שתף את המאמר

משכיר ושוכר בבדיקת חמץ ובחיוב מזוזה

מבוסס על שיעורי הגרי"ד בהגר"מ סולוביציק זצ"ל

הגמרא במסכת פסחים דף ד'. אומרת: בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק המשכיר בית לחברו בארבעה עשר על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותיה קאי ת"ש המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי אמר להו רב נחמן בר יצחק תנינא המשכיר בית לחברו אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. לולי שהגמרא מאריכה בהסבר של איבעא זו והפיתרון לאיבעיא זו אנו היינו מסבירים את האיבעיא בצורה פשוטה. בתחילת ארבעה עשר המשכיר חייב בדיקה. אבל בשעה תשע הבעלות עוברת לשוכר. אז מי חייב בבדיקה? אנו מסבירים לפי הר"י. האם הראשון חייב בבדיקה או השני – השוכר – הוא חייב בבדיקה. זה לא קשור למי שייך החמץ. הגמרא אומרת: על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה הוא. למה זה חמץ דידיה? מפני שהוא היה גר שם קודם. והשוכר עוד לא הייתה לו הזדמנות להביא שמה חמץ. אז חמץ דידיה הוא פירושו שכבר נתחייב בבדיקה. הוא נתחייב קודם השוכר. דחמירא דידיה הוא זה רק אידיום. ממתי זה חמץ דידיה? מאתמול בערב. זה מה שהר"י אומר: לכך מפרש ר"י דחמירא דידיה הוא וחל עליו חיוב בדיקה שעה אחת קודם שהשכירה  אבל הצד השני של האיבעיא הוא שהשוכר חייב. למה נאמר שהשוכר חייב? דאיסורא ברשותיה קאי. עכשיו אין למשכיר גישה למקום. לשוכר יש גישה למקום ולמשכיר אין גישה למקום. אם המשכיר יהיה מחויב לבדוק את החמץ אז המשכיר יצטרך לבוא לשוכר ולבקש האפשרות להיכנס למקום. זו הסיבה לומר שהמשכיר פטור מלבדוק את המקום. החיוב שחל על המשכיר קודם בוטל על ידי מסירת הרשות ללוקח. אז מהו הפירוש של המילים חמץ דידיה הוא? המשכיר הוא הראשון בחיוב. המשכיר התחייב תחילה. אבל יש צד לומר אחרת. אם הוא מכר את הבית למישהו אז אין מה להסתפק. המוכר אינו עכשיו חייב לבדוק את הבית אף שהמוכר מקודם המכירה כן נתחייב בבדיקת החמץ. אז ברור שהלוקח תופס את מקום המוכר והלוקח חייב בבדיקת חמץ. למה? מפני שהבית הוא כבר לא רשותו של המוכר ולא שייך לומר שהמוכר עדיין יהיה חייב במכירת חמץ. המצווה של בדיקת חמץ המוטלת על האדם היא מצווה של האדם שיבדוק את ביתו. ואם אחד מכר את הבית שלו בארבעה עשר אז זה כבר לא בית שלו. אבל בשוכר ומשכיר הבית הוא עדיין בית של המשכיר שעדיין יש למשכיר קנין הגוף בבית. ממילא יש סברא לומר שמכיוון שהמשכיר נתחייב תחילה אז החיוב הזה ממשיך והמשכיר עדיין חייב בבדיקת חמץ בבית זה. אבל יש צד אחר לומר מכיוון שדו פקטו השוכר שולט על הגישה והכניסה לבית לכן החיוב עובר מהמשכיר לשוכר והשוכר חייב בדיקה. שאז המשכיר יכול לומר שהוא כמו מוכר שהחיוב שלו בוטל שהחיוב עכשיו עבר לשוכר והשוכר חייב בבדיקה ואין המשכיר חייב בבדיקה. שהבית עכשיו הוא רשותיה של השוכר ולכן החיוב של המשכיר פקע. החיוב של המשכיר פקע מפני שהבית הוא לאו רשותיה. והחיוב מוטל עכשיו על השוכר מפני שהבית עכשיו הוא רשותיה של השוכר. אז האיבעיא של הגמרא היא בבעת שכבר נתחייב בבדיקת חמץ ואח"כ השכיר את הבית לשוכר האם החיוב של בדיקת חמץ ממשיך להיות מוטל על הראשון או החיוב של בדיקת חמץ עובר מהראשון לשני? זו היא האיבעיא של הגמרא.

אבל הגמרא משווה את האיבעיא להלכה  של מזוזה. הגמרא אומרת: ת"ש המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה. ולולי השוויה זו של הגמרא למזוזה אנו היינו מסתדרים בקלות בכל דברי הגמרא. שהפשיטות של הגמרא לבסוף היא שהחיוב של המשכיר לא פקע. אמר להו רב נחמן בר יצחק תנינא המשכיר בית לחברו אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. זה אמנם נכון שיש שני חיובים. יש חיוב על הבית ויש חיוב על הגברא. אבל לולי ההשוואה של הגמרא למזוזה לא היה צורך להכניס פה את כל היסודות האלו. וזה בדיוק מה שהר"י רוצה לומר לנו. חמץ דידיה הוא פירושו שהוא נתחייב תחילה. הוא היה הראשון להתחייב. ואיסורא ברשותיה קאי פירושו שאין למשכיר הגישה והאפשרות של כניסה לבית. כשאחד משכיר בית בארבעה עשר זה כמו אחד שמכר בית שלו בארבעה עשר. אבל המסקנא של הגמרא היא לא ככה. במוכר בית לחברו בארבעה עשר ברור שהמוכר לא חייב בבדיקה אלא הלוקח חייב בבדיקה. אבל במשכיר בית לחברו זה תלוי מי התחייב תחילה. ומי התחייב בבדיקה תחילה. כשאחד משכיר בית לחברו בארבעה עשר המשכיר התחייב תחילה. ולכן החיוב של המשכיר ממשיך אף שהוא השכיר את הבית לחברו. אבל מה שעשה את הסוגיא יותר מסובך הוא ההשוואה של הגמרא למזוזה.

הגמרא אומרת: ת"ש המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה. מה פירוש הדברים? הרי בבדיקת חמץ כל האיבעיא היא אם החיוב של בדיקה שחל על המשכיר ממשיך או שהוא עובר לשוכר. אז מה זה שייך לדין של מזוזה? הרי במזוזה זה דבר פשוט שאם אחד משכיר בית לחברו אז אין החיוב של המשכיר במזוזה ממשיך. איך זה שייך לגבי חיוב בדיקת חמץ כשאחד משכיר בית לחברו בארבעה עשר? זה בעצם התירוץ והדחייה של הגמרא. אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא. אבל אנו לא מבינים מה הגמרא חשבה קודם? הגמרא חשבה שהחיוב של מזוזה שהיה מוטל על בעת הבית קודם ממשיך להיות מוטל על בעל הבית גם אחרי שהוא השכיר את הבית לחברו. איך זה יכול להיות? הגמרא לא ידעה שמזוזה חובת הדר היא. אבל מאוד קשה להבין ככה.

