סיפור יציאת מצרים: הכתב והמכתב

סיפור יציאת מצרים: הכתב והמכתב

מבוסס על שיעורי הגרי"ד בהגר"מ סולוביציק זצ"ל

מצוות סיפור יציאת מצרים

יש מצווה של סיפור יציאת מצרים.  כתוב בספר היצירה שבשלשה דברים נברא העולם. בסיפור, בספור ובספר. זה מובא בכוזרי  כיסוד ביהדות.  ספר היצירה אומר שכשרבש"ע ברא את העולם, הוא כתב ספר.

מהו ספר?

עשרה דברים פלאיים נבראו ערב שבת בבין השמשות, וביניהם נבראו הכתב והמכתב.  זה פלא שבן אדם יכול להנציח את הרעיונות שלו על ידי הכתב והמכתב.  בלי אפשרות לכתוב, היה אפשר לאדם ללמוד וללמד את החכמה שלו כל זמן שהוא נמצא בחיים.  אבל ברגע שהוא מת, כל החכמה שלו הייתה נעלמת.  על ידי הכתב והמכתב – על ידי כתיבה יש לאדם אפשרות להנציח את הרעיונות שלו.  היום אפשר לקרוא את החכמה של דורות שעברו מלפני אלפי שנים.  אנו קוראים את מה שרבי עקיבא אמר לפני אלפיים שנה.  ומה שישעיהו הנביא אמר בנבואה לפני אלפיים וחמש מאות שנה.  בלי הכתב והמכתב זה היה בלתי אפשרי.  וזהו אחד מהפלאים שנבראו בערב שבת בין השמשות.

אז מהו ספר?

על ידי ספר ניתן לאדם דבר שהוא יכול לקחת אתו.  בלי ספר, הדברים יכולים להישכח.  אמנם יש לאדם זיכרון.   אבל הזיכרון של האדם הוא לא לגמרי מדויק ואמין.  הזיכרון של האדם הוא לא מושלם.  אם אדם רוצה לזכור את הרעיונות בצורה מדויקת ושגם הילדים שלו יידעו ויזכרו, וגם הנכדים והנינים, הוא כותב אותם בספר.  הוא כותב צוואה.  איוב אמר: מי יתן אפו ויכתבון מילי מי יתן בספר ויוחקו.  למה התכוון איוב?  לא רק שהוא ישמע את המילים שלו אלא שכל העולם ישמעו את המילים שלו ויזכרו אותן לדורי דורות.  וספר איוב נכנס לכתבי הקדש.  ספר פירושו שהאדם על ידי ספר יכול ללמוד ולהבין את הדברים.  זהו ספר.

ספרו של הקב"ה

כל העולם חשוף לספרו של ריבונו של עולם.  איפה אפשר לאדם ללמוד את חכמתו של הקב"ה?  יש שני מקומות.  השמים מספרים כבוד א-ל ומעשה ידיו מגיד הרקיע.  ללמוד מהשמים, מהגלקסיות, מהשמש, הירח וכל כוכבי לכת, הים והאור וכל מערכות הטבע.   כל הייקום הוא חכמתו של ריבונו של עולם.  ויש עוד דרך ללמוד את חכמתו של הקב"ה שהיא דרך התורה.  ריבונו של עולם גילה את חכמתו בתורה.  ככה נאמר בתהילים פרק י"ט:

לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ: יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר וְלַיְלָה לְּלַיְלָה יְחַוֶּה דָּעַת: אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם: בְּכָל הָאָרֶץ יָצָא קַוָּם וּבִקְצֵה תֵבֵל מִלֵּיהֶם לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם: וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח: מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ: תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי: פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם:

איפה יש מעבר בין הטבע לתורה?  דוד המלך מדבר על מערכות הטבע שמספרים את כבוד ה'.  ופתאום דוד המלך עובר נושא ומדבר על התורה.  תורת ה' תמימה משיבת נפש.  מהו המעבר והקשר בין שני הדברים, בין השמש והירח והתורה?  דוד המלך אומר יש שתי דרכים להבין את חכמתו של ריבונו של עולם.  תסתכל ותתבונן בטבע.  או תסתכל ותלמד בספר התורה של ריבונו של עולם.  כל הטבע וכל הקוסמוס הוא ספרו של ריבונו של עולם כמו שהספר תורה הוא ספרו של ריבונו של עולם.  וכך אומר לנו ספר היצירה, שהעולם נברא בשלשה דברים.  בסיפור, בספור ובספר.  כל אחד משלשת הדברים מבטא רעיון נפרד.  אך הפירוש הכללי הוא שאם רוצים להבין את חכמתו של ריבונו של עולם יש להסתכל בעולם.  יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכול.  מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית.  כמו שחכמתו של האדם נמצאת בתוך הספר שהוא כותב, חכמתו של ריבונו של עולם מונחת בתוך העולם.  או בספר התורה.

כתוב בפרשת שופטים בענין מצוות המלך בישראל:  והיה בשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלוים.  ואומר הספרי: יכול יכתוב על הנייר ת"ל על הספר אין ספר אלא קלף.  איפה כתוב שספר חייב להיות עשוי מקלף?  למה אסור לעשותו מנייר?  חז"ל הבינו שספר הוא דבר שמחזיק מעמד, בר קיימא.  דבר שיכול להימסר לדורות.  מדוע?  מפני שאם ספרו של ריבונו של עולם הוא העולם, הרי העולם קיים אלפי שנים.  וריבונו של עולם רוצה שהאדם יכתוב ספר שיהיה דומה לספרו שלו כביכול.  והלכת בדרכיו.  וצריך לכתוב את הספר על סוג של חומר שיתקיים לדורי דורות.  אז ספר חייב להכתב על קלף שמתקיים אפילו אלפי שנים.

