ליל הסדר ומצוות סיפור יציאת מצרים

מבוסס על שיעורי הגרי"ד בהגר"מ סולוביציק זצ"ל

יש בליל הסדר מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן. גם בזמן הזה מצה וסיפור יציאת הם מדאורייתא. סיפור יציאת מצרים היא דאורייתא וזו המצווה של הגדה. והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. מרור בזמן הזה הוא רק מדרבנן. ארבע כוסות היא מצווה רק מדרבנן. נלך לפי הסדר. נדבר קודם על המצווה של סיפור יציאת מצרים.

בעל הגדה אומר שהמצווה של סיפור יציאת מצרים היא מדאורייתא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא. יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. זו המצווה של סיפור יציאת מצרים שנוהגת דווקא בליל חמשה עשר בניסן. ויש גם המצווה של זכירת יציאת מצרים שנוהגת בכל השנה. זו המצווה של זכירת יציאת מצרים. המצווה של זכירת מצרים נוהגת לא רק בפסח אלא היא נוהגת בכל השנה. בן זומא ורבנן נחלקו אם היא נוהגת בין ביום ובין בלילה או היא נוהגת רק ביום. ור"א בן עזריה אומר שההלכה היא כבן זומא שזכירת יציאת מצרים נוהגת בין ביום ובין בלילה. ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות. אז אנו צריכים להבין מכיוון שאנו צריכים להזכיר יציאת מצרים בכל ימות השנה בין ביום ובין בלילה אז מה מתחדש בליל ט"ו ניסן במצווה של והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. הרי אנו מחויבים בכל ימות השנה בזכירת מצרים בין ביום ובין בלילה. פעמיים בכל יום, פעם ביום ופעם בלילה. אלא שיש הבדלים יסודיים בין המצווה של סיפור יציאת מצרים שנוהגת רק בליל ט"ו בניסן על בסיס הגזה"כ של והגדת לבנך ביום ההוא לאמר למצווה של זכירת יציאת מצרים שנוהגת פעמיים בכל יום בכל ימות השנה על בסיס הגזה"כ של למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך.

הבדל אחד הוא פשוט. זה הבדל בין מצווה של סיפור והגדה למצווה של זכירה. גם המילה סיפור מוזכרת בחומש. ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. זה המצווה של סיפור ושל הגדה. זה המצווה לספר את הסיפור בפרטיו. לספר את כל פרטי המעשה. זה לא מספיק רק להזכיר העובדה שה' הוציא אותנו באותו לילה ממצרים.  אלא צריכים לספר את כל הפרטים. כמו שהגמרא אומרת מתחיל בגנות ומסיים בשבח. צריכים לספר על עבדות וכמה קשה זה היה. ואח"כ צריכים לספר על הגאולה כמה זה היה נפלא. ודורשים את הפרשה של ארמי אובד אבי. אבל אין כל זה כלול במצווה של זכירת מצרים. שזכירה פירושו לא סיפור אלא רק להזכיר. להזכיר פירושו בקיצור. כשיהודי אומר אני ה'    א-לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-לוקים הוא יוצא ידי המצווה של זכירת יציאת מצרים. אבל בליל פסח חוץ מזה שהוא צריך להזכיר יציאת מצרים כמו בכל לילה הוא צריך גם לספר ביציאת מצרים. הוא צריך לספר את כל סיפור המעשה. בין הסיפור של עבדות ובין הסיפור של חרות. זה הכוונה של המשנה באומרת מתחיל בגנות ומסיים בשבח. יש מחלוקת מהו הגנות ומהו השבח. לפי דעה אחת הגנות היא מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. ולפי דעה אחת הגנות היא עבדים היינו לפרעה במצרים והשבח הוא יציאת ישראל ממצרים. החרות והגאולה. ודורשים הפרשה של ארמי אובד אבי. ואח"כ אומרים רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. פסח מצה ומרור. צריכים להסביר מה המצוות מבטאות. מה פסח מרמז, מה מצה מרמז ומה מרור מרמז. כל זה לא קשור לזכירה. כל זה כלול רק במצווה של סיפור.

אבל יש עוד הבדל בין סיפור לזכירה. בזכירה הוא מזכיר את יציאת מצרים רק לעצמו. אבל במצווה של סיפור יש מצווה של והגדת לבנך. יש מצווה לספר לשני. למען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים. בזכירת יציאת מצרים אין מצווה לומר את זה לאדם אחר. למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. כל יהודי צריך לומר את זה רק לעצמו. אדם צריך להזכיר את יציאת מצרים רק לעצמו. ואם הוא יזכיר את יציאת מצרים בקהל עם אין הוא מוסיף בזה שום קיום המצווה. זה אותה מצווה ואותו קיום כמו כשהוא מזכיר את יציאת מצרים בינו לבין עצמו. אבל בליל פסח המצווה היא כמו שהרמב"ם אומר מצווה להודיע לבנים שנאמר והגדת לבנך. ואם אין לו בנים אז הוא צריך לספר לאחרים. הוא מספר לאשתו. אם אין לו אדם אחר שאליו הוא יכול לספר אז הוא מספר לעצמו. אבל ההלכה היא שסיפור יציאת מצרים מספרים לאחרים. צריכים לספר לאחרים. המצווה היא לספר. ואין זה סיפור כשאחד מספר לעצמו. כשאין אחרים הוא מספר לעצמו. אבל עיקר קיום המצווה הוא לספר לאחרים. זו המצווה של והגדת לבנך ביום ההוא לאמר. כנגד ארבעה בנים דברה תורה. זה כל הפרשה של סיפור יציאת מצרים. אז במצווה של זכירה אין שום קיום המצווה לספר לאחרים. אבל בליל פסח המצווה היא לספר לאחרים. בוודאי. זה עיקר המצווה של סיפור יציאת מצרים.

יש עוד הבדל. המצווה של זכירת יציאת מצרים היא מצווה להזכיר את יציאת מצרים. אבל אין מצווה בכל ימות השנה לומר הלל ושבח לרבש"ע על יציאת מצרים. בקריאת שמע לא מזכירים הלל ושבח ורבש"ע על יציאת מצרים. ואדרבה, המצווה של זכירת יציאת מצרים בקריאת שמע לא נאמרה במסגרת מצווה של הלל והודאה אלא במסגרת מצווה של קבלת עול מלכות שמים. אני ה' א-לוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים. הגמרא אומרת – זה נמצא ספרי, וגם הגמרא בראש השנה אומרת את זה – אני ה' א-לוקיכם כל מקום שנאמר אני ה' א-לוקיכם אינו אלא מלכות. זה חלק מקריאת שמע, והיינו קבלת עול מלכות שמים. ואח"כ אנו אומרים ואמת ויציב ונכון וכו'. זה קבלת עול מלכות שמים. ואמונה כל זאת וקים עלינו וכו' ומלכותו ברצון קבלו עליהם משה ובני ישראל לך ענו שירה בשמחה רבה ואמרו כולם. זה קיום של זכירת יציאת מצרים. המצווה של סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו היא מצווה לא רק לספר את המעשה – שהייתה עבדות ואיך בני ישראל יצאו לחרות – אלא היא מצווה גם להודות ולהלל לה' על יציאת מצרים. כלול במצווה גם קיום של הלל והודאה על יציאת מצרים. יש גם קיום לומר שירה לרבש"ע על יציאת מצרים. לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל לפאר ולרומם לה' וכו' ונאמר לפניו שירה חדשה הללוי-ה. ובחלק השני של ההגדה אנו לא מספרים את המעשה של יציאת מצרים אלא אנו אומרים הלל. אבל המצווה של זכירת יציאת מצרים בכלל איננה שייכת בכלל להלל והודאה. זה הבדל שלישי.