אנו צריכים לומר שהגמרא חשבה שיש במזוזה שני חיובים. חיוב אחד במזוזה הוא חובת הדר. יש חובת גברא. מצווה כמו תפילין. הוא צריך שתהיה מזוזה בבית בכניסתו וביציאתו. אבל יש גם חובת בית. אחד חייב לספק ולהעמיד מזוזה בבית. וכשאחד משכיר בית לחברו אז לגבי החובת גברא חיוב זה שהיה מוטל על בעל הבית עד עכשיו נהיה בטל. אבל הגמרא סברה שלגבי ההלכה שהבית חייב במזוזה המשכיר עדיין חייב במזוזה. מפני שהמשכיר התחייב ראשון במזוזה. ושנית, מפני שהבית עדיין שייך למשכיר. הוא השכיר את הבית לחברו למטרת דירה. אבל הבית עדיין שייך לו. ממילא החיוב בית שהבית יהיה מעונד במזוזה – או שתהיה מזוזה קבועה בו – ממשיך להיות מוטל על המשכיר. המשכיר ממשיך להיות חייב בחיוב זה של מזוזה אף שהגישה והרשות כניסה לבית היא בידי השוכר ולא בידי המשכיר. כמו בבדיקת חמץ. מי חייב בבדיקת חמץ? לא הבעלים. אם אחד ידור בבית של הפקר ולא יעשה קניין בבית הוא בכל זאת יהיה חייב בבדיקת חמץ. הדר חייב בבדיקת חמץ. הדר שהוא המשתמש בבית הוא חייב בבדיקת חמץ. מי חייב במזוזה? הדר חייב במזוזה. הגמרא גם בס"ד ידעה את זה טוב מאוד. והאיבעיא של הגמרא היא מהו הדין כשאחד השכיר את הבית לחברו בארבעה עשר. אז המשכיר היה דר בבית קודם. המשכיר היה דר בבית בתחילת ארבעה עשר. אז החיוב של בדיקה חל עליו תחילה. וממילא החיוב הזה ממשיך. ולכן השוכר פטור מחיוב בדיקה. מפני שהמשכיר היה הראשון להתחייב בבדיקה. אבל הצד השני הוא שהחיוב של המשכיר מתבטל כשהוא משכיר את הבית לחברו. לא רק החובת גברא שהייתה מוטלת על בעל הבית בטלה, אלא גם החובת בית שהבית תהיה בדוקה גם חיוב זה שהיה מוטל על בעל הבית קודם בטל עכשיו כשבעל הבית משכיר את הבית לחברו. ככה היא ההלכה לגבי מזוזה. וזו שאלת הגמרא שלמה נאמר אחרת לגבי החיוב של בדיקת חמץ? שאנו רואים לגבי מזוזה שהחובת בית שהייתה מוטלת על בעל הבית פקע כשהוא השכיר את הבית לחברו. שאחרת המשכיר היה חייב במזוזה. השוכר היה חייב בתורת חובת גברא. והמשכיר היה חייב בתורת בית. ועוד דבר. ההלכה שהשוכר חייב במזוזה והמשכיר אינו חייב במזוזה היא לא הלכה באורח חיים וביורה דעה. אנו נמצא הלכה זו בחושן מפשט. מכיוון שבחושן משפט ההלכה היא שהשוכר חייב במזוזה אז השוכר לא יכול לדרוש שום דבר מהמשכיר לגבי המזוזה. שאם גם המשכיר חייב במזוזה אז המשכיר היה חייב לספק מזוזה לשוכר. אז אנו רואים שברגע שבעל הבית משכיר את הבית לחברו גם החיוב מזוזה שהוא חיוב בית שהיה מוטל עד עכשיו על בעל הבית בטל. רק השוכר חייב במוזה. אז אנו צריכים לומר אותו דבר לגבי החיוב של בדיקת חמץ. המשכיר אמנם התחייב תחילה בבדיקת חמץ. אבל ברגע שהוא משכיר את הבית לחברו חיוב זה פקע. מכיוון שהשליטה על הכניסה לבית היא בידי השוכר אז אפילו אם השוכר מוכן לתת למשכיר להיכנס לבית לבדוק את הבית מחמץ החיוב של בדיקת חמץ שהיה מוטל עד עכשיו על בעל הבית פקע. לא רק חובת המשכיר לגבי החובת גברא פקע. אלא גם החובת גברא לגבי החובת בית פקע. אז מהו התירוץ של הגמרא? יש הבדל בין מזוזה לחיוב של בדיקת חמץ. בבדיקת חמץ יש שני חיובים. יש חובת גברא. ויש גם איסור אם הבית אינו בדוק. לגבי האיסור אין ההלכה שהדרים בה חייבים בבדיקה. אבל לגבי מזוזה החיוב הוא רק חובת גברא. רש"י אומר: חובת הדר. לפי שהיא משמרתו וכתיב ביתך ביאתך נכנס ויוצא בה. ולכן ברגע שהוא משכיר את הבית וכבר אין לו זכותי דירה בבית אז החיוב מזוזה שלו פקע. אבל לגבי חיוב של בדיקת חמץ יש לומר שהמשכיר יהיה חייב בדיקת חמץ מבחינת החובת בית מכיוון שהמשכיר התחייב תחילה בבדיקת חמץ. שהבית עדיין שייך למשכיר. ומכיוון שהוא התחייב תחילה בבדיקת חמץ אז הוא ממשיך להיות חייב בבדיקת חמץ אף שהוא כבר השכיר את הבית לחברו. שהשכירות לא מפקיעה את החיוב של בדיקת חמץ שכבר חל עליו. אז הפירוש בסוגיא הוא די פשוט. אם המשכיר התחייב תחילה אז הוא צריך להיות חייב בין בבדיקה ובין במזוזה. אלא שהאיבעיא של הגמרא היא מכיוון שעכשיו יש אך ורק לשוכר השליטה על הכניסה לבית אולי מחמת זה נאמר שהמשכיר נחשב לאדם זר ביחס לבית זה. שאולי נאמר שהמשכיר הוא לגמרי מנוכר מהבית. והגמרא רצתה להשוות מזוזה לבדיקת חמץ לגבי שאלה זו. אבל הגמרא דוחה את השוואה זו ומחלקת בין בדיקת חמץ לחיוב מזוזה.