מגילות ים המלח שרדו אלפיים שנה ויותר.  רובם נכתבו על קלף.  בין המגילות מצאו את ספר ישעיהו.  מצאו כמעט את כל כתבי הקדש.  רואים כמה זמן כתב על קלף יכול להתקיים.  לכן כשכתוב את המילה ספר בתורה חז"ל אומרים יכול יכתוב על הנייר ת"ל ספר.  נייר אינו חומר שמחזיק מעמד.  ולכן ספר פירושו שנכתב על קלף.  קלף הוא דבר שיכול להתקיים הרבה זמן.  וכתוב בספר וחתום.  ושמתם בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים.  כלי החרס הוא הארכיון.  ותכתוב על ספר למען יעמדו ימים רבים.  ספר פירושו למען יעמדו ימים רבים.  קיום לאורך זמן.  ולכן ספר תורה צריך להכתב על הקלף.  כדי שישרוד ויתקיים.

למשה רבינו הרבה שמות.  משה רבינו נקרא משה רבינו.  משה רבינו נקרא רבן של ישראל.  משה רבינו גם נקרא אדון הנביאים.  אב הנביאים.  הרמב"ם קורא למשה רבינו אב החכמה.  משה רבינו הוא האדם הכי גדול שחי מאז בריאת העולם.  אבל הגמרא במסכת סוטה אומרת משה ספרא רבה דישראל.  משה נקרא בשם סופר.  למה משה נקרא סופר?  אפשר לומר פשוט מפני שמשה כתב ספרי תורה.  ספר התורה הראשון נכתב על ידי משה רבינו.  ככה אומרת הגמרא במנחות: הקב"ה אומר ומשה אומר וכותב.  ברמב"ם כתוב שמשה כתב שנים עשר ספרי תורה.  ספר תורה אחד לכל שבט.  משה רבינו כתב בסך הכול שלשה עשר ספרי תורה.  שנים עשר ספרי תורה, אחד לכל שבט.  וספר תורה נוסף להכניס לקדש הקדשים בארון הוא ספר התורה שבעזרה.  אנו מבינים שמשה רבינו נקרא רבן של ישראל מפני שהיה בחיר האנושות.  אבל מה העניין לקרוא למשה ספרא רבה דישראל?  יש סופרים שכתבו הרבה יותר משלשה עשר ספרי תורה.  יש היום בירושלים סופרים שעסוקים כל הזמן בכתיבת ספרי תורה.  אך הגמרא בסוטה אומרת תניא רבי אליעזר הגדול אומר שנים עשר מיל על שנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל בת קול משמיע ואומר וימת משה ספרא רבה דישראל.  היה אז זמן של הספד.  בהספד אומרים את הגדולה של האדם שנפטר.  בשעה ההיא ראה הקב"ה שהכי מתאים לומר על משה רבינו שהיה ספרא רבה דישראל.  לא אדון הנביאים.  לא הגואל שגאל את ישראל ממצרים ובנה את האומה הישראלית.  לא שמסר את נפשו בעד עם ישראל.  לא שום דבר אחר.  לא אדון הנביאים ולא רבן של ישראל.  רק ספרא רבה דישראל.  ומה זה ספרא רבה?  משה היה הסופר של  עם ישראל.  מה זה ספרא רבה?  ולמה מדגישים ספרא רבה דישראל?  אפשר לומר ספרא רבה.  משה היה סופר סת"ם.  אך מה זה ספרא רבה דישראל?   נראה שהאתגר הגדול של הסופר הוא לכתוב את הספר תורה לא על הקלף אלא על לבם של אחרים.  יש הרבה ספרי תורה.  הלוואי שהיו פחות ספרי תורה ויותר אנשים שלומדים תורה.  הספר תורה הכי כשר והכי מהודר הוא היהודי עצמו.  חז"ל אומרים שכל יהודי יש לו קדושה של ספר תורה.  לכן מי שנוכח בשעת יציאת הנשמה של יהודי חייב לקרוע קריעה.  ויש אומרים שחייבים לקרוע שתי קריעות, אחת על הגוויל ואחת על האותיות.  ככה, הסופר הכי גדול הוא לא אחד שכותב על קלף.  אלא מי שמצליח לכתוב תורה על לבו של יהודי.