יש עוד הבדל בין סיפור יציאת מצרים לזכירת יציאת מצרים. במצווה של זכירת יציאת מצרים אחד צריך להזכיר שהייתה יציאת מצרים. אבל במצווה של סיפור יציאת מצרים אין המצווה רק להזכיר. ולא רק לספר. ולא רק לספר לאחרים. ולא רק לומר הלל והודאה. אלא אחד חייב לחוות יציאת מצרים כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. וזה היסוד של המצווה של יציאת מצרים. היהודי של פעם היה יכול חוות את זה. אנו לא יודעים אם יהודים של היום יכולים לחוות את זה. וככה אנו אומרים: אשר גאלנו וגאל את אבותינו. אנו מתחילים ואומרים אשר גאלנו קודם שאנו אומרים וגאל את אבותינו. ולא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה אלא אף אותנו גאל עמהם. זה קיום נפרד במצווה של סיפור יציאת מצרים. ובקיום זה מונח הקיום של חרות. בליל פסח אנו עושים דברים דרך חרות. הסיבה היא דרך חירות. וגם בארבע כוסות יש קיום של דרך חירות. שתאן חי ידי ארבע כוסות יצא ידי חרות לא יצא. חכמים תקנו מצווה של ארבע כוסות. יש מצוות שרבנן תיקנו שהן מצוות שהתחדשו על ידי חכמים. כמו קריאת המגילה והדלקת נרות חנוכה. אבל לגבי ליל פסח חכמים בעצם לא חידשו שום מצוות. מרור בזמן הזה היה מדאורייתא. בזמן הזה שאין קרבן פסח אז אין מצווה דאורייתא של אכילת מרור. אבל חכמים תיקנו שבזמן הזה תהיה מצווה של אכילת מרור מדרבנן. אבל איך נכנסת המצווה של ארבע כוסות בליל פסח? תחת איזו כותרת תיקנו חכמים המצווה של ארבע כוסות? האם זו מצווה חדשה של ארבע כוסות או היא נכנסת תחת כותרת של מצווה אחרת? הרמב"ם אומר שהיא נכנסת תחת הכותרת של המצווה של חירות. תחת הכותרת של המצווה של בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. הגירסא של הרמב"ם איננה לראות את עצמו אלא להראות את עצמו. הוא צריך להפגין. הוא צריך לעשות דברים שהוא מראה שהוא שמח בחירות שעכשיו הוא קיבל. והרמב"ם אומר:: לְפִיכָךְ כְּשֶׁסּוֹעֵד אָדָם בַּלַּיְלָה הַזֶּה צָרִיךְ לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְהוּא מֵסֵב [ב] דֶּרֶךְ חֵרוּת. וְכָל אֶחָד וְאֶחָד בֵּין אֲנָשִׁים בֵּין נָשִׁים חַיָּב לִשְׁתּוֹת בַּלַּיְלָה הַזֶּה [ג] אַרְבָּעָה כּוֹסוֹת שֶׁל יַיִן. אֵין פּוֹחֲתִין לוֹ מֵהֶם. וַאֲפִלּוּ עָנִי הַמִּתְפַּרְנֵס מִן הַצְּדָקָה לֹא יִפְחֲתוּ לוֹ מֵאַרְבָּעָה כּוֹסוֹת. שִׁעוּר כָּל כּוֹס מֵהֶן רְבִיעִית:  המצווה של ארבע כוסות היא מפני כשאחד שותה יין הוא מפגין את החירות שהוא עכשיו קיבל. אז הקיום של ארבע כוסות הוא בעצם קיום של סיפור יציאת מצרים. אז הוא תחת הכותרת של המצווה של סיפור יציאת מצרים. כשאחד שותה ארבע כוסות הוא מקיים את המצווה של בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. לא לראות את עצמו אלא להראות את עצמו. להפגין ולהראות. לראות את עצמו פירושו לחוות. לחוות בפנימיות. אבל להראות הוא לא רק לחוות בפנימיות אלא להפגין. אם מרגישים וחווים אז צריכים להפגין ולהראות את זה. אז המצווה של ארבע כוסות נכנסת תחת הקיום של חירות.

הסדר הוא מסביב לארבע כוסות. ארבע כוסות הוא אמנם רק מדרבנן. אבל זה קיום אחד של ההגדה עם הארבע כוסות. הכוס הראשון הוא קידוש. ולכן כתוב בשולחן ערוך כשאומרים קידוש זה כבר צריך להיות לילה. בכל ליל שבת ובכל ליל יו"ט לא צריכים לקידוש שכבר יהיה לילה. מפני שאפשר להוסיף מהחול על הקדש. רב צלי של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס. אבל בליל פסח אין אומרים קידוש קודם שקיעה וקודם סוף בין השמשות. למה? המגן אברהם אומר פשוט מפני שהכוס של קידוש הוא אחת מארבע כוסות וצריכים לשתות הארבע כוסות רק בלילה. למה לא יועיל לזה תוספות יו"ט שאפשר להוסיף מהחול על הקדש ויהיה אפשרי לשתות את הארבע כוסות ביום בערב שבת אחר פלג המנחה? וכמו כן לא יוכל לאכול מצה ביום בערב שבת אחר פלג המנחה על בסיס ההלכה של תוספות יו"ט? התירוץ הוא פשוט. תוספות מועיל כשהמחייב של המצווה הוא שבת או יו"ט. ככה זה היה אם המצווה הייתה שביו"ט צריך אדם לשתות ארבע כוסות. אז הוא יכול להוסיף מהחול על הקדש על בסיס ההלכה של תוספות יו"ט. ואז הוא היה יכול לקיים את המצווה של ארבע כוסות ביום בערב יו"ט אחר פלג המנחה. מפני שאז היה יו"ט כבר בערב פסח וממילא אז הוא היה יכול לשתות את הארבע כוסות כשזה עדיין יום. אבל המצווה לשתות ארבע כוסות והמצווה לאכול כזית מצה אינה יכולה להתקיים בשבת בבוקר. צריכים לשתות את הארבע כוסות ולאכול את הכזית מצה דווקא בלילה. מפני שכתוב ואכלו את הבשר בלילה הזה. והגדת לבנך וכו' בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. אז גם סיפור יציאת מצרים צריכה להיות דווקא בלילה. לכן לא מועיל לזה תוספות יו"ט. תוספות יו"ט לא יכול לפעול רק כשיש קדושת היום. תוספות יו"ט יכול לעשות רק שערב יו"ט יהיה כמו שבת בבוקר. אז כמו שאי אפשר בשבת בבוקר לצאת ידי מצוות כזית מצה וארבע כוסות אז גם בתוספות אי אפשר לצאת ידי מצוות כזית מצה וארבע כוסות. למרות זה שכבר יש קדושת היום של יו"ט. והגר"מ הוסיף שזה גם לא מספיק שזה ליל יו"ט. זה לא מספיק שזה לילה. צריכים גם שיהיה ליל חמישה עשר. אם אחד יאכל בלילה אחר של פסח הוא לא יהיה יוצא ידי המצוות של ליל חמישה עשר. תוספות יו"ט פועל שיהיה יו"ט. אבל זה לא פועל שיהיה כבר לילה וזה גם לא פועל שיהיה יהיה ליל חמישה עשר. אם זה עדיין יום של ערב יו"ט אז אף שחלה קדושת יו"ט על בסיס ההלכה של תוספות, אבל זה עדיין לא חמישה עשר בניסן. זה עדיין לא ליל חמישה עשר בניסן. לכן לא מועיל תוספות יו"ט לאפשר לקיים כזית מצה וארבע כוסות כשזה עדיין לא לילה. ולכן לא אומרים קידוש בלילה פסח עד שיהיה ממש לילה. לא יאכל ויסב עד שתחשך. זה הפשט של המגן אברהם.

