הפרשה של ארמי אבד אבי: מהותה של סיפור יציאת מצרים
וְהוּא שֶׁיִּדְרשׁ מֵ(דברים כו-ה) 'אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי' עַד שֶׁיִּגְמֹר כָּל הַפָּרָשָׁה. וְכָל הַמּוֹסִיף וּמַאֲרִיךְ בִּדְרַשׁ פָּרָשָׁה זוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
מבוסס על שיעורי הגרי"ד בהגר"מ סולוביציק זצ"ל
החלק המרכזי של ההגדה הוא הפרשה של ארמי אבד אבי. דהיינו הפרשה ואיך שהפרשה מתפרשת במסגרת של תורה שבעל פה. זהו החלק המרכזי של סיפור יציאת מצרים. אנו מדגישים שקיום מצוות סיפור יציאת מצרים שזו המצווה של והגדת לבנך ביום ההוא לאמר אינו רק לומר את הסיפור. אלא המצווה היא ללמוד את הסיפור של יציאת מצרים. החלק המרכזי במצווה זו היא הפרשה של ארמי אבד אבי ופירושה במסגרת של תורה שבעל פה. זהו לימוד בסמנטיקה של הפרשה של ארמי אבד אבי.
צא ולמד מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ולבן בקש לעקור את הכל שנאמר ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. זה ציטוט של הפסוק. ואז מתחיל הניתוח של פסוק זה במסגרת של תורה שבעל פה.
וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור וכו'.
מי החליט שירד יעקב אבינו מצרימה?
וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. יעקב אבינו ירד למצרים ובזה היה אנוס על פי הדבור. יעקב הוכרח לרדת למצרים. דבר ה' הכריח אותו לרדת. בפרשת ויגש כתוב שה' נגלה ליעקב ואמר לו לא לפחד לרדת למצרים:
וַיֹּאמֶר אֱ-לֹקים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי: וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹקֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ:
כשבעל ההגדה אומר אנוס על פי הדבור הוא מתייחס לציווי זה, האמירה במראות הלילה ליעקב אל תירא מרדה מצרימה. ה' לא אמר ליעקב בצורה ישירה לרדת למצרים. ה' רק אמר ליעקב לא לפחד בירידתך למצרים. אך מונח בתוך זה הוא הציווי לרדת למצרים. אני אגן עליך כשאתה יורד למצרים ואני אגן אליך גם כשתעלה ממצרים ותחזור לארץ כנען. ככה יעקב ירד למצרים לא מפני שהוא רצה בכך. אלא יעקב הוכרח לרדת למצרים על פי צווי ה'.
השאלה נשאלת, הלא החליט יעקב אבינו לרדת למצרים לפני שה' נגלה אליו בבאר שבע במראות הלילה. כשאחי יוסף באו ליעקב עם הבשורה הטובה שיוסף עוד חי והוא מושל בארץ מצרים, ויאמר ישראל רב לי עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות, יעקב כבר אז אמר שהוא ירד למצרים כדי לראות את יוסף. יעקב החליט לבקר את יוסף קודם שה' נגלה אליו וציווה לו לרדת. ה' נגלה ליעקב במראות הלילה ונתן את האישור להחלטה זו, אך ההחלטה של יעקב קדם להתגלות ה' אליו בבאר שבע והצווי לרדת. יעקב כבר היה בדרך לרדת למצרים. וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לא-לוקי אביו יצחק. יעקב אז שאל מאת ה' רשות ואישור לרדת מצרימה. אך החלטת יעקב קדם לכן. הוא החליט אז לרדת למצרים כדי לראות את יוסף.
למה בעל ההגדה אומר שיעקב אבינו היה אנוס על פי הדבור? בעל ההגדה היה יכול לומר שהיה אישור להחלטה של יעקב על פי הדבור אבל ההחלטה הראשונה הייתה על ידי יעקב עצמו. יעקב בכלל לא הוכרח לרדת למצרים. יעקב הצהיר ברוב שמחה רב לי עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות.
יוסף הזמין את יעקב לבוא למצרים. כשיוסף גילה זהותו לאחיו הוא שלח עמהם הזמנה ליעקב לבקש ממנו לבוא למצרים. מַהֲרוּ וַעֲלוּ אֶל אָבִי וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו כֹּה אָמַר בִּנְךָ יוֹסֵף שָׂמַנִי א-לקים לְאָדוֹן לְכָל מִצְרָיִם רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד: וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: זה הטקסט של ההזמנה שיוסף שלח עם אחיו ליעקב אביו. המילה שבה יוסף השתמש בהזמנה הייתה רדה. רדה אלי. לרדת. מבחינה גיאוגרפית, כשאדם נוסע מארץ ישראל למצרים הוא יורד. כמו שכתוב וירד אברם מצרימה. חז"ל אומרים מלמד שארץ ישראל גבוה מכל ארצות. כשהמרגלים נכנסו לארץ ישראל מהמדבר היה זה בעלייה, ויעלו בנגב. יוסף אמר רדה אלי פירושו שתיסעו מארץ ישראל למצרים. אבל כשיעקב התבשר על נוכחותו של יוסף במצרים, כתוב: ויאמר ישראל רב לי עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות. יעקב לא אמר "ארדה ואראנו" אלא "אלכה ואראנו". ככה ביקש יוסף, אך יוסף השתמש במילה רדה אלי ויעקב אמר אלכה ואראנו. הבדל קטן.
ואז הגיע יעקב לבאר שבע. יעקב שם זבח זבחים לה' ושאל מאת ה' מה לעשות. ה' נגלה אליו במראות הלילה וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵ-ל אֱ-לֹקי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ: ה' אמר ליעקב אל תירא מרדה מצרימה. ה' לא אמר אל תירא מללכת מצרימה. ה' השתמש במילה שבה השתמש יוסף . וכן אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה. יוסף אמר רדה אלי. יעקב שינה ואמר אלכה ואראנו. וה' תיקן את מה שיעקב אמר, לא אלכה ואראנו אלא אל תירא מרדה מצרימה. אנכי ארד עמך מצרימה.
מה מתבטא בזה? כנראה שהיה חלוקי דעות בין יעקב ליוסף. יעקב קיבל את ההזמנה של יוסף בנסיבות אחרות. וה' הכריע במאבק זה לצדו של יוסף. המאבק כנראה היה אם ללכת למצרים לזמן קצר או ללכת ולהישאר שמה לזמן ארוך. האם הביקור היה צריך להיות רק לזמן קצר או היה צריך להיות שינוי מקום מושבו של יעקב. לא ממש להשתקע שם, אבל להישאר שם זמן רב. כשנסע אברהם למצרים מחמת הרעב הוא לא ידע כמה זמן יצטרך להשאר שם. לכן כתוב וירד אברם מצרימה. וכשאברם חזר לארץ ישראל כתוב ויעל אברם. אבל כשאדם הגיע מארץ ישראל למצרים רק ליום או יומים לא נאמר עליו ש"ירד מצרימה". אלא אנו נאמר וילך מצרימה. כשאדם עומד ללכת למצרים רק ליום או יומים הוא לא יאמר ארד מצרימה אלא הוא יאמר אלכה מצרימה. אך כשהוא עומד לשנות מקום מושבו למצרים ולהישאר שם לזמן רב הוא יאמר ארדה מצרימה. אם לא ידוע לו כמה זמן הוא יצטרך לבלות במצרים הוא יאמר ארדה מצרימה. יוסף רצה שיעקב יישאר זמן רב במצרים. לא נאמר שיוסף רצה שיעקב יישאר במצרים לעולם. אך יוסף אמר וישבת בארץ גשן. בקביעות, לא רק לזמן קצר. וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גּשֶׁן וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֵי בָנֶיךָ וְצֹאנְךָ וּבְקָרְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ שָׁם כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ: יעקב ישאר קרוב ליוסף לפחות לעוד חמש שנים. זה כבר שינוי כתובת באופן קבוע. כשהאחים באו ליעקב ובישרו לו שיוסף עוד חי יעקב לא אמר ארדה. אלא יעקב אמר אלכה ואראנו בטרם אמות. כמה זמן ייקח ליעקב לשבת עם יוסף? זמן קצר. זהו המאבק בין יוסף ליעקב שקבע את גורלו ההיסטורי של עם ישראל. האם יעקב היה צריך להישאר הרבה זמן במצרים ולהיות תושב המקום? ככה יוסף רצה. או אולי ביקורו של יעקב במצרים היה צריך להיות יותר קצר, רק כדי לראות את יוסף, לנשק אותו ולחזור לארץ כנען. ככה רצה יעקב. היה מאבק בין יוסף ליעקב. מאבק זה בא לפני ריבונו של עולם שישפוט ויכריע. מה היה פסק הדין? יוסף צדק. ריבונו של עולם אמר אנכי ארד עמך מצרימה. זה יהיה לזמן ארוך וממושך. ה' לא אמר ליעקב כמה שנים הוא יצטרך להישאר במצרים. מאות של שנים. ה' נגלה ליעקב במראות הלילה. עתידו של יעקב היה מכוסה בחושך במראות הלילה.