והנה כל מצוות דרבנן נקראות מצוות מדברי סופרים.   מדוע חכמים נקראים סופרים?  הרי גם עם הארץ יכול לכתוב ספר תורה.  צריך רק לדעת לכתוב לשמה כדי שספר התורה יהיה כשר.  צריך רק להיות יהודי כשר כדי לכתוב ספר תורה.  אבל כל מצוות דרבנן נקראות מדברי סופרים.  האם זאת אומרת שכל החכמים כתבו ספרי תורה?   חז"ל אומרים שהיו סופרים את כל האותיות שבתורה.  אבל אין הפשט רק שהיו סופרים את האותיות.  הפשט הוא שהם היו חכמי המסורה.  חכמים אלו הנציחו את התורה.  הם מסרו את התורה מדור לדור.  הם באמת כתבו את התורה לא על קלף אלא על נשמות ישראל.  עשו עבודה טובה.  כשרב מסביר תורה ועל ידי ההסבר שלו מבינים יותר טוב את ההלכות, ככה גם הרב המסביר הוא סופר.  האתגר הוא לכתוב לא על הנייר אלא על הקלף בלבו של היהודי.  להסביר בצורה שהתורה תהיה חקוקה בנשמתו.  אדם עובר הרבה חוויות בחיים.  כל אירוע משאיר את רישומו.  יש חוויות רשומות כאילו על נייר.   כאילו נכנסו בצד אחד ויוצאו בצד השני.  אבל יש חוויות שהן כאילו רשומות על הקלף הקיים בלב האדם ורישומה ניכר.  כמו שהגמרא אומרת כתוב בקנקנתום,  שזה כתב שלא ניתן להימחק.  זה נשאר ולא נמחק.  זה היה הכוח של כלל ישראל.  היו כולם סופרים.  התורה נמסרה באופן שהיא חקוקה בנשמות,  התורה חקוקה לדורי דורות.  על הקלף למען יעמדו ימים רבים.

איך זה קרה?

בהגדה של פסח אנו אומרים שכנגד ארבעה בנים דברה תורה.  אולי יש עוד שני סוגים של בנים.  מדוע התורה מדברת רק על ארבעה? מפני שלגבי השניים הנוספים אין בהם בעיה.  בן אחד הוא לא רק אינו יודע לשאול, אלא הוא אפילו לא רוצה לשמוע מה שאביו אומר לו.  בן כזה, אין כל סיבה ללמד אותו תורה.  זה בקצה האחד.  בקצה השני, יש בן חכם שאינו שואל כל שאלות, מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' א-לוקינו אתכם.  לאורך הדורות, יהודים חיו באמונה פשוטה.  הם לא שאלו שאלות.  הנס הכי גדול ביציאת מצרים היה שעם ישראל לא שאלו שאלות.  עם ישראל הם אנשים פרגמטיים והם יכלו לשאול הרבה שאלות.  לאן נלך?  מתי נלך?  איפה נאכל?  מה נאכל?  יש שבעה עממין, ועמלק יושב בנגב.  איך נתמודד עם כאלו עמים גיבורים וענקיים?  אבל עם ישראל לא שאלו שאלות.  הפייטן מדבר על זה כשבח הכי גדול שהיהודים עשו.  אמנה גדולה הייתה בהם וכו'. כמה אוכל לקחו אתם למדבר? רק קצת בצק שממנו עשו מצות.  רק זה?  ותשע מאות שנה יותר מאוחר כשהבית היה עומד להיחרב, הקב"ה שלח את ירמיהו הנביא להזכיר את הזכות של עם ישראל:  זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ירמיהו לא הזכיר את קבלת התורה.  רק זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.  זה היה הכוח של עם ישראל.  הם לא היו אז בדרגה רוחנית כ"כ גבוהה.  הם היו עבדים.  אבל הייתה להם אמונה פשוטה.  הבן החכם בהגדה שייך לדורות ששואלים שאלות.  אך כששואלים שאלות זה כבר לא האידיאל.  ולפעמים מי ששואל לא מעונין לשמוע תשובה.  הוא נשאר עם שאלתו.  אבל יש בעם ישראל כוח של אמונה פשוטה.

מי החדיר בעם ישראל הכוח של אמונה פשוטה?  הם קיימו מצוות ותמיד שמחו שמחה גדולה בקיום המצוות.  והם לעולם לא שאלו שאלות.  ולא עשו חקירות.  ולא חיפשו להבין יותר מדי.  התחילו רק לאט לאט להבין ולאט לאט להרגיש את האושר.  כמו שכתוב בפסוק את אשר נשאו לבו ואת אשר נדבה רוחו.  היהודי היה מקיים את המצווה עם הלב היינו עם הרגש.  ואח"כ עם הרוח שזה השכל היה מבין את העניין של המצווה.  אבל ההגיון של המצווה לעולם לא עיכב אותו מלקיימה.  הגאון מווילנא בליל הסדר לא הרגיש יותר מאושר מהיהודי הפשוט.  הגאון הבין הרבה יותר מפני שהגאון היה בבחינה של אשר נשאו לבו ואשר נדבה רוחו.  הגאון הבין את העניין של יציאת מצרים ושל גאולה. של חרות של מתחיל בגנות ומסיים בשבח.  אבל מבחינה אינטואיטיבית גם היהודי הפשוט חווה את מה שהגאון חווה בבחינה של אשר נדבה לבו.  הוא הרגיש מה שהגאון הרגיש.  הגאון הרגיש את זה אינטלקטואלית והיהודי הפשוט הרגיש את זה אינטואיטיבית.