אבל יכול להיות עוד יסוד בזה. הט"ז אומר רעיון נוסף. הט"ז כנראה סובר שבליל פסח המצווה של קידוש היא לא רק מצווה של קידוש כמו בכל שבת ובכל יו"ט אלא הקידוש עצמו הוא גם חלק מהמצווה של סיפור יציאת מצרים. מפני שהמצווה של סיפור יציאת מצרים היא לא רק מצווה לספר את המעשה של יציאת מצרים ולומר את ההלל אלא היא גם מצווה לומר שלילה זה ויום זה התקדש מחמת יציאת מצרים. ותתן לנו ה' א-לוקינו מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום חג המצות הזה זמן חירותינו זכר ליציאת מצרים. זה חלק מהמצווה של סיפור יציאת מצרים. מפני שכתוב זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. והרמב"ם לומד שהמצווה של סיפור יציאת מצרים נלמדת לא רק מהפסוק של והגדת לבנך ביום ההוא לאמר אלא היא נלמדת גם מהפסוק של זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. והרמב"ם מוסיף כמו שנאמר זכור את יום השבת לקדשו. למה הרמב"ם השווה את שני הדברים? התירוץ הוא שהמצווה של סיפור יציאת מצרים היא מצווה גם לקדש את היום כמו שהמצווה של זכור את יום השבת לקדשו היא מצווה לקדש את יום השבת. אז נמצא שבליל פסח יש בקידוש שני קיומים. יש מצווה של קידוש היום כמו שיש מצווה של קידוש היום בכל יו"ט. יכול להיות שהמצווה של קידוש היום בכל יו"ט היא מצווה מדאורייתא. המצווה של קידוש היום בשבת היא בוודאי מצווה דאורייתא. אנו לא יודעים אם גם קידוש ביום טוב היא דאורייתא. או הוא רק מדרבנן. מהרמב"ם נראה שגם המצווה של קידוש ביו"ט היא מצווה דאורייתא. המגיד משנה דן בזה. אז גם בליל פסח יש בקידוש הקיום של קידוש היום הקיים בכל יו"ט. אבל יש בקידוש בליל פסח גם קיום של סיפור יציאת מצרים. שאמירת את יום חג המצות הזה זמן חירותינו ואמירת מקדש ישראל והזמנים הם חלק מהמצווה של סיפור יציאת מצרים. ממילא צריכים לעשות קדש דווקא בלילה לא רק כדי שישתה את הכוס של קידוש בלילה שהכוס של קידוש היא אחת מהארבע כוסות ושתיית הארבע כוסות היא מצווה של דרך חירות וחלק מהמצווה של סיפור יציאת מצרים. אלא גם עצם הקידוש הוא חלק מהמצווה של סיפור יציאת מצרים. ויכול להיות שלא רק הקידוש הוא חלק מסיפור יציאת מצרים אלא גם ברכת המזון היא חלק מהמצווה של סיפור יציאת מצרים. שאנו אומרים בברכת המזון על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ועל שהוצאתנו מארץ מצרים מבית עבדים. מפני שמסתבר שהארבע כוסות לא הועמדו על מצוות אחרות. המצווה של ארבע כוסות היא מצווה לסדר ארבע ברכות על הכוס. אז זה לא סתם ברכות שנאמרות על הארבע כוסות. אבל לכאורה יש רק שתי ברכות של סיפור יציאת מצרים נאמרות על הארבע כוסות. ברכה אחת היא הברכה של אשר גאלנו וגאל את אבותינו וגאל ישראל. זו היא הברכה של ההגדה. וגם הברכה האחרונה של הלל נאמרת על הארבע כוסות. ברכה זו היא הברכה של הלל וגם ההלל הוא חלק מההגדה. אבל מה נאמר לגבי הברכה הראשונה ולגבי הברכה השלישית? הכוס הראשון הוא כוס של קידוש והכוס השני הוא כוס של ברכת המזון. הגמרא בפסחים דף קי"ז: אומרת ארבע כסי תיקנו רבנן דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצוה: אין הפשט סתם מצווה אלא הפשט הוא מצווה של פסח. מצווה ייחודית של פסח. אז איך נפרש את הברכות הנאמרות על הכוס הראשון ועל הכוס השלישי? התירוץ הוא שבין המצווה של קידוש ובין המצווה של ברכת המזון הן בליל פסח חלק מהמצווה של סיפור יציאת מצרים. בליל פסח יש בברכות אלו קיום נוסף של סיפור יציאת מצרים. נמצא שבכל הארבע כוסות הברכות המסודרות עליהן הן ברכות שיש בהן קיום של סיפור יציאת מצרים. ולכן גם מצד המצווה של  קידוש אפשר לקיים את המצווה של קידוש רק בלילה ולא בתוספות יו"ט.