נמשיך בגמרא: אמר להו רב נחמן בר יצחק תנינא המשכיר בית לחברו אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. ויש בזה מחלוקת ראשונים. מהו מסירת המפתחות לפי התוספות? לפי התוספות לא מדובר בקניין. אמר להו רב נחמן בר יצחק תנינא המשכיר בית לחברו אם עד שלא מסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו מפתחות חל ארבעה עשר על השוכר לבדוק. הוא קיבל את המפתחות ויש לו האלטרנטיבה להיכנס לבית ולעשות קניין. ואז הוא מתחייב בבדיקת חמץ. אבל אם זה מסירת מפתח בלי האלטרנטיבה להיכנס ולעשות קניין אז אין הוא מתחייב בבדיקת חמץ. אם איו לו רשות להיכנס לבית ולעשות קניין אז אין הוא מתחייב בבדיקת חמץ. זה לפי התוספות. הר"ן דורש שני דברים. לפי הר"ן צריכים מסירת מפתח פלוס קניין. מהו ההסבר במחלוקת בין הר"ן לבעלי התוספות? לפי רש"י זה תלוי רק בקניין. שמסירת המפתח הוא קניין בבית. רש"י סובר שבשכירות מסירת מפתח היא קניין. שבשכירות הוא לא יכול לעשות את הקניין על ידי נעל גדר ופרץ שהשוכר אינו יכול לשנות את המבנה של הבית. המקסימום שהוא יכול לעשות כדי לגלות בעלות הוא להחזיק את המפתח. הרשב"א בחזקת הבתים אומר מפורש שמסירת מפתח הוא קניין רק בדעת אחרת מקנה. כשאחד עושה קניין בנכסי הגר בוודאי אין מסירת מפתחות. הגמרא בפרק שור שנגח את הפרה אמנם אומרת שמסירת מפתח לא עושה קניין. אנו יכולים לתרץ את רש"י שהגמרא לא מדברת על שכירות אלא על קניין גמור. ורש"י אומר שמסירת מפתח מועיל רק לקניין שכירות. רש"י סובר שלגבי קניין גמור מסירת מפתח לא מועיל לקניין, אבל הוא תחליף לאמירת לך חזק וקני. שאם הוא מסר לו את המפתחות הוא אינו צריך לומר לו לך חזק וקני. ובשכירות מכיוון שכל השכירות היא מתמקדת לגבי לגור בבית ממילא מסירת מפתחות מועיל לקניין שכירות שמסירת המפתחות היא המפתחות לגור בבית. זו היא השיטה של רש"י. אז מהו המחייב בהלכות בדיקת חמץ? קנייני ממון. מה יהיה הדין אם אחד גר בבית של הפקר ואינו רוצה לעשות קניין בבית זה האם הוא יהיה חייב בבדיקת חמץ או לא? במזוזה יש שתי דעות בתוספות על זה. האם בית שכור חייב במזוזה מדאורייתא או לא. יש שתי דעות בתוספות במסכת מנחות על זה. לפי דעה אחת בתוספות לחיוב מזוזה צריכים קניין ממש. וזה שהוא חייב במזוזה לאחר שלושים יום, התוספות אומרים שזה רק מדרבנן. אבל יש דעה אחת בתוספות שלא צריכים קניין לחיוב מזוזה. ואף שכתוב בביתך, הפירוש הוא שבמקום איפה שאתה דר. In your dwelling, in your abode. זה תלוי במעשה דירה שלך. אבל מהו הדין לגבי בדיקת חמץ? אנו היינו אומרים לגבי בדיקה הוא יהיה חייב אף שהבית הוא הפקר ואין לו שום קניין בו. אחרת אחד יכול לעשות טריק כדי לא להתחייב בבדיקת חמץ. אז הוא כן יהיה חייב בבדיקת חמץ. למה? מפני שלגבי חיוב של בדיקת חמץ לא צריכים לשום קניינים. החיוב של בדיקת חמץ תלוי במעשה דירה. לגבי חיוב מזוזה יש שתי דעות בתוספות אם צריכים קניינים כדי להתחייב במזוזה מדאורייתא. אבל בבדיקת חמץ לא צריכים קניינים לחיוב של בדיקה. צריכים רק העובדה של דירה. אבל אין זה סותר מה שרש"י אומר פה. כשאין אף אחד אחר שיכול להתחייב בבדיקה אז המעשה דירה עצמו מחייב בבדיקת חמץ. היה אפשר לומר שרש"י דורש ביתך גם לגבי החיוב של בדיקת חמץ. אבל זה קשה מאוד. זה לא סביר לחשוב ככה. אלא סביר לומר שהחיוב של בדיקת חמץ תלוי בדירתך. אז למה רש"י לגבי השוכר תולה חיוב בדיקה שלו בקניין. שלפי רש"י מסירת מפתחות היא משום שזה מועיל לקניין. זה כדי להפקיע את החיוב של המשכיר. זה הלכה בדין קדימה מי צריך להתחייב בבדיקת חמץ? המשכיר או השוכר. ואז אם השוכר לא עשה קניין אין הוא מתחייב בבדיקת חמץ. מי צריך לעשות את המעשה בדיקה? המשכיר או השוכר? זה תלוי בקניין אם השוכר עשה קניין בבית או לא. אבל המחייב של בדיקה הוא לא קניין ממון אלא המעשה דירה הוא המחייב של בדיקה. ואנו נאמר ככה גם לפי הר"ן. שהר"ן דורש שני דברים. קניין וגם מסירת מפתחות. הר"ן דורש קניין וגם דירה. אבל האם נאמר שלפי רש"י מסירת המפתחות היא אך ורק משום קניין? וחוץ מהקניין אין שום משמעות למסירת המפתחות לגבי החיוב של בדיקת חמץ? זה לא ברור.