מי החדיר כוח זה בעם ישראל?  הסופרים.  כתוב והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. אבל במצרים כתוב למען תספר לבנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים.  אנו קוראים לזה הגדה.  אבל חכמי הקבלה אף פעם לא אומרים מצווה להגיד.  הם תמיד אומרים מצווה לספר.  למה חכמי ההלכה נתנו עדיפות למילה סיפור מעל למילה הגדה.  מפני שיש משהו מונח במילה סיפור שלא כלול במילה הגדה.  סיפור יציאת מצרים אינו דווקא ליל פסח.  למען תספר באזני בנך.  סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של כל ההיסטוריה היהודית.  כל המסורת היהודית בנויה על הסיפור של יציאת מצרים.  מה היא יציאת מצרים?  יציאת מצרים היא המקור והיסוד של כל התורה.  התורה מזכירה כל כך הרבה פעמים אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים.  כל כך הרבה הלכות בתורה הם זכר ליציאת מצרים.  שבת היא זכר ליציאת מצרים.  ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים.  גם במאכלות אסורות.  גם במצוות ציצית.  כל התורה מבוססת על יציאת מצרים.  ובהקשר זה התורה אומרת שהיהודי צריך למסור מה שהוא יודע ומה שהוא מבין לבנים שלו ולכתוב את כל זה בתוך נשמות בנים שלו לא על נייר אלא על גבי קלף.

יהודים של פעם ידעו איך לעשות את זה.  הגרי"ד זצ"ל דיבר על השנים שלו בחיידר.  המורים היו יהודים פשוטים.  הם לא ידעו שום שיטות של פדגוגיה.  הם לא ידעו אפילו איך ללמד.  אבל הרב אמר שהוא בכל זאת למד אצלם חומש שהיום לא יכולים ללמד אפילו באוניברסיטאות הגדולות.  מה היה הכוח שהיה אז לרבי בחיידר?  אנו לא יודעים.  אבל הוא היה סופר.  הוא היה כותב על גבי קלף.  הוא לא ידע לנאום.  הוא לא ידע להסביר.  הרב תמיד אמר כשהוא למד על אברהם אבינו, אברהם אבינו ישב ביחד אתו על הספסל.  הרב אמר שהוא לעולם לא ידע שהרמב"ם נפטר מן העולם.  זה התגלה לו רק כשהכריזו שבע מאות וחמישים שנה מאז מותו של הרמב"ם.  איפה הרמב"ם מת?  מתי הרמב"ם מת?  הרב אמר שהוא נולד עם הרמב"ם והוא גדל עם הרמב"ם.  אבא שלו ישב בסדר.  אבא שלו אכל מצה. מה זה מצה.  האבא דיבר על הרמב"ם.  הגיעו למה נשתנה והאבא אמר שלפינ הרמב"ם כל אחד ואחד צריך לומר מה נשתנה..  בכרפס אכלו כזית לפי שיטת הרמב"ם.  אמרו מצה זו שאנו אוכלים ודברו על הרמב"ם אם כתוב על שם בלי וא"ו או על שום עם וא"ו.  וכשהאבא היה עושה כורך היה אומר כורך פסח מצה ומרור. ככה זה לפי הרשב"ם.  ואז היה אומר כורך מצה ומרור. ככה זה לפי הרמב"ם.  הרמב"ם ישב ליד השולחן.  והלל הזקן ישב ליד השולחן.  וכל חכמי מסורה ישבו ליד השולחן.  זה היה למען תספר.  למען תספר באזני בנך.  ויציאת מצרים הייתה מעשה שקרה לפי אלפי שנים?  זה קרה עכשיו.  פסח הוא חג החירות. והיהודי ידע איך לחגוג את החירות למרות כל הצרות שהיו לו מהגויים לאורך שנות הגלות.

אח"כ הייתה קללה אחרת.  העלילו על היהודים שהם משתמשים בדם של ילדים נוצרים למצות בפסח.  הקללה של עלילות הדם.  היו סוגרים את דלתות הגטו מפורים, ואין יוצא ואין בא.  היו צריכים רשות מיוחדת כדי לצאת מהגטו.  ובערב פסח כל יהודי היה בודק את הבית שלו לא רק מחמץ.  היו בודקים כל בתי המדרש במרפתים שח"ו לא יימצא שם ילד נוצרי מת.  וכמה פעמים עצרו יהודים בליל פסח מחמת עלילת דם.  האם אנו יודעים מה היה קורה בליל פסח?  אנו היום לא יודעים איזה טעם היה פעם כשהיהודים היו אומרים שפוך חמתך.  פעם זה היה מאד מפחיד בפסח.  ובכל זאת היה ליהודי כוח לסגור את הדלת ולאומר עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו משם וכו'.  הוא היה מרגיש את עצמו בן חורין.  הוא היה מרגיש את עצמו בן חורין יותר מהרבה יהודים היום באמריקה.  אנו יותר עבדים מכולם.  בן חורין הוא אחד שעומד עצמאי.   היה ליהודי של פעם כוח.  איזה כוח?  אצלינו זה לא כל כך קשה לשבת בסדר.  אך פעם העניות הייתה עצומה.  והיה פחד גדול מהגויים ומהבלבולים שלהם של עלילות הדם.  וגם בחג הפסחא של הנוצרים באביב האנטישמיות הייתה גואה ומשתוללת.  בכל כנסייה הייתה בחג שלהם אנטישמיות.  ומי שאומר שהייתה כנסייה אחת שלא הייתה שמה אנטישמיות הוא סתם לא מכיר.  כל החגים שלהם בנויים על שנאת ישראל.  והיהודים אז פחדו פחד מוות לצאת מבתיהם.  אבל היה ליהודים כוח לחוות את יציאת מצרים למרות כל הרדיפות האלו.