חששו של יעקב אבינו – שמירת זכותו על ארץ ישראל
יעקב אבינו חשש שאם הוא ירד למצרים לכל כך הרבה שנים, אולי הוא יאבד את הזכות ובעלות שלו בארץ כנען. לכן הוא רצה ללכת למצרים רק לזמן קצר. אמנם ה' אמר בברית בין הבתרים ארבע מאות שנה. אנו לא יודעים איך לספור את ארבע מאות השנה. ה' הכריע לצד של יוסף. יוסף ניצח בדין תורה. יעקב הפסיד בדין תורה.
לכן הפסוק אומר ארמי אבד אבי וירד מצרימה. הפסוק אינו אומר וילך מצרימה. אם היה כתוב וילך מצרים בעל ההגדה לא היה יכול לומר אנוס על פי הדיבור. אבל הפסוק אומר וירד מצרימה. יעקב הגיע למצרים להישאר שם זמן רב. יעקב לא רצה לעשות כן. הוא רצה לראות את יוסף ולא להישאר במצרים. הרעב בארץ כנען לא הפריע ליעקב. יעקב היה מעדיף להישאר בארץ ישראל. הרעב בארץ כנען לא הרתיע אותו כלל. וירד מצרימה אנוס על פי הדבור. כדברי יוסף. רדה אלי אל תעמוד. הקב"ה קיבל את הצד של יוסף.
אנוס על פי הדיבור – סתירה מיניה וביה
אבל מתעוררת שאלה אחרת. איך בכלל יכול להיות אנוס על פי הדבור? אם יעקב ירד למצרים על פי הדבור הוא לא היה אנוס. אנו הסברנו למה זה על פי הדבור? הרי יעקב בעצמו אמר – קודם שה' נגלה אליו – שהוא רוצה ללכת למצרים לראות את יוסף. אנו תירצנו את זה. אך יש פה שאלה נפרדת, שאלה פשוטה. הביטוי אנוס על פי הדבור הוא סתירה מיניה וביה. על פי הדיבור פירושו על פי דבר ה'. אם אדם מקיים את דבר ה' הוא צריך לא להיקרא אנוס. כשאדם עושה דבר בעל כרחו את הרצון של אדם אחר זה נקרא אונס. הוא אנוס מפני שמישהו הכריח אותו. אך כשאדם עושה את רצון ה' הוא פועל באופן משוחרר. הרצון של ה' הוא המקור של חרות. לפעול לפי דבר ה' זה לא נקרא כפייה. לדוגמא, בסיפור העקידה כתוב וישכם אברהם בבקר.. האם שייך לומר אנוס על פי הדבור? ויחבוש את חמורו.. ויקח את שני בניו עמו את יצחק בנו.. ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוקים. האם שייך לומר אנוס על פי הדבור? ברור שלא שייך. ההלכה של כופין אותו עד שיאמר רוצה אני מונחת על היסוד שכל פעם שאדם פועל בהתאם לרצון ה' הוא נחשב פועל ברצון ולא מחמת לחצים חיצוניים. מדוע בעל ההגדה הכניס את עניין הכפייה ביחס לירידת יעקב מארץ ישראל למצרים? כל המושג של אנוס על פי הדבור נראה לא נכון מבחינה לוגית.
הגמרא אומרת שארץ ישראל מוחזקת בידינו מאבותינו. ארץ כנען ניתנה כמתנה לאברהם. אברהם זכה בארץ ישראל בכללו. הארץ נהיתה נכס הפרטי והאחוזה שלו. בעלות זו בארץ עברה אח"כ מדור לדור בירושה כאחוזת אבות. במילים אחרות: הבעלות של אברהם בארץ ישראל – ודבר זה נהיה מאוד רגיש היום – מבוססת על המשכיות היסטורית. הבעלות בארץ ישראל היא אחוזת אבות שנמסרת מדור לדור. ה' נתן את הארץ לאברהם ליצחק וליעקב כמתנה. לא הייתה פעולה נוספת של נתינת הארץ לצאצאים של אברהם יצחק ויעקב. הזכות של צאצאי אברהם יצחק ויעקב היא תוצאה של זכות ירושה מדור לדור.
אז נשאלת שאלה. איך יעקב ובניו לא איבדו את בעלותם בארץ ישראל כשיעקב עזב את ארץ כנען וירד מצרימה? הרי המתנה של הארץ הייתה מותנית ותלויה בבואו של אברהם לארץ כנען. כל זמן שאברהם היה באור כשדים ובחרן הארץ לא ניתנה לו. ה' אמר לאברהם לך אתננה ולזרעך רק כשאברהם נכנס לארץ כנען. בואו של אברהם לארץ כנען הוביל למתנת הארץ אליו. ה' נתן את הארץ לאברהם רק בגלל שאברהם אבינו הגיע לארץ. ברגע שהצאצאים של אברהם עזבו את ארץ ישראל זה היה צריך לשלול את הזכות והבעלות שלהם בארץ.
כשיעקב עזב את ארץ ישראל כדי לברוח מעשו אחיו ה' נגלה אליו בחלום הלילה שבו יעקב ראה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ה' אמר ליעקב בחלום זה לך אתננה ולזרעך. היה צורך לחזור ולומר ליעקב שהארץ ניתנת לו ולצאצאיו. ה' הבטיח ליעקב אף שהוא עזב את ארץ ישראל לזמן ארוך, יעקב התעכב בחרן עשרים שנה, כשיחזור הארץ תישאר שלו. יעקב לא איבד את הבעלות שלו בארץ ישראל מפני שהוא עזב. אבל אין הבטחה כזו כשה' נגלה בבאר שבע במראות הלילה ליעקב ברדתו למצרים. ה' רק אמר ליעקב אל תירא יעקב. אל תפחד. ה' לא חזר והבטיח ליעקב את הבעלות בארץ כנען ושהארץ תהיה שלו כשהוא יחזור לארץ ישראל אחרי כל השנים במצרים. ה' אמר יעקב אנכי אהיה עמך. לא היתה הבטחה מפורשת שיעקב יחזור לארץ כנען ויישאר הבעלים של הארץ.