מהו הדין לפי התוספות אם מישהו ימנע את בעל הבית להיכנס לבית שלו ולבדוק את הבית? בעל הבית הוא בוודאי יהיה אנוס. ומי שמנע אותו מלהיכנס האם הוא יהיה רק מכשיל בדבר עבירה? הוא לקח את המפתחות ממנו ובכך הוא מנע את בעל הבית מלבדוק את ביתו מפני שהוא מנע ממנו מלהיכנס לבית שלו עד אחרי הפסח. בעל הבית יהיה מחוייב בבדיקה. אבל אולי חלה על הגזלן חובת בדיקה? אבל אולי הגזלן פטור. הגזלן אמנם עובר על איסור גזילה. והוא עובר על איסור של לפני עור לא תתן מכשול. אבל אולי מכיוון שהגזלן שולט על החמץ וזה מחמת הגזלן שהבעלים לא היה יכול לעשות בדיקת חמץ. ממילא הגזלן חייב בבדיקה. הפשטות היא שהגזלן אינו מתחייב בבדיקה אלא הוא רק עובר על לפני עור לא תתן מכשול. התוספות אומרים שאם בעל הבית מסר לו את המפתחות והוא שוקל לעשות קניין בבית אז הוא נחשב כבעל הבית לגבי החיוב של בדיקת חמץ. אבל אם אין לו האלטרנטיבה לעשות קניין בבית אלא שיש לו את המפתחות אז בעל הבית חייב בבדיקה והוא פטור מבדיקה. זה התוספות על נפקד. אבל אם אחד הוא גזלן שהוא מונע את בעל הבית מלהיכנס לבית אז מי מחוייב בדיקת חמץ? בעל הבית או הגזלן? הוא גזלן על הבית ויש לו את המפתחות. ובעל הבית אינו יכול לקבל את המפתחות. אז מי חייב בבדיקה? הגזלן או בעל הבית? האם בעל הבית חייב בבדיקה? אין לבעל הבית את המפתחות לבית. בעל הבית מנוע מלהיכנס לבית. אולי הקנייני גזלנות עצמם מחייבים את הגזלן בבדיקה? אנו לא בטוחים מהו המחייב של בדיקה לפי התוספות. אם הוא שוקל לקנות את הבית והוא קיבל את המפתחות לבית אז הוא נחשב כבעלים על הבית לגבי החיוב של בדיקת חמץ. והיינו שמסירת המפתחות מחייב אותו בבדיקה. The accessibility. אבל אם אין לו האלטרנטיבה לקנות את הבית אז אין הוא מתחייב בבדיקת חמץ. אז היכולת לקנות את הבית the accessibility of the bayis מחייב את השוכר בבדיקה. מה מחייב השוכר הפוטנציאלי בבדיקת חמץ? בתורת מה הוא חייב? הוא עוד לא גר בבית. בעל הבית מסר לו את המפתחות. מהו המחייב לפי התוספות? צריך להיות משהו קונקרטי שיהיה המחייב. מהו המחייב? לפי רש"י הקניין ממון הוא מחייב. יש לו זכותים בבית. בעל הבית כבר לא יכול לשנות את דעתו. גם לפי הר"ן קנין ממון הוא המחייב. אלא שלפי הר"ן צריכים את שני הדברים, קניין ממון וגם מסירת המפתחות. ואנו מבינים גם את זה. אבל לפי התוספות הוא עוד לא עשה שום קניין בבית. אלא שהבעל בית כבר מסר לו את המפתחות על הדעת שאולי הוא ירצה לשכור את הבית. אז השוכר הפוטנציאלי הזה חייב בבדיקת חמץ. אבל מה מחייב אותו בבדיקה? הרי אין לו בינתיים שום קניינים ושום זכותים בבית. הרי המשכיר בינתיים יכול לשנות את דעתו. אז מה מחייב השוכר הפוטנציאלי הזה בבדיקה? אבל למשך זמן קצר זה אין לבעל הבית גישה לבית. ולשוכר יש את הגישה לבית מפני שיש לו את המפתחות. אז השוכר חייב בבדיקת חמץ. אם השוכר החזיר את המפתחות אז הוא בוודאי פטור מבדיקת חמץ. השוכר קיבל את המפתחות בערב יו"ט והוא החזיר את המפתחות לאחר הפסח. שאחרי פסח הוא אמר לו שאין לו שום רצון לשכור את הבית והנה המפתחות שלך. אז מי היה חייב בבדיקת חמץ? לא היה עליו חיוב בדיקה. מכיוון שהקניין לעולם לא התגשם אז מתגלה שלא היה עליו חיוב בדיקה. זה למרות העובדה שהמפתחות לבית היו במשך כל ימי הפסח בכיס של שוכר פוטנציאלי זה. אז הפשט הוא ששוכר זה קיבל את המפתחות ביום י"ג והוא עשה קנין שכירות בבית ביום י"ד או במשך ימי הפסח. אז המחייב הוא בשעת מסירת המפתחות. אם המחייב הוא משעת קניין אז היינו אומרים שהחיוב של המשכיר היה קודם. החיוב של המשכיר חל תחילה. אבל החיוב של השוכר חל בשעת מסירת המפתחות. השוכר קיבל את המפתחות ביום י"ג. נאמר חמש דקות קודם שקיעה. והוא עשה  את הקניין שכירות בבית ביום י"ד אחר הצהרים או ביום ראשון של חג הפסח או בחול המועד פסח. שזמן בדיקה הוא ארוך. הוא מתחיל בערב פסח והוא נמשך בכל שבעה ימים של חג הפסח. אז השוכר חייב בדיקה והמשכיר פטור מבדיקה. אלא שאחד יכול לשאול מה יהיה באותם הימים עד שהתברר ששוכר זה התחייב בבדיקה בתחילת ליל י"ד מכיוון שהייתה כבר אז מסירת המפתחות. מה הבית דין יאמרו במשך זמן זה? את מי הבית דין יחייבו בבדיקה במשך זמן זה? את זה אנו לא יודעים. אבל זה הפשט בתוספות. התוספות אמנם אומרים שמסירת המפתחות גם בלי קניין מחייב בבדיקה. אבל זה רק אם לאחר מסירת המפתחות שוכר זה עשה קניין שכירות בבית. אז היה גמר לתהליך שהתחיל עם מסירת המפתחות. אבל אם השוכר החזיק את המפתחות בכיסו במשך כל ימי הפסח ואז באסרו חג הוא החזיר את המפתחות לבעל הבית ואומר לו שלא היה לו ואין לו שום עניין לשכור את הבית ממנו אז מתגלה למפרע שהמשכיר היה מחוייב בבדיקת חמץ.  וכן אם הוא החזיר את המפתחות בפסח או בערב פסח. אז המשכיר מחוייב בבדיקת חמץ. והיינו שאין הפשט שמסירת המפתחות בבין השמשות בין י"ג לי"ד מחייב את השוכר הפוטנציאלי בבדיקת חמץ בלי קשר אם לבסוף הוא ישכור את הבית או לבסוף הוא לא ישכור את הבית. שהרי הגמרא מדברת על המשכיר בית לחברו. אז מדובר שלבסוף הוא כן שכר את הבית ממנו. ולכן הוא חייב בבדיקת חמץ למפרע משעת מסירת המפתחות אף שבאותו עת הוא עוד לא שכר את הבית ממנו אלא הוא רק קיבל ממנו את המפתחות. שלא מדובר רק בהצעה לשכור ממנו את הבית. אלא מדובר שהוא שכר ממנו את הבית. שהגמרא אומרת המשכיר בית לחברו. מדובר שהיה קניין שכירות. זה פירוש המילים של המשכיר בית לחברו. אין הפשט שמסירת המפתחות מצד עצמה היא המחייב בבדיקה. אלא מסירת מפתחות שתיגמר לבסוף בקניין שכירות מחייב כבר מעכשיו בבדיקת חמץ. שמסירת המפתחות מצד עצמה בוודאי אינו מחייב בבדיקת חמץ. אמנם יש לו את המפתחות. ואם לגזלן יהיו המפתחות אז יחייב אותו בבדיקת חמץ?! זה מה שהיה קשה לנו. איך זה שונה מגזלן שגזל את המפתחות מבעל הבית ואינו נותן לבעל הבית להיכנס לתוך הבית? הוא בוודאי לא מחוייב בבדיקת חמץ. הוא גזלן! הוא אמנם עבריין. אבל מה זה שייך לחיוב של בדיקת חמץ? אם אח"כ השוכר הפוטנציאלי הזה יעשה קנין שכירת בבית אז הוא יהיה חייב בבדיקת חמץ למפרע משעת מסירת המפתחות. וזה לא כמו הפשט של החוק יעקב. החוק יעקב אומר משסירת המפתחות מצד עצמה מחייב בבדיקת חמץ. ואנו אומרים שגם לפי התוספות מסירת המפתחות מצד עצמה אינו מחייב בבדיקת חמץ. אלא מסירת המפתחות פועל שאם לבסוף הוא שוכר את הבית התהליך הזה של קנין שכירת מתחילה למפרע משעת מסירת המפתחות לחייב את השוכר למפרע בבדיקת חמץ משעת מסירת המפתחות. זה כאילו הוא קנה את הבית בקניין שכירות משעת מסירת המפתחות. והיינו דקות ספורות קודם ליל י"ד. לכן אז השוכר חייב בבדיקת חמץ. אבל אם הוא לבסוף לא עשה קניין שכירות אז מתברר שהמשכיר כל הזמן היה חייב בבדיקת חמץ. זה לפי התוספות. לפי רש"י החיוב תלוי בקניין אם השוכר כבר עשה קניין שכירות בבית. לפי רש"י אין בעיה. וגם לפי הר"ן אין בעיה. הר"ן דורש שני דברים. אנו צריכים להבין לפי הר"ן למה הוא דורש גם מסירת המפתחות? האין זה מספיק שיש לו קניין שכירות בבית לחייב אותו בבדיקת חמץ. אם יש לו קניין שכירות בבית איך אפשר לומר שבכל זאת אין לו הכניסה לבית. אם בעל הבית לא ייתן לו המפתחות אז השוכר ישבור את החלון וייכנס לבית דרך החלון ויבדוק את הבית מחמץ. אולי כשהמשכיר לא מסר לשוכר את המפתחות אז המשכיר יהיה חייב בדיקת חמץ מפני שלמשכיר יש את קניין הגוף בבית. אבל השיטה של התוספות היא שיטה תמוהה. מה יש במסירת המפתחות? אז מהו בעצם המחייב של בדיקת חמץ? אור לארבעה עשר בודקים את החמץ. מי חייב לעשות את בדיקת החמץ? הקניין מחייב בדיקת חמץ. אז ההלכה היא שלגבי בדיקת חמץ הקניין חל על ידי מסירת המפתחות אם תהליך זה נגמר לבסוף על ידי קניין שכירות ממש. אז המחייב של בדיקת חמץ הוא בעצם קניין. זה הלכה של יןקניין. אלא שלגבי החיוב של בדיקת חמץ מסירת המפתחות נחשבת לתחילת קניין. אז נשתמש במונח של תחילת קניין. אז עכשיו אין לנו אף ראשון אחד שאומר שהחיוב של בדיקת חמץ אינו תלוי בקניין. השיטה של רש"י היא שהחיוב של בדיקת חמץ תלוי בקניין. גם השיטה של התוספות היא שבעצם צריכים קניין לחיוב של בדיקת חמץ. אלא שהתוספות אומרים שאם לבסוף השוכר יעשה קניין שכירות ממש בבית אז יתגלה למפרע שברגע של מסירת המפתחות הייתה תחילת הקניין. והיינו, that the kinyan that takes place afterwards extends backward to the מסירת המפתחות. אם יש לבסוף קנין שכירות ממש אז מסירת המפתחות מקודם היא התחלת הקניין לגבי החיוב של בדיקת חמץ. זה גם הלכה של שלו.