אח"כ אוכלים כרפס. הגמרא אומרת שכרפס הוא משום היכרא דתינוקות. פעם היו נוהגים לטבול רק בתוך האכילה ולא קודם האכילה . אז כדי לעשות שינוי שיהיה היכרא דתינוקות אוכלים כרפס. ככה אומרת הגמרא. בפיוט של שבת הגדול אנו אומרים שתיקנו כרפס כדי שהברכה על הכרפס תפטור את הברכה על המרור. מה שיהיה הטעם לאכילת כרפס, אבל יש מחלוקת ראשונים אם צריכים כזית לכרפס או לא. בשולחן ערוך כתוב  מפורש שלכרפס אחד יאכל דווקא פחות מכזית. ברמב"ם כתוב מפורש לכרפס אחד יאכל כזית. וכל אחד ואחד מהמסובין אינו אוכל פחות מכזית. כנראה שהמחלוקת היא אם הקיום של כרפס הוא קיום של טיבול או הוא קיום של אכילה. מה שיהיה הטעם, אבל חכמים תיקנו כרפס. אז מהו הקיום של הכרפס? אם הוא קיום של טיבול אז מספיק כל שהוא ולא צריכים כזית. אבל אם תיקנו כרפס כקיום של אכילה אז צריכים שיאכל דווקא כזית.

למה כתוב בשולחן ערוך שאחד יאכול דווקא פחות מכזית? מה איכפת לנו אם אחד יאכל כרפס לא פחות מכזית אלא יותר מכזית? למה כתוב בשולחן ערוך שלכרפס אחד יאכל דווקא פחות מכזית? זה מחמת סיבה אחרת. יש שאלה אם צריכים לומר בורא פרי האדמה כשאוכלים את המרור. שפירות טריים  raw וירקות טריים raw הם דברים הבאים לא מחמת הסעודה. וההלכה בדברים הבאים לא מחמת הסעודה היא שצריכים לברך עליהם. השאלה היא לגבי מרור בליל פסח מכיוון שהתורה חייבה אותנו לאכול מרור. האם נאמר שאין מברכים 'בורא פרי האדמה' על המרור משום שכיון דרחמנא קבעיה לאכילת המרור חובה, כדכתיב 'על מצות ומרורים יאכלוהו', הוי כמו דברים הרגילין לבא מחמת הסעודה דפת פוטרתן?  יש בתוספות עסק על זה. מכיוון שהתורה חייבה אותנו לאכול מרור בליל פסח אז המרור בליל פסח הוא דברים הבאים מחמת הסעודה ולכן לא צריכים לברך בורא פרי האדמה כשהוא אוכל את המרור. אבל יש ראשונים שלא סוברים כן. מצווה היא מצווה, אבל לא מחמת זה יחשב המרור כדברים הבאים מחמת הסעודה. אז למה לא מברכים בפה"א קודם שאוכלים את המרור? יש ראשונים שאומרים – ככה כתוב בפיוט של שבת הגדול – כשמברכים בורא פרי האדמה על אכילת הכרפס מתכוונים לפטור בזה גם הברכה של בורא פרי האדמה שהיו צריכים לומר כשאוכלים את המרור. אלא שיש בזה שאלה אם אמירת ההגדה נחשבת להיסח הדעת או היא לא נחשבת להיסח הדעת. אבל אם היו אוכלים כזית של כרפס אז היו צריכים לומר ברכה  אחרונה של בורא נפשות רבות אחר אכילת הכרפס. ואם יאמר ברכה אחרונה אז זה כבר הפסק והברכה של בורא פרי האדמה שאמר על הכרפס לא תוכל לפטור את הברכה של בורא פרי האדמה שהוא צריך לומר כשהוא אוכל את המרור. אז נמצא כשהוא אוכל את המרור יהיה ספק ברכה. ולכן בכרפס אוכלים פחות מכזית. ואז אין חיוב של ברכה אחרונה. ואז הברכה של בורא פרי האדמה שהוא אמר על הכרפס פוטרת את הברכה שהוא היה צריך לומר כשהוא אוכל את המרור. אבל הגר"מ ןהגר"ח היו אוכלים לכרפס כזית כמו השיטה של הרמב"ם. והיינו שהכרפס הוא קיום של אכילה ולכן צריכים לאכול לכל הפחות כזית. אבל אין הוא חייב עכשיו לומר ברכה אחרונה למרות העובדה שהוא אכל כזית. מכיוון שהוא מתכוון לאכול יותר הוא עכשיו לא מברך ברכה אחרונה וממילא הברכה של בורא פרי האדמה שהוא אמר על הכרפס פוטרת את הברכה של בורא פרי האדמה שהוא היה צריך לומר כשהוא אוכל את המרור.

הגמרא אומרת למה נוטלים ידיים עוד הפעם כשהוא בא לאכול את המצה? הרי הוא כבר נטל ידיים לאכילת הכרפס? הגמרא אומרת מפני שההגדה היא היסח הדעת. השאלה היא אם ההגדה היא היסח הדעת רק לגבי נטילת ידיים שזה הלכה של טהרת הידיים או ההגדה היא היחס הדעת גם לגבי הברכה של האכילה? זה עסק בראשונים.

אנו נוהגים לא לברך על הנטילה קודם הכרפס. אבל הגאון כן היה מברך על הנטילה קודם הכרפס. וככה היו נוהגים גם הגר"מ זצ"ל והגר"ח זצ"ל. זו לא שאלה של פסח אלא זו שאלה של טיבולו במשקה. והשיטה של הגאון הייתה שאומרים שבע ברכות קודם שאוכלים את המצה. שהגמרא אומרת שהאוכל מצה בערב פסח הוא כמו אחד שבא על ארוסתו בבית חמיו. וכלה נהיית מותרת לחתנה על ידי שבע ברכות. אז הגאון סבר שלאכילת מצה צריכים שבע ברכות. איזו ברכות היו השבע ברכות קודם שאוכלים את המצה? בקידוש יש שלש ברכות. בורא פרי הגפן היא ברכה אחת. מקדש ישראל והזמנים היא ברכה שנייה. שהחיינו היא ברכה שלישית. על נטילת ידיים לפני הכרפס היא ברכה רביעית. בורא פרי האדמה על הכרפס היא ברכה חמישית. הברכה של אשר גאלנו היא ברכה ששית. הגאון לא אמר בורא פרי הגפן על הכוס השנייה. אבל נמצא ששתי הברכות של המוציא לחם מן הארץ ועל אכיל מצה הם ברכה שביעית וברכה שמינית. אז הגאון לא חישב בזה הברכה של על נטילת ידיים. הגאון חישב רק הברכות שנאמרות על השולחן. הברכה של על נטילת ידיים לא נאמרה על השולחן. אז היו לגאון שבע ברכות קודם שהוא אכל את המצה. השבע ברכות היו כדי להתיר את המצה לאכילה. ככה כתוב במעשה רב בשם הגאון.