הדרך היחידה עבור יעקב לשמור על זכותו בארץ – אנוס על פי הדיבור
מה היא התשובה? יעקב לא איבד את זכותו בארץ כנען כשהוא ירד למצרים מפני שבכל מה שיעקב עשה הוא היה אנוס. ההלכה תמיד מצהירה שפעולה שנעשית באונס אינה שוללת זכויות ואינה מבטלת חובות. כשאדם עושה מעשה באונס המעשה בטל ומבוטל. ככה עזיבת יעקב את ארץ כנען הייתה מעשה אונס. יעקב הוכרח על ידי הקב"ה לעזוב את ארץ כנען ולרדת למצרים. יעקב ירד ועבר לגור במצרים מפני שה' אמר לו לעשות את זה. יעקב מעצמו לא רצה לעזוב את ארץ כנען. יעקב עזב את ארץ כנען ועבר למצרים כדי לקיים את דבר ה', רצון עליון שלא ניתן לחדור בו. ה' צווה עליו לעשות את זה. דבר ה' פה – באופן יוצא מן הכלל – נחשב כדבר שהכריח את יעקב לרדת למצרים. אם יעקב היה עוזב את ארץ ישראל מרצונו הוא היה מאבד את זכותו לארץ ישראל. אירוע זה הוא יוצא דופן בגלל שעשייה על פי דבר ה' לא נחשבת לעשייה באונס. בדרך כלל, עשייה לפי רצון ודבר ה' היא המקור של חרות. בדרך כלל, הביטוי של אנוס על פי הדבור הוא כמו לומר ששושנה אדומה היא שושנה לבנה. מבחינה לוגית, עשייה על פי הדבור כאנוס היא דבר מגוחך. אך פה יש מקרה שהוא יוצא מן הכלל כשיעקב עמד לעזוב את ארץ כנען ולרדת למצרים. ההתיר היחיד לצאצאיו של יעקב לקבל את הארץ שניתנה כמתנה לאברהם בחזרתם לארץ כנען הוא בגלל שיעקב היה אנוס כשעזב את ארץ כנען.
נסביר את זה מבחינה פסיכולוגית. כשאברהם אבינו הלך להר המוריה הוא פעל בשמחה רבה. זוהי הגדולה של אברהם אבינו. הוא לא התווכח עם ריבונו של עולם. הוא לא ידע שה' יאמר אל תשלח ידך אל הנער. הוא הלך להקריב לה' הדבר הכי יקר לו. לא היתה לאברהם כל תחושה שהוא עושה דבר זה באונס. לאומת זה, כשיעקב אבינו עזב את ארץ כנען הוא חש וחווה צער גדול בזה שהוא מאבד דבר יקר לו. ככה ה' רצה, שירגיש יעקב עצבות ברדתו למצרים. איך יודעים שיעקב הרגיש עצבות ובדידות ופחד כשהוא עזב את ארץ כנען? מפני שה' היה צריך להבטיח ליעקב אל תירא מרדה מצרים. אל תפחד ואל תתאבל. יעקב מאד פחד. אברהם לא פחד. אברהם קיים את רצון ה' במצוות העקידה כמו שה' רצה שאברהם יקיים אותו. לאומת זה, כשיעקב מילא את רצון ה' ברדתו מצרימה הוא היה במצב רוח של חוסר תקווה. ככה ה' רצה שיעקב יקיים אותו. אם יעקב היה שמח בעזיבתו את ארץ כנען אז יעקב ח"ו היה מאבד את זכותו בארץ כנען. ליל ט"ו בניסן הוא לא רק חג של יציאת מצרים אלא גם של כניסה לארץ. זוהי הפעם היחידה בהיסטוריה היהודית שהקב"ה אמר לבן אדם למלא את רצון ה' ולהיות עצוב שמוכרח הוא לעשותו. זהו פרדוקס. אך זו היתה הדרך היחידה שה' רצה שזה ייעשה. זוהי הדרך היחידה שבה יעקב יכל להגן על זכותו בארץ ישראל עבור צאצאיו.
ויגר שם מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם שנאמר וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ גֹּשן בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גשן. להשתקע הוא יותר מלהיות תושב קבע. עוד נבאר את הפירוש של להשתקע. אבל נשאלת פה שאלה. בעל ההגדה מפרש את הפסוק ויגר שם שיעקב לא ירד להשתקע. כנראה שזה פירוש המילה ויגר. ובעל הגדה מביא סמך לפירוש זה מהפסוק בפרשת ויגש שאחי יוסף אמרו אל פרעה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשן. מה מוסיף פסוק זה מפרשת ויגש להבנת פירוש המילה ויגר? הרי גם בפסוק זה כתוב רק אותה מילה. האחים אמרו לגור בארץ באנו. איך פסוק זה עוזר לנו בהבנת הפסוק ויגר שם? אלא שהפירוש הוא פשוט. האחים של יוסף אמרו לפרעה שכל הסיבה הם באו למצרים היא מפני שבארץ כנען אין מרעה לצאן שלהם מכיוון שכבד הרעה בארץ כנען. לכן בעל ההגדה טוען שמפסוק זה אנו רואים שהם לא באו להשתקע במצרים. הם באו למצרים להישאר שם רק במשך שנות הרעב. כשהרעב יפסיק אז הם יחזרו לארץ כנען. והנה כתוב בפרשת ויגש וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וְאֶל בֵּית אָבִיו אֶעֱלֶה וְאַגִּידָה לְפַרְעֹה וְאֹמְרָה אֵלָיו אַחַי וּבֵית אָבִי אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בָּאוּ אֵלָי: וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ: וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם: וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן: ואחרי זה כתוב וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גשן.
מה יעזור לנו הפסוקים בפרשת ויגש? הרי גם בפסוקים אלו כתוב רק לגור בארץ באנו. פסוקים אלו לא עוזרים להבהיר את פירוש המילה ויגר. מה בעל ההגדה מוכיח מהפסוק בפרשת ויגש? אם ההוכחה מונחת בסמנטיקה של המילה לגור שפירושו לגור באופן זמני אז ציטוט זה הוא לגמרי מיותר. מספיק לנו המילה ויגר להבין שיעקב בא למצרים להיות שמה רק באופן זמני.
האמת היא שהמילה ויגר יכול להתפרש בשני אופנים, כישיבה קבועה במקום או כישיבה זמנית. כתוב ויגר אברהם בארץ פלישתים ימים רבים. וכן כתוב וישב יעקב בארץ מגורי אביו. לאומת זה, כתוב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. יעקב אמר לעשו שכל הישיבה שלו אצל לבן הייתה רק ישיבה זמנית. הוא לעולם לא התכוון להישאר בחרן. אם ככה, איך בעל ההגדה מוכיח מהפסוק בפרשת ויגש שאחי יוסף לא באו להשתקע במצרים? אחי יוסף אמרו שהם באו למצרים מפני שבארץ כנען אין מרעה לצאן מחמת הרעב שהוא כבד בארץ. הם יישארו במצרים רק במשך שנות הרעב. כשהרעב בארץ כנען יפסיק הם יחזרו לארץ כנען.