השיטה של הר"ן היא כמו השיטה של התוספות אלא שזה בכיוון הפוך. הר"ן סובר שקניין שאינו נותן גישה לבית אינו מספיק לחייב אותו בבדיקת חמץ. נדבר על עובדה מסויימת. המשכיר נתן את המפתחות לשוכר. והשוכר גם עשה קניין שכירות בבית. על ידי שטר, חזקה או כסף. ואז בלילה המשכיר גנב את המפתחות מרשות השוכר. אבל השוכר ולא המשכיר יהיה חייב בדיקת חמץ. למה? זה לא מפני שצריכים לחיוב השוכר שהשוכר תמיד יהיה לו המפתח לבית. אלא אנו נאמר אם אין לו מפתח שייכנס דרך החלון. אלא אם הקניין הוא בלי מסירת מפתחות אז אין השוכר מתחייב בבדיקת חמץ. שאז השוכר לעולם לא קיבל את המפתח. אז הקניין היה קניין תיאורטי בלי לתת לו את הגישה לבית. קניין זה לא מחייב אותו בבדיקת חמץ. ברור שזה ככה רק בשכירות ולא בקניין גמור. אבל אין הפשט שאנו תמיד בוחנים אם יש לשוכר המפתח לבית שאם יש לשוכר המפתח לבית אז השוכר חייב בבדיקת מץ ואם אין לשוכר המפתח לבית אז אין השוכר חייב בבדיקת חמץ. ח"ו לומר ככה. אלא הפשט הוא שלחיוב של בדיקת חמץ אנו צריכים שבהתחלה תהיה מסירת מפתחות בנוסף לקניין. שאם בהתחלה אין מסירת מפתחות בנוסף לקניין אז קניין זה הוא במובן מסוים רק קניין תיאורטי ואינו מחייב בבדיקת חמץ. והיינו שלחיוב של בדיקת חמץ בעצם צריכים רק קניין. אלא שקניין לגבי בדיקת חמץ שונה מקניין בכל התורה כולה. בקניינים בכל התורה כולה קניין יכול להיות קניין תיאורטי ובכל זאת יש לו את כול התוקף של קניין. הקניין הוא קניין תיאורטי בלי שום גישה לנכס. אבל יש לקניין זה כל התוקף של קניין. אלא שהוא יבוא לבית דין ויתלונן לבית דין שהמשכיר לא נותן לו גישה לבית שהוא שכר ממנו. אבל לגבי בדיקת חמץ החיוב תלוי בקניין שמאפשר לשוכר דריסת הרגל בתוך הבית. זה תלוי בקניין שמאפשר לשוכר להיכנס לתוך הבית שהוא שכר ממנו. לפי בעלי התוספות אפילו אם הקניין עוד לא התגשם, אבל מכיוון שנתן לו את המפתחות וזה לבסוף נגמר ונשלם בקנין שכירות ממש אז משעת מסירת המפתחות השוכר נהיה חייב בבדיקת חמץ. שאז תחילת הקניין הוא מהרגע של מסירת המפתחות ליד השוכר. זה לפי התוספות. לפי הר"ן זה נכון, אבל ממש בכיוון הפוך. שלפי הר"ן הקנין של כל התורה כולה צריך לגבי בדיקת חמץ תוספת של גישה של השוכר לבית. לפי התוספות ההתחלה של הקניין היא באפשרות של דריסת הרגל. אבל אם יהיה קנין שכירות בלי האפשרות של דריסת הרגל אז הוא יהיה חייב בבדיקת חמץ. הר"ן אומר אדרבה. אותו יסוד, אבל בכיוון הפוך. דריסת הרגל אינה נחשבת להתחלת הקניין של שכירות. אבל צריכים דריסת הרגל בנוסף לקניין כדי לחייב את השוכר בבדיקת חמץ. קניין שכירות בלי דריסת הרגל איננה מספיק לחייב את השוכר בבדיקת חמץ. צריכים קניין פלוס דריסת הרגל כדי לחייב את השוכר בבדיקת חמץ. רש"י מדבר על קניין. אנו לא יודעים אם לפי רש"י צריכים דריסת הרגל בנוסף לקניין כדי לחייב את השוכר בבדיקת חמץ או לא. רש"י בוודאי לא מסכים עם בעלי התוספות. אבל יכול להיות שרש"י מסכים עם הר"ן שצריכים דריסת הרגל בנוסף לקניין. אבל יכול להיות שלפי רש"י קניין שכירות לבד הוא מספיק לחייב את השוכר בבדיקת חמץ.

מחלוקת זה הוא מאוד חשוב. מפני שבמחלוקת זה מונח ההגדרה של המחייב של בדיקת חמץ. השאלה היא מהו המחייב של בדיקת חמץ? בעלות? דירה? אז לפי דברינו מהו הדין באחד שדר בבית של הפקר ואינו קונה את הבית אלא משאיר את הבית הפקר? האם הוא חייב בבדיקת חמץ או לא? יש דריסת הרגל, אבל אין קניין. הוא אומר מפורש שהוא אינו רוצה לקנות את הבית. אנו לא יודעים אם הוא חייב בבדיקת חמץ או הוא אינו חייב בבדיקת חמץ. אבל אנו היינו אומרים שכל המחלוקת בין הראשונים הוא רק מפני שיש את המשכיר שיש לו את קנין הגוף בבית. אז יש אדם אחר שיכול להתחייב בבדיקת חמץ. אבל כשמדובר בבית של הפקר אז או הדייר חייב בבדיקת חמץ או שאין אף אחד אחר שמתחייב בבדיקת חמץ אז הדייר חייב אף שאין לו שום קניין בבית. שאז דריסת הרגל עצמה מחייב אותו בבדיקת חמץ. וככה מסתבר. קשה לומר שאחד דר בבית עשר שנים והבית מלא חמץ והוא לא יהיה חייב בבדיקת חמץ. חמץ בשמי קורה . חמץ מתחת לרצפה. חמץ מתחת לשולחן. האם נאמר שהוא פטור מבדיקת חמץ מפני שמבחינה מופשטת אין לו קניין בבית?! מגוחך לחשוב ככה.