אחר כרפס עושים יחץ. יחץ לא מוזכר במשנה ובגמרא. כל הסדר חוץ מיחץ מוזכר במשנה ובגמרא. הדבר היחידי בסדר שלא מוזכר במשנה וגם לא מוזכר בגמרא הוא יחץ. הוא גם לא מוזכר ברמב"ם. בספרי הקדמונים יחץ לא מוזכר. אלא שזה כן מוזכר בפיוט של הר"ר יוסף טוב עלם. הגר"מ זצ"ל לא היה עושה יחץ מכיוון שזה לא מוזכר ברמב"ם. גם הגר"ח זצ"ל לא היה עושה יחץ. אצלם לא היו גונבים אפיקומן וגם לא היו מוכרים אפיקומן. ואנו עד היום לא יודעים למה חוצים את המצה. אנו לא יודעים את הטעם לזה. יש תשובה גדולה מהנצי"ב – ר' הירש לייב – להסביר הלכתית למה צריכים לחצות את המצה. למה חוצים את המצה? למה צריכים להסתיר את המצה? איזה מין עסק הוא? ברור שלכל מנהג – הרי מדובר במנהג שהיה קיים אצל גדולי ישראל במשך הדורות –  יש טעם ויש הסבר על פי הלכה. הגמרא אומרת חוטפים מצה בלילי פסחים. תנו רבנן חוטפים מצה בלילי פסחים. כל הראשונים מפרשים שלא מתעכבים בעשיית הסדר. אלא מיד שנהיה לילה מתחילים את הסדר. וזה כדי שהילדים לא יירדמו. אבל הרמב"ם לומד שהיו חוטפים מצה אחד מהשני. היו גונבים מצה אחד מהשני. ככה לומד הרמב"ם. חוטפים מצה בלילי פסחים איש מאיש כדי שישאלו התינוקות. שיהיה היכרא לתינוקות שהילדים ישאלו למה נשתנה לילה זה. וזה נשאר לנו במנהג לגנוב את האפיקומן. זה היסוד. זה הפשט של הרמב"ם בהלכה שחוטפים מצה בלילי פסחים. שלפי הרמב"ם הפירוש של חוטפים הוא גונבים. שאם הפשט היה לא להתעכב אלא להזדרז ולהתחיל מיד את הסדר אז הברייתא הייתה אומרת ממהרים לאכול את המצה. לכן הרמב"ם מפרש חוטפים שזה גונבים. הראב"ד אומר איזה מין דבר הוא זה לחטוף ולגנוב את המצה? למה צריכים לחטוף את המצה? הרי לא חסר מצה על השולחן? אז הראב"ד מפרש חוטפים שממהרים לאכול. אבל הרמב"ם ככה מפרש את המילה חוטפים. וכדי לקיים את השיטה של הרמב"ם נהיה המנהג לגנוב את האפיקומן. אלא שהשאלה נשאלת אם המטרה היא לגנוב את האפיקומן אז למה צריכים לחצות את המצה?   אפשר לגנוב מצה שלימה. אז למה עושים את כל הטקס הזה לחצות ולשבור את המצה? ר' הירש לייב אומר טעמים אחרים. אנו לא רוצים להיכנס לדבר על טעמים אלו מפני שזה יהיה אריכות גדולה. אלא כנראה שזה על בסיס הגמרא של לחם עוני מה דרכו של עני פרוסה אף כאן בפרוסה. שאין הפשט של פרוסה להביא פרוסה. אלא דווקא להביא שלימה ולפרוס אותה. זה הלחם עוני. לעשות את השלימה לפרוסה. זה המנהג של יחץ.  הוא כמעט לא מוזכר כלל בראשונים. הוא מוזכר באחרונים מאז הזמן של השולחן ערוך. הקדמונים כולם כמעט לא הזכירו כלל את היחץ.

הגר,מ זצ"ל סיפר שפעם בבריסק בא אחד ואמר שהיה במצות שאלה של תערובת חמץ. זה קרה בליל ראשון של פסח שבא אחד והעיד שהיה במצות תערובת חמץ. הייתה לר' חיים עבודה קשה בזה, אבל ר' חיים הכשיר את המצות. באותו ליל פסח ר' חיים התחיל את הסדר ברבע לשתים עשרה. באותו ליל פסח כל היהודים התחילו את הסדר ברבע לשתים עשרה. ור' חיים אז פסק שיאמרו קידוש ואז מיד ייטלו ידיים ומיד יאמרו המוציא לחם מן הארץ ועל אכילת מצה ומיד יאכלו את המצה. ואח"כ יעשו את הסדר עם ההגדה.

ואח"כ יש מגיד. מגיד מתחיל עם הא לחמא עניא. אנו לא יודעים מהו המקור לאמירת הא לחמא עניא. אנו לא יודעים מאיפה זה נובע. ואנו לא יודעים למה זה נאמר בארמית. כל ההגדה ה יא לא בארמית אלא בלשון הקדש. רק הא לחמא עניא נאמרת בארמית. אנו לא יודעים מאיפה זה בא. יש אומרים מכיוון שאומרים כל דיכפין וכל דצריך אז יכולים לבוא גויים ויהרסו את כל הסדר. לכן אומרים את זה בארמית שהגויים לא מבינים ארמית. אחרים אומרים שהנהיגו הא לחמא עניא אחר חורבן בית שני. שבזמן שהיו מקריבים את הקרבן פסח לא היו יכולים לומר כל דצריך ייתי ויפסח שהרי אין הקרבן פסח נאכל אלא למנוייו. אז לא היו יכולים לומר כל דצריך ייתי ויפסח שהיו צריכים להיות מנויים על הפסח קודם שחיטת הפסח. תכוסו על השה. אבל המילה ויפסח אין פירושו לאכול את הפסח. אלא הפירוש הוא לחגוג את הפסח. אבל לנו נראה שהמנהג הוא יותר עמוק. שאצל היהודים שמחת הרגל היא קשורה לצדקה. תמיד יש מצווה של צדקה. אבל שמחת יו"ט אצל היהודים היא קשורה לחסד. זה חלק מהשמחה עצמה. שאיפה שהתורה מדברת על ושמחת לפני ה' א-לוקיך התורה תמיד מדברת על נתינה. ושמחתם לפני ה' א-לוקיכם אתם ובניכם וכו' השמר לך פן תעזוב את הלוי וכו' כל ימיך על אדמתיך  וכן במעשר שני כתוב: ואכלת לפני ה' א-לוקיך וכו' כי אין לו חלק ונחלה עמך. בכל השנה אם אחד לא נותן צדקה זה גרוע. אבל אם ביו"ט אחד לא נותן צדקה יש על זה לאו נפרד. השמר לך פן תעזוב את הלוי. הלאו הוא לא רק לגבי הלוי. הלוי אז היה נצרך. אלא הוא לאו באופן כללי לגבי הנצרכים.  הנצרכים שאין להם. הרמב"ם אומר שאין זה סתם מצוות צדקה. הרמב"ם אומר אם אחד לא נותן צדקה ולא מזמין עניים לשולחנו אין היהודי יוצא ידי המצווה של שמחה. הרמב"ם אומר כל השמח ברגל ונועל דלתות ביתו ןאינו משקה לגר ליתום ולאלמנה ומרי נפש הרי זה לא קיים מצוות שמחה שאין זה שמחת מצווה אלא שמחת כריסו ועל זה נאמר וכו'.זה מעכב בקיום המצווה של שמחת יום טוב. וזה עוד יותר עמוק. זה נכון לגבי כל יו"ט. אבל לגבי פסח צדקה וחסד הוא עוד יותר חיוני. והראיה היא מהמנהג של מעות חיטים שמוזכר בירושלמי. למה צדקה וחסד הוא יותר חיוני לגבי פסח? יש הרבה טעמים לזה. סיבה עיקרית היא מפני שגאולת ישראל באה לא כל כך מחמת המצוות שעשו במצרים אלא יותר מחמת העובדה שהיו ביחד. הייתה אחדות. שלא הייתה בהם מלשינים. לא היו בהם מוסרים. דתן ואבירם היו מוסרים. אבל התורה הצביעה עליהם כמוסרים. כשמצביעים על אחדים שהם מוסרים זה סימן שאחרים לא היו מוסרים. ואהבת ישראל זו הביאה את הגאולה. ולכן בליל פסח אנו אומרים כל דיכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח. למה אומרים את זה בארמית? פשוט מפני שהעם אז דיבר בארמית. אז כדי שהם יבינו שמזמינים אותם לאכול בליל הסדר אז אומרים את זה בארמית.