איזה כוח היה להם?  הכוח של סופרים.  הכוח של סיפור.  ואם ריבונו של עולם ברא את העולם בספר ובספור אז גם חז"ל גילו את הפלא הזה והם יצרו את עולם שלנו עם ספר.  וזה כל ענין הפסח.  והגדת לבנך.  כל הרעיון של פסח הוא למסור לדור הבא.  למסור, אבל לא על הנייר אלא על הקלף.  וכשאנו אומרים בהגדה מעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי טרפון שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה וכו'.  מה זה אומר לנו.  למה הכניסו את זה לשורות של ההגדה?  הפשט הוא שסיפור יציאת מצרים הוא כל המסורת היהודית.  כשאחד יודע משהו הוא צריך למסור את זה למישהו.  אם אדם שמח במשהו יש לו צורך לספר לאחרים על זה.  האדם לא יכול לשמור את הכול בפנים.  אם זה מעניין אותו ומשמח אותו הוא אינו מסוגל להחזיק את זה בפנים.  הוא צריך למסור את זה לאחרים.  חז"ל אומרים שיש עשרה שמות לנבואה.  אחד מן השמות של נבואה הוא משא.  משא דבר ה' ביד מלאכי.  אנו מבינים שנבואה נקראת דבר ה'.  אנו מבינים שנבואה נקראת חזון.  אבל למה נבואה נקראת משא?  הרמב"ם במורה נבוכים אומר מפני שקודם שהנביא מוסר את נבואתו הנביא מרגיש אותה כמשא.  הכובש נבואתו זה לא רק איסור.  הנביא לא מסוגל לכבוש את נבואתו, לשמור אותה בפנים.  ירמיהו דיבר על הצרות שמחכות לו אם הוא יאמר את הנבואה.  וירמיהו אמר שהוא לא אתנבא עוד. אבל ואמרתי לא אזכרנו ולא אדבר עוד בשמו והיה בלבי כאש בערת עצר בעצמתי ונלאיתי כלכל ולא אוכל. וזה לא רק בנבואה.  אם אבא יודע מהו ענין יציאת מצרים ומהי תורה הוא מרגיש הכרח למסור את זה לילדים שלו.  אם הוא לא מוסר את זה נכון לילדיו סימן שהוא בעצמו לא יודע את זה.  או שהוא עצמו לא מרגיש את זה.

זהו הרעיון של סיפור.  מעשה בר"א ורבי יהושע וכו' שהיו מסובין בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה.  אין הכוונה רק הלילה של פסח.  זה לא דבר גדול לספר את ההגדה כל הלילה בליל פסח.  הכוח שלהם הוא שלארך כל הגלות היו מספרים ביציאת מצרים.  כל אותו הלילה.  זה הלילה הארוך של גלות.  ר"א אשכנזי אומר את זה על הפסוק וילן שם בלילה ההוא.  זה לא רק אותו לילה.  זה הלילה ארוך של הגלות.  גם היהודים היום עוד לא יצאו מהלילה של הגלות.  צריכים רק לשמע איך מדברים נגד מדינת ישראל להבין שעוד לא יצאנו מהלילה של הגלות.  תמיד מאשימים רק את ישראל.  לעולם לא מאשימים את הערבים.  האין זה לילה?  מי שרוצה לרמות את עצמו רואה שהשמש זורחת והוא מחניף ומנשק לעשו.  אבל מי שמסתכל בעיניים פקוחות רואה שזה הגורל שלנו של עם לבדד ישכון.  אנו מצפים  ומחכים ומתפללים שיהיה יותר טוב.  גם ההגדה מסתיימת בנשמת כל חי.  אחרי שפוך חמתך אומרים נשמת כל חי.

וילן שם בלילה ההוא. יעקב היה צריך להתמודד עם עשו. יעקב היה צריך לעשות שתדלנות. ואנו חושבים שהיום לא עושים שתדלנות.  חשבו שהיום כבר לא צריכים שתדלנות. יש היום שתדלנות עם חניפה.  ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו.  מה נותן היהודי לעשו?  עזים מאתים ותישים עשרים רחלים מאתים ואילים עשרים וכו'.  זה כלום.  היהודים נתנו הרבה יותר.  נתנו אוצרות שלימות לעשו.  אבל רש"י אומר ויקח מן הבא בידו מן החולין ולא מן הקדשים.  נתנו את הכול לעשו.  כסף.  אבנים טובות ומרגליות.  בתים.  אחוזות.  נתנו את הכול.  אבל לא נתנו לעשו לגעת בקדושה.  אותו שתדלן שנתן לעשו כל מה שהוא רצה, לא נתן לו שום דבר מן הקדשים.

ויצו את הראשון לאמר כי יפגשך עשו אחיך ושאלך לאמר למי אתה ולאנה תלך ולמי אלה לפניך.  ואמרת לעבדך ליעקב מנחה שלוחה היא לאדני לעשו והנה גם הוא אחרנו.   ויצו גם את השני וגם את השלישי וגם את כל ההולכים וכו' הדבר הזה תדברון אל עשו וכו'.