התוספות והר"ן חידשו פה מושג חדש לגבי בדיקת חמץ. גישה ודריסת הרגל במקום. התוספות אומרים שהקניין מתחיל בדריסת הרגל. והר"ן אומר שצריכים שדריסת הרגל תתלווה לקניין. אז בין לפי התוספות ובין לפי הר"ן המחייב הוא קניין. דריסת הרגל לבד הוא כלום. או שדריסת הרגל מפעיל אחורה ולמפרע את הקניין שייעשה לבסוף שדריסת הרגל שהייתה קודם נהיית למפרע התחלת הקניין. זו השיטה של התוספות. או שדריסת הרגל משלימה את הקניין לחייב אותו בבדיקת חמץ. שבלי דריסת הרגל אין שלימות של הקניין לחייב אותו בבדיקת חמץ. זה הפשט של הר"ן. אבל הר"ן אומר את זה רק כשמדובר בקניין של שכירות ולא כשמדובר בקניין גמור. כשמדובר בקניין גמור בוודאי לא צריכים דריסת הרגל כדי לחייב את הלוקח בבדיקת חמץ. אם אין לו דריסת הרגל אז יביא מכבי אש או אנשי משטרה שיפרצו את הבית עבורו כדי שיוכל להיכנס לתוך הבית ותהיה לו דריסת הרגל בתוך הבית. אז לפי הר"ן המחייב של בדיקת חמץ הוא קניין שיש בו דריסת הרגל. לפי התוספות המחייב הוא קניין שתחילתו הוא על ידי דריסת הרגל והגמר הוא על ידי קנין שכירות ממש. דריסת הרגל שסופה קניין מחייב בבדיקת חמץ. זה לפי התוספות.

בדייר של פנימייה האם הוא מחוייב בבדיקת חמץ? לא היה שום הסכם של שכירות ואנשי הפנימיה היו יכולים לדרוש ממנו שיצא מתי שירצו לעשות את זה. הם היו יכולים לעשות את זה כל רגע. והיינו שהייתה לו רשות דירה בלבד. לא היו לו שום זכותים ושום קנייני שכירות במקום. מבחינה חוקית הייתה לו רק רשות דירה. לא הייתה לו שום חוזה עם בעלי הפנימייה. לא היה להם שום צורך להודיע לו שלושים יום קודם כדי לדרוש ממנו לצאת מהפנימייה. יש בזה שתי שאלות. שאלה אחת היא אם הוא מחוייב במזוזה? ושאלה שנייה היא אם הוא מחוייב בבדיקת חמץ? לגבי מזוזה זה תלוי בשתי דעות בתוספות במסכת מנחות. אמנם לגבי מזוזה הוא בוודאי חייב מדרבנן. אבל זה רק מפני שהמקום היה שכור או שאול לו. בשאלה ובשכירות אין חזרה. אבל בדייר בפנימייה המקום גם לא היה שאול לו ולא שכור לו. אבל יכול להיות שמדרבנן לא צריכים אפילו שאלה כדי שיהיה חייב במזוזה. אלא העובדה של מעשה דירה הוא מספיק לחייב אותו מדרבנן במזוזה. בשאלה אין חזרה. אבל יכול להיות שלגבי החיוב דרבנן של מזוזה לא צריכים אפילו שאלה. אלא מעשה דירה לבד מחייב אותו מדרבנן במזוזה. אבל בפנימייה זה רק חיסרון קפידא מצד בעלי הפנימייה. במזוזה זה תלוי בשתי דעות בתוספות במסכת מנחות. מהו הדין לגבי בדיקת חמץ? אנו סבורים שלא צריכים קניין לחייב בבדיקת חמץ. דירה לבד מספיק לחייב בבדיקת חמץ. אלא שיש לומר שבפנימייה זה שונה מפני שיש בעל הבית לפנימייה. אבל מה הדין כשמדובר שבעל הפנימייה הוא גוי. אז אין אף אחד אחר שיעשה את בדיקת החמץ. ולדייר בפנימייה יש רק דריסת הרגל. לא היו לו שום קניינים במקום. ואנו אמרנו שדריסת הרגל לבד אינו מחייב בבדיקת חמץ. רק דריסת הרגל שסופה קניין מחייב בבדיקת חמץ. אבל זה רק כשיש אדם אחר להתחייב בבדיקת חמץ. אבל אם אין אדם אחר להתחייב בבדיקה אז דריסת הרגל לבד היא מספיק לחייב בבדיקת חמץ. ובדייר בפנימייה הבעלים הוא גוי ואינו אחד שעושה בדיקה. אז זו שאלה. אנו לא יודעים מהן הדין. אבל מסתבר שהוא כן יהיה חייב בבדיקת חמץ. הוא כל השנה אוכל שמה חמץ. אז לא סביר שהוא יהיה משוחרר מהחובה של בדיקת חמץ. אלא שאי אפשר להשוות את זה לדברי התוספות. אנו טוענים שלא כל דריסת הרגל מחייב בבדיקת חמץ. אלא רק דריסת הרגל שסופה קניין מחייב את השוכר בבדיקת חמץ. התוספות אומרים שנפקד על המפתחות פטור מבדיקת חמץ. אז כל דריסת רגל שאינה סופה קניין אינו מחייב בבדיקת חמץ. ובדייר בפנימייה הייתה דריסת רגל בלי שום קניין. ואלי מחמת זה נאמר שאין הדייר חייב בבדיקת חמץ.

אנו אמרנו שכל הראשונים מסכימים שהמחייב של בדיקת חמץ הוא קניין. קנייני ממון. קנייני דירה. שכירות. אלא שלפי הר"ן הקניין צריך להיות קניין שנמסר לדריסת הרגל. אם הוא משכיר לו את הבית בלי לתת לו האפשרות להיכנס לבית אז קניין זה אינו מחייב את השוכר בבדיקת חמץ. לפי התוספות זה הפוך. אם מסר לו את המפתחות ואח"כ זה הוביל לקנין שכירות ממש אז הוא מתחייב בבדיקת חמץ למפרע משעת מסירת המפתחות. לפי רש"י החיוב תלוי בקניין.