אח"כ מוזגים את הכוס השנייה. ממשיכים בארבע כוסות. ואומרים את ארבע הקושיות. כתוב הבן שואל. הפירוש הוא שהבן עצמו צריך לשאול. ואם אין הבן יודע אז אביו מלמדו. אבל הרמב"ם לומד אחרת. הרמב"ם בפרק ח' הלכות חמץ ומצה הלכה ב' אומר: וּמוֹזְגִין הַכּוֹס הַשֵּׁנִי וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל. וְאוֹמֵר הַקּוֹרֵא מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת וְהַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְּעָמִים. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בְּשַׂר צָלִי שָׁלוּק וּמְבֻשָּׁל וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת וְהַלַּיְלָה הַזֶּה מְרוֹרִים. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין בֵּין מְסֻבִּין וְהַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין: המשנה בפסחים אומרת: מָזְגוּ לוֹ כוֹס שֵׁנִי, וְכָאן הַבֵּן שׁוֹאֵל אָבִיו. וְאִם אֵין דַּעַת בַּבֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ, מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת, שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנּוּ אוֹכְלִין שְׁאָר יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר {יג}. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בָּשָׂר צָלִי, שָׁלוּק, וּמְבֻשָּׁל, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ צָלִי {יד}. שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ מַטְבִּילִין {טו} פַּעַם אַחַת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים. וּלְפִי דַעְתּוֹ שֶׁל בֵּן, אָבִיו מְלַמְּדוֹ. מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח, וְדוֹרֵשׁ מֵאֲרַמִּי אוֹבֵד אָבִי, עַד שֶׁיִּגְמוֹר כָּל הַפָּרָשָׁה כֻלָּהּ: המשנה היא מזמן בית שני, אלא שרבי סידר את המשנה. הקושיה של כולנו מסובין שאנו שואלים היא קושיה מתקופה יותר מאוחרת. המשנה לא מזכירה קושיה זו. למה זה ככה? זה סיפור אחר. אז במשנה כתוב רק וכאן הבן שואל. אבל הרמב"ם אומר וכאן הבן שואל ואומר הקורא. לפי כל הראשונים הפשט במשנה הוא שהבן שואל את המה נשתנה. ומתחיל בגנות ומסיים בשבח פירושו שהאב מתחיל לומר עבדים היינו. אבל ברמב"ם לא כתוב ככה. הרמב"ם אומר: מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל ואומר הקורא מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. וכאן הבן שואל פירושו שכתגובה לכל הטקסים השונים שעושים כדי לעורר את הסקרנות של הבן – כרפס, שתיית היין קודם האכילה. – כאן הבן שואל. אם הבן יש לו שכל אז פה הבן שואל. ואם אין דעת בבן אביו מלמדו. אין הפשט שאביו מלמד אותו את מה נשתנה. אלא אביו מלמדו פירושו שאביו דוחף אותו קצת. ואומר הקורא פירושו שמי שאומר את ההגדה – והיינו האב – הוא אומר מה נשתנה. ככה כתוב ברמב"ם. מפני שהרמב"ם סובר שהמצווה של סיפור יציאת מצרים – זה ככה מדאורייתא – צריכה להיאמר בלשון של שאלה ותשובה. הקורא עצמו צריך לשאול את השאלה ולומר את התשובה. ככה היא השיטה של הרמב"ם. רוב הציבור אינו נוהג ככה. אלא רק הבן הקטן שואל את השאלות של מה נשתנה. ואח"כ כולם מתחילים עבדים היינו. אבל בבית של הגר"ח ובבית של הגר"מ היו כל אחד ואחד במשפחה אומרים את המה נשתנה. היו מתחילים מהקטן והיו מגיעים עד ר' חיים. גם ר' חיים עצמו היה אומר מה נשתנה. ואח"כ היו אומרים עבדים היינו. השיטה של הרמב"ם היא שאמירת מה נשתנה היא מדאורייתא חלק מההגדה. ההגדה נאמרת בלשון של שאלה ותשובה. כי ישאלך בנך מחר. אין הפירוש רק בנך. אלא כל אחד צריך לשאול את השני. הרמב"ם מוסיף שתי מילים על המשנה. המשנה אומרת וכאן הבן שואל. וכל המפרשים אומרים שהבן שואל את המה נשתנה. אבל הרמב"ם מוסיף שתי מילים ואומר הקורא. אז זה שני דברים נפרדים. דבר אחד הוא שהבן שואל. והוא לא שואל את המה נשתנה, אלא הוא שואל מתוך סקרנות שלו. אם יש לבן שכל אז הוא שואל. ואם אין לבן שכל אז הוא אינו שואל. ודבר שני הוא ואומר הקורא. והיינו שכל אחד שאומר את ההגדה היה אומר את המה נשתנה. פעם רק אחד היה אומר את ההגדה וכל האחרים היו שומעים את ההגדה ממנו. אבל היום שכולם אומרים את ההגדה אז כולם צריכים לומר את המה נשתנה. הגמרא לא ידעה על הקושיה של מסובין. כנראה שמסובין לא היה כל כך חידוש עבורם. הם תמיד אכלו בהסיבה. החידוש היה במרור, בצלי שהיה אסור לאכול מבושל ובמצה ובכרפס.