מסורת המשפחה – אנשי מקנה היו עבדיך
אבל מונח פה עוד רעיון. וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גשן. הפסוק הזה מעורר תמיה. היה רעב כבד בארץ כנען וכתוצאה מזה, מה הייתה הדאגה של אחי יוסף? שאין מרעה לצאן. רק זאת הייתה הדאגה שלהם מחמת הרעב הכבד? הם לא דאגו שאין אכל לילדים?! רק דאגו שאין מרעה לצאן?! זה לכאורה מוזר. אחי יוסף אמרו שמה שגרם להם לבוא למצרים הוא לא שאין אוכל לילדים אלא שאין מרעה לצאן. למה הם דברו ככה? והנה יוסף הדגיש לאחים לומר לפרעה אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ. אנו רועי צאן וגם אבותינו היו רועי צאן. הפירוש הוא שזה מסורת במשפחה להיות רועי צאן. זוהי מסורת עתיקה במשפחה שלנו. אנו רועי צאן. וככה הם באמת אמרו לפרעה. מה הם רצו לשדר לפרעה בזה? הם כל כך דבוקים במסורת הזאת של רעיית צאן עד כדי שהחיים של הצאן הם כאילו יותר חשובים להם מהחיים של הילדים שלהם. זה מה שהם שדרו לפרעה. אבל למה הם אמרו את זה? למה הם הדגישו פרדוקס כזה? הם רצו לשדר לפרעה ולהדגיש לו כמה יקרה להם מסורת שלהם. הם דבוקים במסורת שלהם עד הסוף. הם היו צריכים להדגיש את זה לפרעה מפני שרועי צאן לא היו אהובים בתרבות של מצרים. לא יודעים בדיוק מה הייתה הסיבה לזה. אבל העובדה הייתה שבתרבות מצרים לא אהבו רועי צאן. כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן: כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם: וכן כתוב בסוף פרשת מקץ כִּי לֹא יוּכְלוּן הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל אֶת הָעִבְרִים לֶחֶם כִּי תוֹעֵבָה הִוא לְמִצְרָיִם: אחי יוסף אמרו לפרעה מסר חזק. כנראה פרעה הציע להם להינתק ממסורת שלהם כרועי צאן ולהתבולל בתוך החברה המצרית והכלכלה המצרית, שעזבו את רעיית הצאן ויהיו עובדי אדמה. הכלכלה של מצרים הייתה כלכלה של עובדי אדמה. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ: וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: מה שאחי יוסף אמרו לפרעה הייתה תגובה לשאלתו. וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל אֶחָיו מַה מַּעֲשֵׂיכֶם וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ: פרעה שאל אותם למה שיישארו רועי צאן בארץ כזו מפותחת ותרבותית? מצרים הייתה כה מתקדמת בטכנולוגיה, בתרבות ובכלכלה. למה שישארו במקצוע שהוא כבר לא רלוונטי ופרימיטיבי של רעיית צאן? אחי יוסף ענו לפרעה שאין על מה לדבר. וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: הצאן הוא כל כך יקר לנו שהבעיה של מרעה לצאן מניעה אותנו לבוא למצרים יותר מהבעיה של אוכל לילדים. אנו לא מתכוונים להתבולל בחברה ולהיות מעורבים בכלכלה שלכם. נבנה כלכלה משלנו.
הם בעצם בקשו גטו.
אז מהו הפירוש להשתקע במצרים? אין הפירוש רק להישאר במצרים באופן קבוע. אלא הפירוש הוא להטמע, להתבולל. ככה זה מופיע במשניות במסכת מקוואות, חפץ זה שהוא כבר לא חשוף לעין. זה אומר להיות נבלעים בתוך החברה המצרית. אחי יוסף אמרו וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן: ככה יוסף רצה שישיבו לפרעה. תכבדו את פרעה ואת החברה המצרית אבל אל תוותרו על עקרונות שלכם. אל תיכנעו לדרישות של פרעה. אם פרעה יציע לכם איזשהו שינוי במבנה ובמעמד של הקהילה שלכם, אל תיכנעו. אם פרעה יציע איזשהו רפורמה בסגנון החיים שלכם, תענו לו מפורש בשלילה.
וירד מצרימה. יעקב ירד למצרים. יעקב הגיע למצרים להישאר שם זמן רב. ויגר שם. וזה היה פרדוקסלי. הם ידעו שה' אמר ליעקב שירד למצרים למאות של שנים. הם בכל זאת דרשו להיות סגורים בארץ גושן ולא לשנות את מקצוע שלהם, למרות שהוא נחשב כתועבה במצרים. זה לא מפני שהמקצוע של רועה צאן הוא יותר חשוב מהמקצוע של עובד אדמה. אלא מפני שהיו צריכים לדחות ולשלול את ההצעה של פרעה. יעקב אבינו לא ירד למצרים להשתקע שם ולהתבולל בתוך החברה המצרית. חז"ל אומרים ראובן ירד ראובן עלה, שמעון ירד שמעון עלה. הם לא שינו את שמם. כמה זמן לקח ליהודים באמריקה לשנות את שמם? מפיוועל לפיליפ. באמריקה לפעמים אנו אפילו לא מכירים בני אדם בשם היהודי שלהם. אבל במצרים זה היה שונה. ראובן ושמעון ירדו, ראובן ושמעון עלו. לא ירד יעקב אבינו למצרים להשתקע שם. לא להתבולל במצרים. לא להיעלם במצרים. זה היה הפתרון "היפה" לבעיה העתיקה של היהודי.
לפי זה, ויגר אין פירושו באופן זמני. אלא ויגר פירושו להישאר במצרים זמן רב. באו למצרים להיות שמה תושבים קבועים. אבל לא להשתקע שם. לא להיעלם במצרים.
מתחיל בגנות ומסיים בשבח – מבירא עמיקתא לאיגרא רמא
ויגר שם במתי מעט. במתי מעט כמה שנאמר בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' א-לוקיך ככוכבי השמים לרוב. מה רוצה בעל ההגדה רוצה לומר פה, האם הפסוק שהוא מביא מבהיר את פירוש המילים של מתי מעט? אולי הפרוש הוא שמספר של שבעים נפש שזה מתי מעט. נתון זה לא כתוב בפרשת ארמי אבד אבי. מעט הוא מיעוט בתוך האוכלוסיה של מצרים. כמה היו? הפסוק אומר שבעים נפש.
יש פה גם רעיון נוסף. האדם הוא ייצור חלש וגם חזק. הוא יכול להשתלט על הסביבה שלו אך הוא גם כלוא ועצור בתוכה. יש הרבה מצבים שיש לו אפשרות לעשות מעשי גבורה. ובאותו זמן הוא ייצור מפוחד. הפחד העיקרי שלו הוא מוות. יש אנשים שמבליטים ומפגינים את הפחדים שלהם ויש אנשים שלא. אבל האדם הוא ייצור מפוחד ופגיע.
מה הפירוש של המילה במתי מעט? מתים פירושו אנשים. עיר מתים. אוכלוסייה. מילה זו בוודאי קשור לעובדה שיש לבן אדם פחד וחולשה ופגיעות בגלל היותו בן תמותה. במילה איש או אנשים לא מודגש שהאדם הוא בן תמותה. מתים אין פירושו אנשים. אלא פירושו אנשים בני תמותה. אנשים בלי השפעה. מפוחדים. לא רואים עתיד לעצמם. אנשים שרק מחכים למות. זה בדיוק מה שכתוב על אלו שירדו למצרים. מאוחר יותר כתוב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד. אבל בהתחלה היו חלשים ומפוחדים. הם היו מתי מעט. נפש בתנ"ך יש לו מובנים שונים. התורה משתמשת במילה נפש במובן אחד מסוים. התורה אומרת נפש כי תחטא. לא כתוב אדם כי יחטא אלא נפש כי תחטא. ולקח אזוב וטבל במים והזה על הכלים ועל הנפשות שהיו שם. האדם הוא פגיע לחטא. ואשמה הנפש ההיא. מוחרמת. האדם הוא אשם. חלש וחסר אונים. זהו האדם של קהלת ולא האדם של שיר השירים.