נסתכל בתמים דעים לראב"ד. הראב"ד אומר כמו שאמרנו שלפי רש"י מסירת מפתחות הוא קניין רק לגבי שכירות ולא לגבי מכירה. הגמרא בב"ק מדברת על מכירה. אבל הגמרא פה של מסירת מפתחות מדברת על שכירות. מפני שבמכירה הוא יכול לעשות שינוי במבנה של הנכס. הוא יכול לבנות גדר. הוא יכול להתקין מנעול. אבל בשכירות לא מותר לשוכר לעשות שינויים פיסיים במבנה של הנכס. אז מה הוא קנין חזקה בשכירות? לפי רש"י זה על ידי מסירת המפתחות. שהראב"ד אומר שמסירת מפתחות לא קנה לפי הסוגיא בב"ק לא לעניין מקח וממכר ולא לעניין שכירות. למה הראב"ד אמר לא לענין מקח וממכר לא לענין שכירות? מפני שהראב"ד חשד שרש"י מחלק בין מקח וממכר לשכירות לגבי מסירת מפתחות. יש שלש שיטות לגבי מסירת מפתחות. השיטה של הרשב"ם היא שמסירת מפתחות היא קניין בדעת אחרת מקנה, והיינו במתנה ובמכירה. אבל לא בנכסי הגר ובהפקר. וזה מפני שבנכסי הגר ובהפקר אין מסירת מפתחות שמי ימסור לו את המפתחות. אין בעלים שימסור  לו את המפתחות. זו היא השיטה של הרשב"ם בפרק חזקת הבתים. הרשב"ם אומר את זה פעמיים בפרק חזקת הבתים. השיטה של התוספות היא שמסירת מפתחות היא בכלל לא קניין. היא לא קניין לא לגבי שכירות ולא לגבי מקח וממכר. ורש"י מחלק בין שכירות למקח וממכר לגבי מסירת מפתחות. וחילוק זה הוא מאוד סביר. במקח וממכר הלוקח יכול לעשות שינוי בגוף הקרקע. ולכן במקח וממכר מסירת מפתחות לא נחשבת לקניין חזקה. שבמקח וממכר מכיוון שהלוקח יכול לעשות שינויים פיסיים בגוף הקרקע אז קבלת המפתחות מהבעלים אינו מבטא ואינו מגלה בעלות. אבל בשכירות השוכר אינו יכול לעשות שינויים פיסיים בגוף הקרקע. בשכירות כל הקניין הוא אך ורק לשם דירה. לכן בשכירות מסירת מפתחות מבטאת ומגלה בעלות ולכן זה נחשב קניין חזקה. הראב"ד אומר: – התוספות שואלים שאלה זו. והתוספות מתרצים שלגבי בדיקת חמץ מסירת מפתח היא מספיק לחייב את השוכר בבדיקה. – לא מפני שקנה אותו בכך אלא מפני שסילק המשכיר את עצמו מאותו חמץ וכמו שהפקירו דמי דאסח דעתיה מיניה וקם ליה ברשות שוכר והשוכר שבא ברשותו מוטל עליו לבערו הלכך אם מסר לו מפתח קודם ארבעה עשר על השוכר לבדוק. מהו התירוץ של הראב"ד. זה התירוץ של התוספות, אבל הוא לא התירוץ של התוספות. גם התוספות אומרים שלגבי בדיקת חמץ מסירת מפתח הוא מספיק לחייב אותו בבדיקה. אנו אמרנו שזה רק כשזה הוביל לבסוף לקניין שכירות ממש. אבל אז מתגלה למפרע שמסירת מפתח הייתה מספיק לחייב את השוכר בבדיקת חמץ. אבל הראב"ד אומר שזה לא מסירת המפתח מצד עצמו שמחייב את השוכר בבדיקת חמץ. לפי הראב"ד מסירת מפתח מועילה בתורת לך חזק וקני. הם הסכימו על מחיר. והשוכר אומר שהוא מוכן לשכור את הבית. והמשכיר מוסר לו את המפתחות. לפי הגמרא בב"ק הפירוש של מסירת המפתחות הוא לך חזק וקני. אבל השוכר עיכב את העניין והוא עשה את הקנין בבוקר של ארבעה עשר. לא בסוף שלשה עשר. אלא באמצע יום ארבעה עשר. או בליל ארבעה עשר או בבוקר של ארבעה עשר. מכיוון שהייתה הזדמנות לשוכר לעשות את הקניין אז זה מחייב בבדיקת חמץ. לפי התוספות מסירת המפתח מחייב בבדיקת חמץ אפילו אם מסירת המפתח איננה ביטוי של לך חזק וקני. למשל, השוכר הפוטנציאלי אומר שהוא רוצה לבדוק את הבית. ובעל הבית מוסר לו את המפתח ואומר לו שהוא יכול להיכנס לבית ולבדוק את הבית. ואח"כ לבסוף זה הוביל לקניין גמור של שכירות. אז מתברר למפרע שהתחלת הקניין הייתה בשעת מסירת המפתח. הראב"ד אומר מפני שסילק המשכיר עצמו מאותו חמץ וכמו שהפקירו דמי. איך יש סילוק על ידי מסירת המפתח? מפני שמסירת המפתח היא הפעולה האחרונה. הם הסכימו על המחיר ועל כל תנאי החוזה ואז המשכיר מסר לו את המפתח ואמר לו אתה כבר יכול להיכנס לבית. לפי הראב"ד צריכים מסירת מפתח פלוס ההזדמנות לעשות את הקניין. שמסירת מפתח היא ביטוי של לך חזק וקני. זה לא רק מסירת מפתח. זה ביטוי של לך חזק וקני. אם המשכיר אומר לך חזק וקני אבל הוא לא מוסר לו את המפתח אז זה לא בשליטה של השוכר. אבל בעצם זה האמירה והביטוי של לך חזק וקני שמחייב את השוכר כבר בבדיקת חמץ. שאחרי שהמשכיר מוסר לו את המפתח אז השוכר אינו צריך אמירת רשות נוספת מהמשכיר כדי לעשות את הקניין שכירות. אז השוכר חייב בבדיקת חמץ והמשכיר מפטור מבדיקת חמץ.