נדבר עכשיו על ההגדה. ההגדה היא ספר שהדורות לא הוסיפו לו הרבה. בתפילה הדורות הוסיפו הרבה. בזמן המשנה  היו אומרים קריאת שמע עם ברכותיה ואח"כ השמונה עשרה. בימי חז"ל כבר אמרו פסוקי דזמרה. היו אומרים מאשרי עד כל הנשמה תהלל י-ה הללוי-ה. ואח"כ הוסיפו ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ובירך דוד. והשירה של אז ישיר. ובשבת הוסיפו עוד מזמורות. ובראש השנה וביום כיפור הכניסו את כל הפיוטים בברכות ק"ש. אבל בהגדה הדורות הוסיפו מעט מאוד. חוץ מהפיוטים לבסוף של אדיר במלוכה ואחד מי יודע וחד גדיא וכו'. אבל עד מלך מהולל בתשבחות הדורות הוסיפו מעט מאוד.

נלמד את ההגדה. עבדים היינו הוא מדאורייתא. זה מתחיל בגנות ומסיים בשבח. עבדים היינו הוא הגנות. ואיפה השבח. לא ויוציאנו ה' משם. אנו אומרים מיד ויוציאנו ה' משם מפני כששואלים שאלה צריכים מיד לומר תשובה. אבל בינתיים לא סיפרנו כלום. זה רק מה שקוראים ביידיש א שטיקרווארט. זה בינתיים רק מוטו. ובינתיים מספרים רק את ההלכות של סיפור יציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. מעשה בר"א וכו'. זה לא שייך מדאורייתא למצווה של סיפור יציאת מצרים. אלא אנו בינתיים אומרים הלכות של המצווה של סיפור יציאת מצרים. שההלכה היא שהמצווה של סיפור יציאת מצרים היא לא רק לאחד שעוד לא יודע את הסיפור של יציאת מצרים אלא המצווה היא גם למי שכבר יודע את הסיפור של יציאת מצרים שיבין ויספר את הסיפור של יציאת מצרים ביותר עומק. וכל מי שמעמיק ימצא דברים על יציאת מצרים שהוא לא ידע מקודם. זה לא סיפור מעשה רק למי שלא יודע אלא הוא סיפור מעשה גם למי שכבר יודע. זה סיפור מעשה לכולם. וככה זה בכל התורה. כשמחפשים תמיד מוצאים דברים חדשים. אבל אנו לא מבינים את הקטע של אמר רבי אלעזר בן עזריה. לפי הרמב"ם זה כן מובן מפני שלפי הרמב"ם הגירסא היא אמר להם רבי אלעזר בן עזריה. כנראה שהמעשה הזה היה בליל פסח. אמר להם. החכמים היו בבני ברק. אז בליל פסח ר"א בן עזריה אמר להם את זה. ובעל הגדה רוצה להראות שאפילו חכמים גדולים צריכים לעסוק בליל פסח בסיפור יציאת מצרים. שהחכמים היו בבני ברק והם עסקו כל הלילה בסיפור יציאת מצרים. שגם חכם גדול לא יכול לומר שהוא כבר יודע את כל הסיפור של יציאת מצרים ולכן אין לו מצווה בליל פסח לספר ביציאת מצרים. וגם כנגד ארבעה בנים דברה תורה הוא גם הלכה. הוא דין. זה הכול הקדמות לסיפור יציאת מצרים. גם עבדים היינו הוא הקדמה. עבדים היינו הוא הנושא. The theme, the topic. ההלכה הראשונה בסיפור יציאת מצרים היא שכולם חייבים – אפילו חכמים גדולים – חייבים במצווה של סיפור יציאת מצרים. אפילו חכמים גדולים צריכים לספר ביציאת מצרים. הם חייבים לספר באופן כזה שבכל שנה יגלו חידושים בסיפור של יציאת מצרים. והלכה שנייה היא כשמספרים לילדים צריכים לספר להם לפי רמה שכלית  של כל אחד ואחד. ואח"כ אומרים ברוך המקום ברוך הוא ברוך שומר הבטחתו לישראל וכו' והיא שעמדה לאבותינו ולנו. זה עדיין הכול רק הקדמה. היהודי קודם כול רוצה לדעת את הדינים של המצווה. אז הוא אומר את הדינים של סיפור יציאת מצרים. ואז היהודי ניגש למצווה באמונה שהוא מאמין במה שהוא הולך לעשות. זה מה שאנו אומרים ברוך שומר הבטחתו לישראל. וכן והיא שעמדה לאבותינו ולנו. אנו מאמינים בזה.

ואח"כ צא ולמד מה ביקש לבן הארמי וכו'. פה בעצם מתחיל המתחיל בגנות ומסיים בשבח. והוא דורש את הפרשה של ארמי אובד אבי. ודורש את פרשת ארמי אובד אבי כולה. זה מעניין איך בעל ההגדה מעמיד את המצווה של סיפור יציאת מצרים. אם אנו היינו מעמידים את המצווה של סיפור יציאת מצרים היינו אומרים שהיהודי יקרא את הפרשיות של שמות, וארא ובוא. ככה הלוגיקה הייתה אומרת לנו לעשות. אבל בעל הגדה לא עשה את זה ככה. אלא בעל ההגדה הביא פרשה מפרשת כי תבוא. ארמי אובד אבי וירד מצרימה. זה הפרשה שהמביא ביכורים קורא. ומה שאנו אומרים בדרשת הפרשה הוא בספרי. אנו לוקחים כל מילה ומילה בפרשה של ארמי אובד אבי ואנו דורשים אותה. וירד מצרימה. מלמד שלא ירד יעקב אבינו למצרים להשתקע שמה. זו דרשה. לוקחים מילה מהפרשה של ארמי אובד אבי ודורשים אותה. ואח"כ מביאים פסוק כראיה לדרשה על המילה בפרשה של ארמי אובד אבי. ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. עצום כמו שנאמר וכו'. וכן הלאה והלאה. מביאים פסוקים משמות כדי להוכיח ולהמחיש את הדרשה. מה חז"ל עשו פה? יש פה יסוד. דבר אחד הוא שחז"ל סברו שסיפור יציאת מצרים לא צריך להיות מסור בנוסח שבו התורה מספרת שזה היה בשעת מעשה. התורה דווקא מבליטה את הסיפור של יציאת מצרים אחרי אלפי שנה כשהיהודי מביא ביכורים למקדש. והוא מדבר על איך שאבותיו ואבות אבותיו היו במצרים. אבא שלו היה במצרים, סבא שלו היה במצרים, סבא רבה שלו היה במצרים וסבא רבה רבה שלו היה במצרים. ההלכה אומרת לנו לקרוא את הפרשה שנאמרת על ידי יהודי שהוא לעולם לא היה במצרים. זה הקיום של חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא היה במצרים. זה הקונץ – החכמה – של המצווה של סיפור יציאת מצרים. לספר את הסיפור של יציאת מצרים שנאמרה על ידי משה זו לא המצווה של סיפור יציאת מצרים. שהיהודי שעכשיו מקיים את המצווה הוא עצמו לא היה במצרים. החייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים צריך להיות מסופר על ידי היהודי שמביא את הביכורים. וחז"ל גם רצו שהיהודי יספר את יציאת מצרים לא רק על ידי תורה שבכתב אלא גם על ידי תורה שבעל פה. לעולם לא לשכוח את תורה שבעל פה. היהודי אומר את הפרשה של ארמי אובד אבי והוא מביא דרשה שהיא תורה שבעל פה מהספרי. מלמד, מלמד ומלמד. ותמיד מביאים פסוק מהתורה להוכיח את הדרשה. זה המתחיל בגנות ומסיים בשבח של שמואל. זה נמשך הרבה מתחילת הפרשה של ארמי אובד אבי עד הסימנים של דצ"ך עד"ש באח"ב. שם נגמר המתחיל בגנות ומסיים בשבח של שמואל. ויש גם מתחיל בגנות ומסיים בשבח אחר והוא של רב. וזה המתחיל בגנות של מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו.