בזה יש הקבלה בין נפש למתים. מבחינה סמנטית, נפש ומתים מצביעים על הצד החשוך והחלש בקיומו של האדם. למרות כל ההתקדמות הוא נשאר פגיע ומפוחד. אין ביכולתו לבטל את המוות. לפעמים הוא יכול להאריך את החיים לכמה שנים. נפש היא החלק הבהמית שיש באדם שהוא פגיע. נפש כי תחטא. ואשמה הנפש ההיא. בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה. כשבאתם למצרים הייתם חלשים ופגיעים ולא מוגנים על ידי אף אחד. ועתה שמך ה' א-לוקיך ככוכבי השמים לרוב. יש ניגוד בין נפש לכוכב. יש לאדם אפשרות לטפס עד לשמים. נפש מתים מתיחס לאדם, הייצור הכי חלש בשרשרת הביולוגית. אין אף אחד בממלכת הביולוגית שמפוחד כמו האדם. זהו מתים, במתי מעט או שבעים נפש. מצד שני, אין אף אחד שיכול להגביה את עצמו ולטפס עד לכוכבים כמו האדם.
חז"ל מצביעים על הפער בין שפל המדרגה של היהודי והפוטנציאל הנשגב. חז"ל מדגישים פה את שני ההפכים. מתחיל בגנות ומסיים בשבח. למרות הכול, היהודי יכול לטפס מאוד מאוד גבוה.
גוי גדול = עם שיש לו גדולה
ויהי שם לגוי גדול. יש פה שתי נקודות. אחת – ויהי שם. ושתיים – לגוי גדול. דווקא במצרים בני ישראל נהיו לעם, ויהי שם. יעקב היה מוכרח לרדת למצרים לפי ברית בין הבתרים. בני ישראל נהיו לעם רק אחרי שהיו עבדים ארבע מאות שנה בארץ לא להם. בארץ כנען לעולם לא היו הופכים לעם שיש בינו לבין הקב"ה ברית. הזוהר אומר על הפסוק "כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות" – השושנה צומחת רק עם חוחים מסביבה. "כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים" – התפוח גדל רק בין העצים שאין להם פירות. כנסת ישראל הייתה צריכה להיות עבדים במצרים הרבה שנים כדי להיות לעם.
למה היו צריכים את כל הירידה למצרים כתנאי ליצירתם כעם? מפני שהיו צריכים לראות ולחוות את הרשע ואת האכזריות מקרוב. אי אפשר לאדם לשנוא את השטן אלא אם כן הוא מכיר אותו טוב והתעסק אתו מקרוב. יוסף נמכר כעבד למצרים לבית פוטיפר, התליין הראשי של מצרים. ההשגחה סובבה שיוסף יהיה עבד דווקא בביתו של פוטיפר מפני שיוסף היה צריך לראות במו עיניו את האכזריות המצרית. המקום הטוב ביותר היה בביתו של התליין הראשי. רק אותם יהודים שהיו בגטו ובמחנות השמדה מכירים טוב את האיום של אנטישמיות ושל צלב הקרס וההטפה לשנאה. האמריקאים לא מבינים את זה. אם הם היו מבינים לעולם לא היו מרשים לניו-נאצים לעשות תהלוכות כמו שעשו בסקוקי בשנות ה70 או בשום מקום אחר. רק מי שהיה בגרמניה בזמנו של היטלר ימ"ש או במחנות השמדה כמו אושוויץ וטרבלינקה מסוגל לדעת מיהו ומהו השטן. אם האו"ם היה מבין את זה, כל המדיניות שלהם הייתה שונה. האו"ם מסרב להחרים טרור בין-לאומי. ברור שיש באו"ם אנשים מאוד אכזריים. אבל גם מי שאינו כזה אכזרי, אינו מבין את הרוע של אנטישמיות. יש כאלו שאומרים שצריכים להרשות לניו-נאצים לעשות תהלוכות לא מפני שרוצים לתמוך באנטישמיות. אלא הם דוגלים בליברליות של זכויות האדם. זה טפשי ואידיוטי. הם לא מבינים את האיום והרוע של האנטי-שמיות. אם יעקב היה נשאר בארץ כנען הצאצאים שלו בדורות הבאים לא היו מפתחים רגישות יתירה לערכים וחסד. לא היינו יודעים לשנוא אכזריות כמו שהיהודי יודע לשנוא אכזריות. יש ליהודי תכונה מיוחדת – רגישות מיוחדת לסבל. המונח רחמנות הוא מונח יהודי. רגישות יתירה. והרחמנות שיש ליהודי יש לו עוצמה רבה. איפה היהודי פיתח מידה זו של רחמנות? הגישה של היהודי למצווה של ואהבת לרעך כמוך או לכי ימוך אחיך. כשאחיך נהיה עני אתה חייב לעזור לו. והיהודים הם עדיין בעלי צדקה באופן מיוחד. אין עם אחר עם מידת צדקה וחסד כמו שיש ליהודים. העם האמריקאי הוא עם של צדקה וחסד אבל לא כמו שיש ליהודים. תשווה מגבית צדקה של יהודים למגבית צדקה של גויים ותראה את ההבדל. מאיפה קיבל היהודי מידה זו? מהמגע הישיר עם האכזריות במצרים. ואהבתם את הגר. היהודי אוהב את הגר שהצטרף לקהילה שלו. בקהילות אחרות יש תופעת שנאת גרים. היהודי אוהב את הגר מפני שהוא חיווה את זה בעצמו במצרים. כי גרים הייתם בארץ מצרים. המנטליות של היהודי עוצבה במצרים. ויהי שם. דווקא שם נהיו לגוי גדול. גוי גדול אין פירושו גדול במספרים. אלא פירושו עם שיש בו גדולה. יש בעם היהודי תכונות מיוחדות שאינן קיימות בעמים אחרים. לפעמים יש יהודים שאיבדו תכונות אלו. אבל תסתכלו כמה כסף יהודים תורמים לארץ ישראל. מיליארדי דולרים. ויהי שם לגוי גדול – במצרים באו במגע ישיר עם הנוגשים השוטרים והרגישו על בשרם את האכזריות. כשהגב שלהם כאב מהצלפות של השוטרים המצריים אז התפתחה אצלם רגישות יתירה נגד אכזריות. יהודי במהותו מוכן לעשות הכול כדי לעזור לאחרים. ככה היהודים במצרים נהיו גוי גדול.
גוי גדול = גוי קדוש
ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו מצוינים שם. מהו הפירוש של מצוינים? ייחודיים. מצוין הוא דבר בולט ודגול. היהודים היו ייחודיים במצרים, יחידה נפרדת. היתה להם זהות נפרדת ואינדיבידואליות.
איך בעל ההגדה יודע את זה? כנראה שהוא דורש את זה מהמילה גוי. הגר"א בפירושו על משלי אומר שהמילה גוי היא מלשון גווייה. המובן הרגיל של גוי הוא עם. בפרשת וירא אומר אבימלך – הגוי גם צדיק תהרוג. ה' הזהיר אותו בחלום לילה שה' יהרוג אותו אם הוא ייגע בשרה. ואבימלך אמר הגוי גם צדיק תהרוג. הפירוש הוא האם תהרוג אינדיבידואל גם אם הוא צדיק? גוי פירושו אינדיבידואל. אבימלך אמר את זה על עצמו. הוא אמר שהוא לא חטא, ולכן לא מגיע לו עונש מוות. הוא טען שהוא לא חטא מכיוון שאברהם אמר ששרה היא אחותו והיא לא אשת איש. אבימלך השתמש במילה גוי. גוי פה פירושו יחיד.
