבַח. וְאִם עֲשָׂאָן לִמְכֹּר בַּשּׁוּק הֲרֵי זֶה יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ. שֶׁהָעוֹשֶׂה לִמְכֹּר בַּשּׁוּק דַּעְתּוֹ שֶׁאִם לֹא יִמָּכְרוּ יֹאכַל אוֹתָן וְנִמְצָא בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתָן שְׁמָרָן לְשֵׁם מַצָּה: אבל הרי אמרנו שלפי הרמב"ם לא צריכים שימור לשמה במצת מצווה. ואפשר לומר שלפי הרמב"ם כוונה שלילית היא לא טובה. הרמב"ם לא אמר קודם שצריכים בעשיית המצות שימור לשמה לשם מצת מצווה. אבל פה המצה היא לא כשרה מפני שיש בה כוונה שלילית. כוונה לשם זבח פוסלת את המצה למצת מצווה. אבל לא צריכים כוונה ייחודית לשם מצת מצווה. ואין הוכחה מדברי הגמרא בדף מ'. שצריכים לשמה לשם מצת מצווה. מפני שיש שם גירסת הר"ח לשם מצה. אז אנו יודעים מהגמרא רק שכוונה שלילית לשם זבח פוסלת את המצה למצת מצווה. והרמב"ם אינו אומר בהלכות חמץ ומצה שצריכים בעשיית המצות לשמה לשם מצת מצווה. הרמב"ם ב"ה ידע איך לכתוב.