ר"א אשכנזי שואל למה יעקב היה צריך לומר להם את כל הדברים האלה?  הרי הם היו אנשים אינטליגנטים.  מדוע יעקב היה צריך להורות להם כל כך הרבה מה לומר.   ולמה להדגיש איך שיעקב אמר את זה לכל אחד ואחד?  הענין הוא שיעקב אמר שהוא יודע בדיוק מי הוא עשו.  כשעשו מדבר על נאמנות כפולה או כשעשו מדבר שהיהודים הם קומוניסטים עשו בעצם רוצה דבר אחד.  עשו רוצה להעביר את היהודים לשמד.  אף גוי לא עשה שלום עם הרעיון שעם ישראל הוא עם לבדד ישכון.  אפילו הגוי הכי טוב לא עשה שלום עם הרעיון הזה.  מי שיודע התיאולוגיה של הנוצרים יודע שהנוצרים חושבים שהעקשנות של היהודים מעכב את הגאולה שלהם.  הם חושבים שאם היהודים ח"ו יתנצרו הגואל שלהם יימח שמו וזכרו יבוא.  האמת הוא שעשו רוצה יותר מכסף.  עשו תמיד רצה ורוצה יותר מכסף.  מלך סדוםאמר לאברהם תן לי הנפש והרכוש קח לך.  מי רצה כסף יותר ממלך סדום?  ובכל זאת הוא אמר אני אתן לך את הרכוש ואני אקח את הנפש.  הגוי תמיד הלך בטענה הישנה של נסעה ונלכה לנגדך.  כמה פעמים תקפו את הלוח היהודי שלנו לפני ששים שנה?  למה היהודים צריכים לוח אחר?  אבל אז הפסיקו לדבר נגד הלוח היהודי.  ה' עשה נס.  זה נס מן השמים.  ומה איכפת לגוים מהלוח שלנו?  איכפת להם מדבר אחד.  שלא תהיה לנו השבת.  והרי גם הלוח שלהם בנוי על שבוע בן שבעה ימים.   לוח בנוי על שבוע בן שבעה ימים הוא רעיון יהודי.  ויכולו השמים והארץ וכל צבאם.  הם אמנם מחזיקים מיום ראשון.  אבל אין להם העיקרון של ששה ושבע.  אז הם רוצים לעקור את זה.  והרי זה נגד החומש.  אבל גם הכנסייה יכולה להיות אפיקורס כדי שיצליחו לבטל את השבת.  וכמה ביקורת אמרו נגד היהודים על זה שכותבים מימין לשמאל ולא משמאל לימין?  ומדוע היהודים צריכים לשבת בישיבה נפרדת מהגויים?  למה היהודים אוכלים רק כשר?  הגויים כסדר אומרים ביקורת על היהודים.  אדם גס אומר את זה בגלוי.  וגוי מתורבת יסתיר את זה בלבו.  אבל גם הוא חושב ככה.  ויעקב של פעם תמיד פחד שהשתדלנים יעשו פשרות לא בכסף אלא בקדושה.  לכן יעקב אמר כי יפגשך עשו אחי מי אתה.  הוא ישאל מי אתה?  במי אתה מאמין?  ולאנה תלך?  היהודי אומר אני מאמין בכל יום בביאת המשיח.  אבל עשו שואל אותו גם אתה מאמין בא-לוקי ישראל.  ואמרת.  אם עשו ישאל אותך מי אתה ולאנה תלך אז אל תעשה בזה שום טעות.  תדבר על עבדך יעקב שאתה נאמן ליעקב.  אל תעשה טעות לעשות איזושהי פשרה עם עשו על היהדות.  חז"ל אומרים שבשעת הגזירה כשעשו שואל למי אתה ואנה תלך לא עושים פשרה אפילו על מנהג קטן של היהודים.  לא מדובר בעבודה זרה.  אלא מדובר להחליף רצועה של נעל.  אבל לא מתפשרים על כלום עם עשו.  מה זה משנה אם הרצועה של הנעל היא לבנה או היא אדומה? אם עשו דורש את זה ממך אז ההלכה היא ייהרג ואל יעבור.  למי אתה?  לעבדך ליעקב.  כשמדובר רק על חולין אז מנחה שלוחה היא לאדני לעשו.  אבל כשעשו שואל למי אתה תאמר וגם הוא אחרינו.  ישראל סבא הולך אחרינו.  ההיסטוריה העתיקה שלנו הולכת אחרינו לאורך כל הדרך.  היהודי בשום אופן בעולם לא יכול לברוח מהמסורת היהודית.  וזה הכוח שהחכמים נטעו בתוך כל עם ישראל.  והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה.  הם חזרו על ויצו את הראשון ואת השני וכו' כדברים האלה תדברון וכו' אל תעשו שום פשרה בקדושה. זה היה הלילה הארוך של הגלות. יש דורות ודורות ודורות, ובכל זאת יהודים עדיין יושבים ולומדים גמרא.  לומדים רמב"ם.  מדברים על ההגדה.  מספרים ביציאת מצרים.  מי החזיק בכל זה. ר"א ורבי יהושע ור"א בן עזריה ורבי טרפון ורבי עקיבא שהיו מסובין בבני ברק כל אותו הלילה והיו מספרים ביציאת מצרים. והם סיפרו את הספור שייכתב על הקלף ולא על הנייר.  ומתי היו מפסיקים לספר בהגדה?  כשראו שיש כבר דור שני שלוקחים את מקומם.  יש כבר דור שני שיושב ליד הסדר.  כשהדור השני כבר ישב ליד הסדר אז ר"א ורבי אלעזר בן עזריה ור"ע עמדו והפסיקו.  זה היה סיפור יציאת מצרים.  וזה הגדולה של ההגדה היהודית.