המובן של גוי הוא גם עם. הפשט הוא שהמילה גוי, בין הפרט ובין הכלל, מבטא ייחודיות. זהו הפירוש של מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. גווייה פירושו קלסתר פנים של האדם. הייחודיות שלו. זה שייך לכלל וגם לפרט. גוי גדול מתייחס לקדושה של היהודי – אנו לא רק גוי גדול. אנו גם גוי קדוש. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. – שונה ומובדל. אומרים בהבדלה של יקנה"ז הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך. ה' קידש את עם ישראל בזה שה' העניק להם ייחודיות ואינדיבידואליות. אנו שונים מאומות העולם באופנים רבים. אנו שונים בדרך תפילה שלנו. אנו שונים בחיי נישואין שלנו. ובדרך שמתאבלים. אנו שונים איך שאנו חוגגים ושמחים. כשיהודי מחקה טקסים של אומות העולם זה פשוט בושה. הקדושה שלנו מתבטאת בעיקר בדבר אחד: היהודי הוא שונה מהגוי. הוא יכול לשתף פעולה עם הגוי בכל תחום של החיים. אנו מעורבים בתחומי החיים של החברה הכללית. אנו צריכים לתרום לקהילה הכללית, לעמוד מול האתגרים שלהם. אפילו בפוליטיקה. (אלא שלא יגנבו כסף.)
מצד שני, יש לנו מחויבות אחרת, מחויבות להקב"ה. אנו שונים. אנו אמנם עובדים ביחד אתם באותה מעבדה עם אומות אחרות. אבל אנו שונים בחוויות, בערכים. הבדלת וקדשת את עמך ישראל בקדושתך. הסמנטיקה של קדושה בלשון הקדש מבטאת שוני. הרמב"ם אומר שביום השבת יהודי צריך ללבוש לא רק הבגדים הכי טובים שלו, אלא הוא צריך ללבוש בגדים שונים מהבגדים שהוא לובש בימות החול. וכן לא לאכול את הסעודה באותה שעה שהוא אוכל וסועד בימות החול. המבדיל בין קדש לחול בין ישראל לעמים בין יום השביעי לששת ימי המעשה. ותַּבְדֵּל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה, בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתּ, הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ: בעל הגדה אומר שהיו ישראל מצוינים שם. אין הפירוש שהיהודים במצרים לא שיתפו פעולה עם האוכלוסייה הכללית. או שלא היו מעורבים בעסקים. הם תרמו לרווחה וההתקדמות והתרבות של החברה הכללית במצרים. אך בכל זאת הם היו מצוינים. הם היו שונים. הם היו ייחודיים. הם היו בולטים. הייתה בהם איכות אריסטוקרטית.
ויהי שם לגוי גדול. ככה היא הגירסא של הגר"א. לא ויהי שם לגוי מלמד שהין ישראל מצוינים שם. אלא ויהי שם לגוי גדול מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. גוי גדול הוא יחידה סמנטית אחת. גוי גדול מלמד שהיו ישראל מצויינים שם.
עצום=בכמות
עצום כמה שנאמר וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד. מה זה עצום? עצום פירושו חזק. באיזה מובן היו בני ישראל במצרים חזקים? קודם כול, במספרים. גם מבחינה בריאותית. הם היו בריאים. בעל ההגדה מדגיש יש הבדל בין להיות גוי גדול להיות עם חזק. לפעמים עם יכול להיות עם גדול אבל לא חזק. ולפעמים עם יכול להיות חזק אבל לא עם גדול. לא אומרים שסין הוא עם גדול. אבל סין הוא עם חזק. סין הוא אומה עם מספרים ענקיים, אבל אין בו עומק. עם גדול פירושו גדול מבחינה איכותית. יש הבדל בין גדול לבין עצום. עם יכול להיות גדול בכמות אך לא באיכות. ועם יכול להיות גדול באיכות ולא בכמות. הקב"ה רצה שעם היהודי יהיה גדול באיכות ולא בכמות. כי אתם המעט מכל העמים. אבל העם היהודי במצרים היה גדול באכות וגם בכמות. גוי גדול וגם גוי חזק.
ורב = בוגד ומוכן לקחת אחריות
ורב. מהו הפירוש של ורב? רב פירושו הרבה. בעל ההגדה דורש – ורב כמה שנאמר רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי: מה הקשר? איך פסוקים אלו קשורים למילה ורב? חז"ל פה שינו לגמרי את הסמנטיקה. כדי להבין מה חז"ל אומרים צריכים קודם להבין את הפסוקים ביחזקאל. הנביא מצייר בגרות פיסית של בחורה צעירה שאיננה מודעת לעובדה שהיא כבר בוגרת. היא חושבת שהיא עדיין ילדה. אנשים לפעמים רואים את עצמם כבוגרים כשהם לא בוגרים. בחור בן שבע עשרה יכול לראות את עצמו כאדם בוגר כשהוא בעצם מתנהג כמו ילד. זה גם יכול להיות להפך. יש אנשים בוגרים שרואים את עצמם כילדים. הם פיסית ורגשית אנשים בוגרים אך הם לא מודעים לזה. הם לא מוכנים לקחת אחריות על עצמם. הפסוק מדבר על בחורה שאיננה מודעת לעובדה שהיא כבר בוגרת. יחזקאל מספר לנו על בחורה שסבלה בילדותה ועכשו מפחדת לקחת אחריות על עצמה. מישהו עבר ואמר לה שהיא כבר בוגרת. עליה לא להמשיך לשחק תפקיד של ילדה. שהיא כבר בוגרת. ויש לה פוטנציאל גדול. ליצור קהילה ולהקדיש כוחותיה שלה לזולת.
בעל ההגדה מפרש ורב שעם ישראל כבר היה בוגר. עם ישראל כבר היה מפותח. עם ישראל כבר היה עם בוגר שיהיה מוכן לקחת אחריות על עצמו בזירת ההיסטוריה, להיות השליח של הקב"ה להביא את חוק המוסר לעולם. בחורה זאת היא כבר בוגרת. מבחינה פיסית ומבחינה פסיכולוגית. אבל היא מפחדת לקחת אחריות על עצמה. אומרים לה בדמיך חיי. את מוכנה ובשלה לשחק תפקיד מרכזי בזירת ההיסטוריה.
עם ישראל במצרים הם הבחורה הזאת. הם לא כל כך האמינו בכוחות שלהם. לא היה ליהודים במצרים ביטחון עצמי. העבדות שברה להם את הביטחון עצמי והאימון בעצמם. מי עבר ואמר שהעם ישראל כבר בוגר ויש לו כוחות הנפש ליצור קהילה? משה רבינו. למשה עצמו היו ספקות אם בני ישראל היו ראויים לגאולה. כשהלשינו לפרעה כשמשה הרג איש מצרי, משה אמר אכן נודע הדבר. משה אמר שהוא עכשיו מבין למה היהודים נהיו עבדים, מפני שהם לא מסוגלים לקחת אחריות על עצמם. הם לא מסוגלים לחיות כבני חורין. אבל הקב"ה אמר למשה אתה תביא את המסר לבני ישראל שהם כן מוכנים לגאולה. יש להם פוטנציאל גדול מאוד. ה' אמר ראה ראיתי. רש"י מפרש שה' אמר למשה אתה רואה רק צד אחד, הצד המכוער. אתה רואה שהם עדיין עובדי עבודה זרה. וזה נכון. אבל אתה רואה רק את הצד החיצוני. אני רואה את הצד הפנימי. יש פוטנציאל מאוד גדול בעומק האישיות שלהם. מישהו צריך לקרוא אליהם בדמיך חיי בדמיך חיי. עוד יצא מהם עם גדול. הם כבר מפותחים ומסוגלים לקחת אחריות על עצמם. רְבָבָה כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי. אתם מפותחים. יש לכם פוטנציאל גדול. וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה: היה להם פוטנציאל לגדולה שהיה טמון ונסתר בעומק אישיות שלהם.