איזה  סוג הלכה היא זו לגבי החיוב של בדיקת חמץ? זה דומה להלכה שהרמב"ן עורר מתוך הירושלמי. הרמב"ן שואל אם ביטול הוא הפקר כמו שרבינו תם אומר אז איך רבי יוסי יפרש את הדין של ביטול? שלפי רבי יוסי בהפקר החפץ אינו יוצא מרשותו עד שיזכה בו אדם אחר. רבי יוסי סובר שהפקר נשאר ברשות המפקיר עד שבא לרשות זוכה. אז מה התועלת כשאחד מבטל ומפקיר את החמץ? הרי גם אחרי הביטול שהוא מטעם הפקר החמץ עדיין נשאר שלו עד שהחמץ יבוא לרשות זוכה. זו הקושיה של הרמב"ן נגד רבינו תם שסובר שביטול הוא משום הפקר. והרמב"ן אומר שהירושלמי אומר ככה שהדין של חמץ בפלטיא תלוי במחלוקת בין רבנן לרבי יוסי. לפי רבנן הוא אינו עובר מפני שהבעלות של המפקיר כבר פקעה. ולפי רבי יוסי המפקיר עובר על חמץ בפלטיא. הרמב"ן מצטט ירושלמי שאומר את זה. אז יוצא שלפי רבי יוסי אין ביטול של חמץ אם נאמר שביטול הוא מטעם הפקר. שאם ביטול הוא משום הפקר הרי לפי רבי יוסי המפקיר עובר על החמץ שהוא הפקיר מפני שהחמץ לא יצא מרשותו עד שיבוא לרשות זוכה. זו הקושיה של הרמב"ן נגד רבינו תם. שלפי רבי יוסי לא תהיה יעילות לביטול להגן עליו מהלאו של בל יראה ובל ימצא. והרושם שאנו מקבלים במסכת פסחים שלכולי עלמא יש יעילות לביטול להגן עליו מבל יראה ובל ימצא. אבל התירוץ הוא מאוד פשוט. ההפקר הוא אמנם ברשות מפקיר עד שאדם אחר יזכה בו. אבל הרי הזוכה תמיד יכול לקחת את זה מרשות מפקיר – הוא לא צריך שהמפקיר ירשה לו לזכות בהפקר. זה קניין מאוד ייחודי לפי רבי יוסי. זה קניין ברשות מפקיר, אבל אפשר לזכות בו בלי דעת מקנה. כל אחד יכול לזכות בו. –  אז המפקיר אינו עובר על בל יראה ובל ימצא. אחד עובר על בל יראה ובל ימצא רק אם הבעלות שלו מונעת אחרים מלזכות בו. אבל אם הבעלות שלו בחמץ אינה מונעת אחרים מלזכות בחמץ אז בעלות זו אינה מחייבת אותו בבל יראה ובל ימצא. שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה שלך שאחרים יכולים לזכות בו. מכיוון שהוא אינו יכול למנוע אחרים מלזכות בו אז זה גופא מפקיע את הלאו של בל יראה ובל ימצא. הראב"ד אומר הלכה דומה לגבי בדיקת חמץ. עדיין אין לשוכר קניינים בבית. והבית הוא של המשכיר. מכיוון שהשוכר אינו זקוק לשום דבר כדי לעשות את הקניין והוא יכול לעשות את הקניין בכל רגע אז הבית כבר נקרא רשותו של השוכר. הראב"ד אומר אלא מפני שסילק המשכיר את עצמו מאותו חמץ וכמו שהפקירו דמי. הפשט במילים וכמו שהפקירו דמי הוא שזה כמו הפקר לפי רבי יוסי. לפי רבנן אין בהפקר בל יראה ובל ימצא מפני שההפקר כבר אינו שייך למפקיר. אבל הרי לפי רבי יוסי ההפקר שייך למפקיר עד שאדם אחר יזכה בו. אז למה המפקיר בינתיים אינו עובר על בל יראה ובל יצא? כי החמץ שהוא הפקיר עדיין שייך לו בינתיים. התירוץ הוא שזה בעלות מאוד יוצא דופן. יש למפקיר קניין בעלות בחמץ. אבל בעלות זו יכולה להיפסק על ידי כל אחד שירצה לזכות בו. כל אחד שירצה להפקיע בעלות זו של המפקיר יכול לעשות את זה. אז קניין בעלות זה אינו מחייב בבל יראה  ובל ימצא. אז לפי הראב"ד יש הלכה דומה – זה לא אותה הלכה, אבל היא הלכה דומה. – שאם הקניין של המשכיר הוא כזה חלש ורעוע שהוא יכול להיפסק על ידי קניין של השוכר מפני שהמשכיר כבר העניק לו הדעת מקנה שלו לקניין שכירות אז השוכר הוא הדר. הראב"ד פה משווה את החיוב דרבנן של בדיקת חמץ לדין של הפקר לפי רבי יוסי לגבי הלאו של בל יראה ובל ימצא. הן אמנם שצי הלכות נפרדות. אבל כמו לגבי הלאו של בל יראה ובל ימצא זה לא כל כך חשוב אם החמץ שייך למפקיר או החמץ אינו שייך למפקיר אלא חשוב לנו אם המפקיר יכול להחזיק בחמץ לעצמו או לא. אם המפקיר אינו יכול להחזיק בחמץ לעצמו שכל אחד יכול לחטוף את החמץ ממנו אז גם רבי יוסי מודה שהמפקיר אינו עובר על בל יראה ובל ימצא. הוא אינו עובר על בל יראה ובל ימצא מפני. שבל יראה ובל ימצא אינו תלוי בבעלות לבד אלא הוא תלוי בבעלות שלא ניתן להפקעה. בעלות שלא ניתנה להפקעה על ידי אחרים. אז יש הלכה דומה – זה משל – לגבי שכירות. מכיוון שהקניין של שכירות אינו זקוק לשום הוראה או רשות נוספת מהמשכיר והשוכר יכול לעשות מעשה קניין בכל רגע אז הבעלות של המשכיר ניתנה להפקעה על ידי השוכר. היא ניתנה למעשה קניין על ידי השוכר. אז זה לא רשותו של משכיר אלא זה רשותו של השוכר. ולכן המשכיר אינו חייב בבדיקת חמץ והשוכר כן חייב בבדיקת חמץ. אלא שיש לשאול שיש הבדל בין הפקר לפי רבי יוסי למסירת מפתחות. בהפקר עצם הקניין כבר השתנה. הקניין של המפקיר אינו מגן על המפקיר מהאפשרות שאדם אחר יגביה את החפץ ויפקיע את הבעלות של המפקיר. זה כבר סוג אחר של קניין. אבל במסירת מפתח זה אמנם נחשב כאמירת לך חזק וקני. אבל המשכיר בינתיים לא איבד שום קניינים. אלא שעכשיו השוכר יכול לעשות מעשה קניין מפני שכבר יש דעת מקנה של המשכיר. לפי רבי יוסי כשהזוכה מן ההפקר מגביה את החפץ של הפקר אין דעת מקנה. הדעת מקנה של המפקיר היא רק בהתחלה. עכשיו הזוכה מן ההפקר עושה את הזכייה מן ההפקר בעצמו. הזוכה מן ההפקר עושה את הכול בעצמו. זה לא מפני שהמפקיר רוצה שהזוכה יעשה את זה. אלא הזוכה עושה את הכול בעצמו. אז כול הקניין של המפקיר הוא סוג אחר של קניין. הוא קניין שניתן להפקעה. אבל הקניין של המשכיר אחרי מסירת המפתח לשוכר וקודם שהשוכר הספיק לעשות את קניין השכירות לא השתנה. הקניין בעצמותו הוא קניין שלם. ולמה השוכר יכול עכשיו לעשות קניין השכירות בלי לבקש רשות והוראה מהמשכיר? זה רק מפני שכבר יש דעת מקנה מצד המשכיר. אבל עצם הקניין של המשכיר בינתיים לא השתנה. זה מה שמפריע לנו. אבל ככה היא שיטת הראב"ד.

אפשר לנסח את זה ככה. יש לומר שלגבי בדיקת חמץ מסירת המפתח היא קניין. לפי התוספות מסירת המפתח היא קניין לגבי בדיקת חמץ. מפני שלאחר שהקניין לבסוף יושלם אז חלות הקניין מופעל למפרע כתהליך שהתחלתו הייתה על ידי מסירת המפתח. לפי הר"ן הפשט הוא שהקניין שכירות בלי שיתלווה אליו מסירת מפתח הוא רק חצי קניין לגבי החיוב של בדיקת חמץ. יש למסירת מפתח חלות שם קניין. לפי הראב"ד מכיוון שיש מסירת מפתח וכבר לא צריכים שהמשכיר יאמר לשוכר לך חזק וקני אז זה כאילו הבית הוא כבר רשות השוכר. והיינו שיש למסירת מפתח צד של קניין לגבי מכירת חמץ. אז יש ארבע שיטות בהלכה של מסירת מפתח לגבי בדיקת חמץ. לפי רש"י מסירת מפתח היא פשוט קניין. לפי התוספות מסירת מפתח בהלכות חושן משפט אינו קניין. אבל לגבי בדיקת חמץ, אם מסירת המפתח תוביל אח"כ לקניין שכירות ממש אז מסירת המפתח נחשבת למפרע שהיא התחילה את התהליך של הקניין של השוכר. לפי הר"ן צריכים קניין ממש. אבל צריכים שהקניין יהיה נתפס במסירת מפתח. והשיטה של הראב"ד היא שמסירת מפתח היא תחליף לאמירת לך חזק וקני. המשכיר מאבד משהו מבעלות שלו לגבי בדיקת חמץ. ממילא זה נעשה רשותו של השוכר. הראב"ד אומר שהבית נהיה רשותו של השוכר. זה חלות שם ממון.

למאמרים נוספים:

קול בריסק
הלכה

שימור מחמוץ ודין לשמה במצת מצווה

שימור מחמוץ ודין לשמה במצת מצווה מבוסס על שיעורי הגרי"ד בהגר"מ סולוביציק זצ"ל אנו בשיעור זה מדברים על ההלכה של מצה שמורה. אלא שהגמרא במסכת