בארבעה הבנים יש בן חכם ובן רשע.  מהו ההבדל בין החכם לרשע.  החכם אומר מה העדות החוקים והמשפטים אשר צוה ה' א-לוקינו אתכם.  והרשע אומר מה העבודה הזאת לכם.  נראה שמהשאלות באמת אי אפשר לראות את ההבדל בין החכם לרשע.  רואים את ההבדל בין החכם לרשע מהתשובה.  מה עונים לרשע?  והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרת זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקד העם וישתחוו.  ומה אנו עונים לחכם?  עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה.

אם יהודי שואל מה העבודה הזאת לכם או מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' א‑לוקינו אתכם איזו תשובה נותנים לו?  האם נותנים לו את התשובה של ואמרתם זבח פסח הוא לה' וכו' או היינו נותנים לו את התשובה של עבדים היינו לפרעה במצרים וכו'.  יש שתי תשובות אפשריות.  אם שואלים את הרב למה הוא יהודי הוא יענה שאם הוא יפסיק להיות יהודי אין לו עבור מה לחיות.  אם הוא יפסיק לשמור תורה ומצוות אז אין לו שום דבר בחיים שלו.  איזה חיים היו לו בלי השבת.  השבת מעניקה לו קדושה בחיים.  לשאול יהודי למה הוא יהודי זה כמו לשאול למה אדם מתקיים.  אדם מתקיים מפני שקיום הוא טוב.  אז גם יהדות הוא טוב. להיות יהודי הוא המזל הכי גדול בעולם. יהדות יכולה להעניק ליהודי כל כך הרבה שמחה וכל כך הרבה מזל שאי אפשר לשער ולהבין את זה.  מספרים על ר' אלכסנדר זיסקין, בעל יסוד התורה ושרש העבודה, שהוא הלך לבית הכנסת בערב יום כיפור לומר כל נדרי עטוף בטליתו והוא עבר ליד גוי שיכור שכמעט דרס אותו.  הוא סיפר שבאותו רגע הוא נבהל שחשב שאולי יפסיד את התפילות של יום כיפור בבית הכנסת.  והוא אמר שבעבורו להיות בבית הכנסת עטוף בטלית עשרים וארבע שעות ביום הכיפורים היה עניין של הנאה בעולם הזה.  הגרי"ד זצ"ל אמר שאם יקחו את יום הכיפורים ממנו אז יחסר לו משהו בחיים שלו.  זה היום של הנחת רוח הכי גדול.  הווידוי ועבודת היום.  וכל הימים הנוראים של מלכיות זכרונות ושופרות.  וקדושת היום של ליל פסח שבכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.  כשהיהודי מתקדם לאט לאט מעשר המכות, דם צפרדע עד נשמת כל חי ומלך חי העולמים. האם יכול להיות חיים שייתנו יותר יופי ויותר כבוד לחיים.  האם אפשר להעניק לאדם יותר מזל בחיים מזה? המזל הרוחני להיות מחובר לקהילה גדולה וקדושה.  שהלל הזקן יהיה בסדר שלו כמו שדיברנו קודם.   והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה.  האם יכול להיות יותר מזל מזה?  קדושת חיי המשפחה.  ושבת וכשרות.  והקרבנות הקטנות שהיהודי תמיד מביא.  הקרבנות הן אמנם קטנות, אבל הם מקדשים את היהודי.  והרב אומר שגם הוא מרחם על היהודי שאין לו את כל זה.  מי שמבין טוב במוסיקה מרחם על אחד שלא מבין במוסיקה.  כמו כן הרב מרחם על יהודי שלא מבין את היופי של יהדות והיופי של אמונה בבורא עולם.  ושבת ופסח.  כל הרעיון של פסח, של גאולה וחירות.  ארבע לשונות של גאולה.  והוצאתי והצלתי וכו'.  וכל האירוע של מתן תורה.  אבל קשה להסביר את זה ליהודי.  האם אפשר להסביר ליהודי את הקדושה של שבת?  אחרת זה לא שווה בכלל לדבר על יהדות.  אחרת זה כל התורה כולה על רגל אחת.  אז באמת זה לא משנה אם היהודי שואל מה העדות והחוקים והמשפטים או היהודי שואל מה העבודה הזאת לכם.  זה לא משנה מהו הנוסח של השאלה.

יש בעצם רק תשובה אחת.  בלי יהדות אין חיים ליהודי.  בלי יהדות הוא רק מחפש כסף כל הזמן.  וכשהוא זקן יש לו בעיה מה לעשות עם כל הזמן שיש לו.  חז"ל אומרים שזקני עם הארץ כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם.  אבל יהודים שיודעים ללמוד ויודעים ספר כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם.  נדבר על הראש של הגוי הממוצע.  הגרי"ד אמר שהוא לא שונא גוים.  הרב סבור שיש גויים שיש להם מעלות ויש להם תכונות טובות.  ויש מה ללמוד מהם. ויש בהם הרבה חכמה.  חכמה בגוים תאמין.  אבל מה מונח בראש של הגוי הממוצע?  להרוויח כסף.  להצליח בחיים.  ואח"כ לאכול ארוחת ערב טובה.  ולשתות אח"כ קצת יי"ש.  זה כל מה שמונח בראש שלו.  אבל ננתח את הראש של יהודי יודע ספר.  מה מונח בראשו?  יש אמנם הרבה שטויות.  אבל מעבר לזה מה מונח בראש שלו?  חומש עם רש"י.  סוגיות גמרא.  מאמרי חז"ל.  רעיונות שונות.  השקפת עולם שלימה.  זה אופק אחר לגמרי.  זו תשובה אחת שאפשר לתת.  אבל עבור תשובה זו לא צריכים לתת שום דרשות.  צריכים רק לקחת את החכם להכניס אותו לבית יהודי ולהושיב אותו בליל הסדר.  לא רק שנה אחת.  אלא שנה אחר שנה אחר שנה.  ויראה שבת ופסח.  וככה הוא כבר לא יבוא לשאול מה העדות החוקים והמשפטים אשר צוה וכו'.