וירעו אותנו – עשו לנו נזק שנשאר לדורות כשהשמיצו אותנו
וירעו אותנו המצרים כמ"ש הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. בעל ההגדה תמיד מחפש לשים מילה בפרשה של ארמי אבד אבי בהקשר של פסוק בספר שמות ועל ידי זה להעניק מובן ומשמעות למילה בפרשת ארמי אבד אבי. כשבעל ההדגה בא להבהיר את המובן של המילה וירעו הוא היה צריך להביא את הפסוק וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ: מהו הפירוש של וירעו? שעשו להם רע. איך עשו להם רע? ששעבדו אותם והפכו אותם לעבדים. בעל ההגדה היה צריך להביא פסוק בשמות שמספר על השעבוד. אך בעל ההגדה מביא את הפסוק הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. פסוק הזה מספר איך שהמצריים פחדו מהיהודים. אבל זה לא מתאים לפסוק וירעו אותנו המצרים. הפסוק וירעו אותנו המצרים אומר שהמצריים עשו לנו רע. היה צריך להביא פה פסוק משמות שמתאר את הרע שהמצריים עשו ליהודים, למשל וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ:
וירעו אותנו המצרים פירושו שהם עשו לנו רע, הם פגעו בנו. הם הזיקו לנו. איך עשו לנו רע? המילה וירעו יכול להופיע עם מושא ישיר ויכול להופיע עם מושא עקיף. אפשר לומר וירעו אותנו המצרים ואפשר לומר וירעו לנו המצרים. בפרשת חוקת כשמשה שלח מכתב למלך אדום וביקש רשות לעבור בארצו, משה סיפר לו – וירעו לנו המצרים. משה השתמש במושא עקיף. אך בפרשת ארמי אבד אבי כתוב וירעו אותנו המצרים, במושא ישיר. הפועל וירעו יכול להופיע בצורת – וירעו לנו או בצורת – וירעו אותנו. שניהם נכונים. יש ביניהם הבדל במשמעות של המילה וירעו. אם הפועל מופיע עם מושא ישיר הוא מבטא פעולה חזקה וכוללת, יעילה ומשמעותית. כשהוא מופיע עם מושא עקיף מדובר בפעולה פחות חזקה, פעולה מוגבלת.
הרמב"ן אומר יסוד זה בפסוק – ואהבת לרעך כמוך. יש שני פסוקים. ואהבת לרעך כמוך. ואהבת את ה' א-לוקיך. גם הפועל לאהוב יכול להופיע עם מושא ישיר או עם מושא עקיף. בפסוק של ואהבת את ה' א-לוקיך הפועל מופיע עם משא ישיר. אבל בפסוק של ואהבת לרעך כמוך הפועל הוא מופיע עם מושא עקיף. ואהבת לרעך כמוך פירושו כמו שהלל הזקן תרגם – לא לעשות דבר שלילי לחברו כמו שהוא לא היה רוצה שחברו יעשה לו. הפירוש הוא שצריך להימנע מלפגוע בחברו. הוא לא מחויב באהבה מוחלטת וחודרת כמו שהוא אוהב את עצמו. זה דבר בלתי אפשרי. האהבה של ואהבת לרעך כמוך היא אהבה מוגבלת. אבל האהבה של ואהבת את ה' א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך היא אהבה מוחלטת ובלתי מוגבלת. רבי עקיבא דרש בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. זוהי אהבה כוללת.
ככה זה גם בפסוק וירעו אותנו המצרים. וירעו לנו המצרים פירושו שהם עשו לנו רע. הם הזיקו לנו אך באופן מוגבל. יש פה שימוש במושא עקיף. כמו שהפעולה של ואהבת לרעך כמוך היא פעולה מוגבלת. אך כשאומרים וירעו אותנו המצרים הפירוש הוא שהם עשו לנו נזק חודר ומוחלט. ה' גאל אותנו ונהיינו עם גדול. אבל משהו קרה לנו במצרים. הנזק והפגיעה קיימים עד היום. שונאי ישראל עדיין אומרים אותם דברים שאמר פרעה. פרעה אמר הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. צריכים להתנהל איתם בערמומיות. המשמעות היא שהיהודי הוא מאוד מתוחכם. היהודי הוא מאוד ערמומי ולכן אין לישא וליתן אתו בישרות. אחרת למה פרעה היה צריך לומר הבה נתחכמה לו? זה פעם ראשונה שמאשימים את היהודי שהוא מתוחכם מדי. כשאומרים את זה הכוונה היא שהיהודי הוא רמאי. זה היסוד של אנטי-שמיות היסטורית. היהודי הוא מאוד חכם, וצריך יכול לנהל דברים אתו רק בערמימות.
פן ירבה. אי אפשר לעצור את היהודי. הוא מתפשט לכל הכיוונים. הוא מאוד חזק בתחומים שונים – בכלכלה, באומנות. כשמתלוננים באמריקה שהיהודים משתלטים על מדיניות החוץ זו טענת – פן ירבה. זו הטענה השנייה של פרעה נגד היהודים.
יש טענה שלישית. והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. היהודי אינו נאמן. טענה זו נובעת היום מהנצרות בהאשמות והשמצות שלהם שהרגנו את אותו האיש. הן עם בני ישראל רב ועצום ממנו. עם הוא מלשון עם, ביחד. היהודים הם מאוד שבטיים. יש להם הרבה נאמנות. הם נאמנים אחד לשני. אבל היהודי מוכן לבגוד בלא-יהודי. היהודי מוכן לעשות טוב רק למי ששייך לשבט שלו.
וארבע האשמות אלו נגד היהודים במצרים הם הבסיס של אנטי-שמיות היסטורית. האשמות אלו ממשיכות לאורך כל הדורות.
וירעו אותנו. הם עשו לנו נזק שנשאר בנו לאורך כל שנות ההיסטוריה. כתוב וירעו אותנו במושא ישיר ולא עם מושא עקיף. זה לא נזק פיסי. הם הפיצו סיפור להשמיץ אותנו שממשיך עד היום.
ענוי = עבודה ללא תכלית וצורך
ויענונו כמה שנאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס. ויתנו עלינו עבודה קשה כמה שנאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. מה רצה בעל ההגדה להבהיר פה? והנה עבודה מצד עצמה מרוממת וגואלת את האדם. עבודה היא ערך מוסרי גבוה. וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ: עבודה היא פעולה אצילה. מהו ההבדל בין עבודה שמרוממת את האדם לעבודה שהופך את האדם לעבד? מה הן הקריטריונים? בעל ההגדה האומר פה שני קריטריונים שעל ידם אפשר להבין את ההבדל בין עבודה שהיא נורמלית ומרוממת את האדם לעבודה שהיא משחיתה והורסת את האדם. בעל ההגדה אומר ויענונו כמה שנאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס. הם שמו שרי מסים עליהם לא לעודד ולהעלות את רמת היצרנות והפרודוקטיביות אלא כדי לענות את היהודים. בכלל לא היה צורך לשרי מסים. המצריים היו יכולים להסתדר בלעדם. גם ערי המסכנות לא הוסיפו שום דבר לעושר של מצרים. אילצו את היהודים לבנות ערי מסכנות רק כדי לענות אותם. העבודה היתה ללא שום צורך. זהו ויענונו – למען ענותו בסבלותם. לא היה שום צורך בעבודה זו והיתה רק לשם עינוי וסבל.
עבודה קשה = עבודה לא מתאימה ליכולות ולכישורים
ויתנו עלינו עבודה קשה. העבודה הייתה קשה לא מחמת המורכבות שלה. עבודה קשה היא עבודה שהורסת את האדם. לא מדובר בעבודה שמייגעת ומיעפת את האדם. מדובר בעבודה שהאדם לא מספיק מוכשר לעשות. או בעבודה שהאדם הוא יותר מדי מוכשר עבורה. מה זה בפרך? מעמסים משא קטן על הגדול ומשא הגדול על הקטן, משא הראוי לילד קטן על כתפיו של אדם גדול ומשא לאדם גדול על כתפיו של ילד קטן. נשאלת השאלה – ניחא שמשא גדול על קטן היא עבודת פרך. ילד קטן אינו מסוגל לשאת על כתפיו משא הראוי לאדם גדול וחזק. אך למה משא קטן על גדול הוא עבודת פרך? התירוץ הוא שעבודה זו מאכזבת ומתסכלת אותו. אדם שמסוגל ללמד כיתה ברמה גבוהה מאוד ונותנים לו ללמד בגן ילדים, דבר זה יתסכל אותו מאד. ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך. למי שהיה מסוגל לעשות עבודה מורכבת נתנו לעשות עבודה פשוטה ופרימיטיבית. ולמי שלא היה מסוגל לעשות עבודה מקצועית נתנו לעשות עבודה מורכבת. זוהי עבודה קשה.
ויזעקו ותעל שועתם אל הא-לוקים מן העבודה – הקב"ה המיר את צעקת הכאב לקול של תפילה
ונצעק אל ה' א-לוקי אבותינו כמה שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל הא-לוקים מן העבודה. למה בעל ההגדה מביא הפסוק השני, מה מוסיף הפסוק מפרשת שמות? הרי זה פחות או יותר אותו דבר. כנראה שהפסוק של ונצעק אל ה' א-לוקי אבותינו בלי הפסוק בפרשת שמות הוא לא לגמרי ברור. הפסוק בשמות – ויהי בימים הרבים ההם – מבהיר ומפרש את הפסוק של ונצעק אל ה' א-לוקי אבותינו.
יש דבר לא מובן בפסוק בשמות. המלך הזקן מת. אמרו שהמלך הצעיר הוא סוציאליסט והוא ישפר את מצבם של היהודים – הוא יקל על השעבוד. אז גילו שהמלך הצעיר הוא יותר גרוע מהמלך הזקן. לפי הפשט בני ישראל לא התפללו לה', עוד לא ידעו את סוד התפילה. לפי המדרש בני ישראל גילו את סוד התפילה בים סוף. ויצעקו בני ישראל אל ה', תפסו מנהג אבותיהם בידיהם. המדרש אומר שהם הלכו בעקבות אבותיהם. שתפילה הומצאה על ידי אברהם יצחק ויעקב. אבל בני ישראל גילו סוד זה רק בים סוף. במצרים עוד לא ידעו את סוד התפילה. אז מה כתוב על הזעקות שלהם במצרים? מלך מצרים מת. קם מלך חדש והגזירות נהיו עוד יותר קשות. הרדיפות נהיו עוד יותר אכזריות. ויאנחו בני ישראל. הם נאנחו. זו איננה תפילה. תפילה היא כשאדם פונה עם הבקשות שלו לריבונו של עולם. תפילה צריכה כתובת וכיוון. תפילה מכוונת לריבונו של עולם.
כל ייצור חי שנצמא בצער ובכאב יזעק. הוא יוציא אנחות וגניחות מפיו. לפעמים זה בכי. לפעמים זו אנחה. לפעמים זו גניחה. ולפעמים אפילו יאמר מילים. לא כל אחד מתפלל. לא כל אחד יודע את הסוד של תפילה. האדם המודרני שכח מהי תפילה. הוא לא יודע לאיזה כתובת לכוון את התפילה. אבל האדם המודרני יודע לבכות. הוא גונח ונאנח. ככה זה אצל אנשים שסובלים מכאבים עזים. וככה בני ישראל במצרים גנחו ונאנחו. האנחות וגנחות שלהם לא היו מכוונות לה', רק תגובה לכאב ולסבל. כשדורכים על רגלה של חתולה החתולה תיילל ותצעק.
הלחץ של השעבוד התגבר. פרעה נצטרע ורחץ את בשרו בדם של ילדים יהודיים. לא פלא שבני ישראל בכו. אך זו לא היתה תפילה. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה – כתוצאה של הגברת לחץ השעבוד. ויאנחו. ויזעקו. הם בכו בחושך של הלילה.
לא כתוב ויזעקו אל ה' אבל כתוב ותעל שועתם אל הא-לוקים. הקב"ה בחסד אין-סופי שלו קיבל צעקות אלו של עם ישראל כתפילות. קולות שהיו רק תגובות אינסטינקטיביות לסבל התקבלו אצל רבש"ע כתפילות. תגובה מכנית לכאבים התקבלה כתפילה מהוללה ומרהיבה. ותעל – מעצמה. ה' הורה לזעקות לעלות עד לשמים. ונצעק את ה' א‑לוקי אבותינו. הם לא צעקו אל ה'. זאת לא היתה תפילה במלוא מובן המילה. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים. המצב היה כבר בלתי נסבל. הלחץ היה אדיר. האכזריות היתה נוראה. ויאנחו בני ישראל מן העבודה. הקב"ה לא דרש מהם תפילה. צריכים קודם ללמוד איך להתפלל. תפילה היא פעולה קשה ומורכבת. לקח זמן רב עד שהם נאנחו. היהודים במצרים היו כמו אנשים אילמים. הם קבלו צליפות מהשוטרים המצריים ולא הגיבו.
אך פתאום הם נאנחו. והקב"ה קיבל אנחות שלהם כתפילות. הקב"ה חיכה בסבלנות עד שהגיע הרגע הגדול שבו נשבר השקט הגדול. היהודים גנחו ונאנחו. זאת לא היתה תפילה מכוונת אל ה'. ויאנחו בני ישראל מן העבודה. הרגע הגדול הגיע. הקב"ה הפך אנחות שלהם לתפילות. ילד נחטף מהם בבוקר ונרצח על ידי המצריים. ילד אחר בכה מתוך רעב. ואשתו היתה חולה. והוא היה חייב למלא מכסה של אבנים. הוא קרס ובכה ונאנח. וקרה נס גדול. הקב"ה הפך את הבכי והאנחות שלהם לתפילות. רעיון זה קיים בחסידות. היהודים מתפללים, אבל הם לא יודעים איך להתפלל. הם צריכים מי שיעלה את התפילות שלהם לפני כיסא הכבוד. זה בדיוק מה שקרה במצרים. עם ישראל לא ממש התפלל. זו היתה רק תגובה ספונטנית לכאב ולצער. אך יצא מפיהם קול. הקול הזה פרץ ושבר את השקט של הלילה. הקול הזה נגאל על ידי הקב"ה והועל לפניו כתפילה. ותעל שועתם אל הא-לוקים – אף שהסיבה לבכיות והאנחות הייתה רק מן העבודה, רק תגובה ספונטנית לכאב וצער.
ותעל שועתם אל הא-לוקים מן העבודה.
כל זה אינו דרוש אלא לימוד של הפסוקים בעומק. ליל פסח אינו לילה של סיפורים אלא לילה של לימוד והרבה מסרים. ככה המילים של ההגדה הן מלאות תוכן ותובנות ששופכים אור לא רק על העבר אלא גם על ההווה ועל העתיד. יש מסרים מהעבר עם השלכות לגורלו של עם ישראל לכל הדורות.
' .