אז יש תשובה.  ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' א-לקינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה. אנו אומרים רק שזה טוב.  ליראה את ה' א-לוקינו לטוב לנו כל הימים.  ואם אתה חושב שעם הקושיות שלך אפשר לחיות יותר טוב אתה טועה.  לחיותינו – לא לעולם הבא – אלא כהיום הזה.  היום.  עכשיו.  ופה.  וצדקה תהיה לנו וכו'.  זו תשובה אחת.  וזו התשובה שאנו נותנים לחכם.

אבל אפשר לתת ליהודי תשובה אחרת וזו תשובה חריפה.  וזה פשוט.  אתה לא אוהב יהדות.  אז מה אתה רוצה.  להיות גוי?  אדרבה תהיה גוי.  ונאמר לו שהרבה ניסו להיות גוי וזה לא עלה בידם.  ומכיוון שלא תוכל להיות גוי אז תהיה יהודי.  יהודי אמנם יכול לברוח מהעדות והחוקים והמשפטים.  יהודים אמנם יכולים לברוח ולשאול מה העבודה הזאת לכם.  אבל הם לא יכולים לברוח מהגורל היהודי.  כשיהיה ר"ל איש מצרי מכה איש עברי אז האיש העברי יחשוב שהוא באמת כן צריך להניח תפילין.  הגוי מכה את היהודי שלא מניח תפילין יותר ממה שהוא מכה את היהודי שמניח תפילין.  והסיבה היא פשוטה.  היהודי שמניח תפילין אין לו קשר עם האיש המצרי.  הוא לא הולך לאכול עם האיש המצרי.  הוא לא הולך לתיאטרון עם האיש המצרי.  הוא לא שותה יין עם האיש המצרי מפני שהיין שלהם הוא יין נסך.  ככה הוא לא משתכר עם האיש המצרי.  אם יהודי כן יבלה זמנו אצל הגויים בכנופיות לילה ובמרוצת סוסים ובקזינו זה לא יעזור.  לא הADL  ולא שום הרצאות.  מכיוון שהיהודי מבזה את עצמו ומתנהג באופן של אכול ושתה ועבדא בהפקרא ניחא ליה.  ולכן האיש המצרי מכה את האיש העברי. אז אי אפשר לברוח מהגורל היהודי.  מוכרחים לחזור. הוא אמנם לא יודע מהחוקים והמשפטים.  אבל מגורל היהודי הוא לא יכול לברוח.  ורחמנות על יהודים כאלה שכל מה שהם יודעים ביהדות הוא על האיש המצרי שמכה איש עברי.

אז יש עוד תשובה.  לא תשובה של לטוב לנו כל הימים.  אלא התשובה היא שאין לך ברירה אחרת.  אז תישאר יהודי.  שאם לא תישאר יהודי אז היהדות תהיה קללה בשבילך.  למה היהודי צריך להיות שונה?  אנו לא אומרים לרשע לטוב לנו כל הימים.  אלא אנו אומרים לו זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל.  הבתים היהודים היו סגורים באותו לילה.  היהודים באותו לילה היו מובדלים.  ואת בתינו הציל.  אפשר להבחין בין בית יהודי לבית של גוי. תפתח את הבית לגוי, הגוי לא ייכנס.  אז אין לך ברירה.  ואם הדלת שלו תהיה פתוחה לרווחה הוא לא ייתן לך להיכנס.  שום דבר אחר לא יעזור.  צריכים להיות מובדלים.

רואים מהתשובה מי הוא החכם ומי הוא הרשע.  לא אומרים לרשע שיהדות מעניקה טוב ליהודי.  אלא שמוכרחים להיות יהודי.  לפעמים זה ח"ו היטלר.  לפעמים זה סטלין.  כשיש ליהודי אמונה לכל הפחות יש לו דרך להתמודד.  אך אם אין לו אמונה, היהודי מפסיד את הכל.  אבל יש תשובה אחרת שיהדות מעניקה טוב ליהודי.  יש שתי תשובות. תשובה אחת היא שאין ליהודי שום ברירה.  הגורל של היהודי תמיד ירוץ אחריו.  אבל התשובה האחרת היא שיהדות מביאה לא רק לחיי עולם הבא אלא גם לחיי עולם הזה.

בפסח יש שני דרכים.  אם היהודי יספר ביציאת מצרים, זה לחיותינו כהיום הזה, יהדותו תהיה לו ברכה.  אבל אם היהודי לא יספר ביציאת מצרים והוא ישאל מה העבודה הזאת לכם אז התשובה תהיה אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל.  אין לו ברירה אחרת.  אי אפשר לברוח מהגורל היהודי.  זהו המסר של ההגדה ושחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.  יש לו שתי ברירות.  התשובה לרשע או התשובה לחכם.  יש ליהודי בחירה.  הוא צריך לבחור אחת מבין שתי תשובות אלו.

זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתיך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.