כל זה נמצא ברמב"ם. אבל הקטעים שמתחילים רבי יוסי הגלילי אומר לא נמצא ברמב"ם. גם הקטע כמה טובה ומכופלת טובה למקום עלינו גם לא נמצא ברמב"ם. ברמב"ם מיד אחרי שאומרים דצ"ך עד"ש באח"ב מתחילים ברבן גמליאל אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסחו לא יצא ידי חובתו, ואח"כ הוא מתחיל מיד בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים ואומר לפיכך ואחרי זה הלל. אז יש בחצי הראשון של ההגדה שלשה חלקים. גנות ושבח. ויש שני אופנים של גנות ושבח. יש גנות ושבח פיסי. זה מתחיל בעבדים היינו לפרעה במצרים וארמי אובד אבי. אנו מספרים על גנות ושבח פיסי. שה' הוציא אותנו ושחרר אותנו מהשעבוד הפיסי של מצרים. ואח"כ יש את הגנות ושבח רוחני. וזה אנו אומרים מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. זה החלק של סיפור יציאת מצרים לספר מה קרה. החלק השני – וגם הוא מדאורייתא – הוא רבן גמליאל אומר. להסביר את השלש מצוות של הלילה. פסח, מצה ומרור. והחלק השלישי הוא הלל.

ההלל בליל פסח מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון הוא עד סוף בצאת ישראל ממצרים. והחלק השני הוא מלא לנו לא לנו כי אם לשמך תן כבוד. שבמצוות סיפור יציאת מצרים שאנו צריכים לומר הלל יש בהלל שני קיומים. יש בהלל קיום של שבח. ויש בהלל גם קיום של הודאה. אלו שני דברים נפרדים. אחד יכול לשבח אדם בלי להודות לו. אחד יכול לומר על השני שהוא אדם גדול והוא אדם מוכשר והוא אדם טוב, אבל אין הוא מרגיש שהוא חייב להודות לו על משהו. הוא לא חייב להודות לו מפני שהוא לא עשה לו שום טובה. כשאחד רואה דברים נפלאים אצל השני הוא אוהב אותו, אבל לא יותר מזה. אבל יש גם הודאה. אם מישהו עושה לו טובה אז הוא מודה לו על זה. אחד משבח  ואוהב הקב"ה עבור גבורות הקב"ה. עבור גבורותיו. יוצר אור ובורא חושך עושה שלום ובורא את הכול. הגמרא אומרת שאפילו סומא צריך לומר יוצר אור ובורא חושך. זה מחלוקת בין ר' יהודה לחכמים. אבל הרי הסומא לעולם לא נהנה מהאור שהקב"ה יצר. הרמב"ם אומר שעל טבעו של עולם הוא מברך. הפשט הוא שהסומא אומר את הברכה לא בתורת הודאה אלא בתורת שבח. ולגבי שבח זה אותו דבר עבור הסומא כמו עבור אחד שאינו סומא. לגבי שבח אחד משבח הקב"ה גם אם הוא לא נהנה מזה. גבורותיו של הקב"ה – התהליך של הטבע – נשארים אותו דבר בין אם אחד נהנה מהן בין אם אחד לא נהנה מהן. אבל מצד שני, כשאחד נהנה מפעולותיו של הקב"ה אז יש גם מצווה של הודאה. חייבים להודות לה'. ויש במצווה של סיפור יציאת מצרים שני דברים שהמצווה מחייבת. קודם כול, זה מחייב שבח. חייבים לשבח את ה'. בלי קשר לזה שאנו שוחררנו. אלא העובדה מצד עצמה שעם קטן שוחרר מהאימפריה הכי גדולה של הזמן העתיק – מצרים היתה בהיסטוריה של הזמן העתיק האימפריה הכי גדולה – ומהעם הכי חזק והכי עצום בזמן העתיק זה לבד הוא גבורותיו של הקב"ה. למכה מצרים בבכוריהם. זה גבורותיו של הקב"ה. זה שבח לה'.  אבל מצד שני אנו מספרים לא רק על גבורותיו של הקב"ה אלא גם על חסדיו של הקב"ה. אנו יהודים חייבים להודות להקב"ה על חסדיו של הקב"ה. ולכן אנו אומרים לפיכך אנו חייבים להודות ולהלל ולשבח. בין להודות ובין לשבח. צריכים לומר הודאה לרבש"ע. הודאה לה' מפני שזה נוגע לנו. מפני שה' עשה לנו טובה. שלולי מה שה' עשה לנו להוציא אותנו ממצרים אנו היינו שוקעים במצרים במ"ט שערי טומאה. ולא היה עם יהודי בכלל קיים בעולם.  ושנית, אנו חייבים גם לשבח את הקב"ה על יציאת מצרים. ביד חזקה ובזרוע נטויה הם גבורותיו של הקב"ה. אז אנו צריכים לומר שבח. אז החצי הראשון של ההלל הוא הודאה. אצל יהודים מתחילים קודם בהודאה. והחלק הראשון של ההלל הוא הודאה. ולכן בחלק הראשון של ההל אנו מדברים רק על ישראל .בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. אנו מדברים רק על היהודים לבד. ואח"כ אנו אומרים אשר גאלנו וגאל את אבותינו. זה לגמרי עסק פרטי שלנו. אבל בחלק השני של ההלל אנו כבר לא אומרים הודאה אלא אנו אומרים שבח. בהלל הגדול אנו מדברים גם על מערכות הטבע. לרוקע הארץ על המים. אנו אומרים שבח להקב"ה על כל מערכות הטבע. זה שבח על גבורותיו של הקב"ה. ואנו חותמים מלך חי העולמים. זה שבח באופן כללי על גבורותיו של הקב"ה. שבח לא רק על הנפלאות שה' עשה כשה' הוציא את ישראל ממצרים. למה בעל ההגדה הכניס פה את הלל הגדול? לעושה שמים בתבונה. לרוקע הארץ על המים. ליוצר אורות גדולים כי לעולם חסדו. איך כל זה קשור לעם היהודי? התירוץ הוא כשהיהודי אומר שבח לרבש"ע על גבורותיו הוא אינו אומר את השבח רק על גבורותיו של הקב"ה ביציאת מצרים אלא יש גבורות יותר גדולות של הקב"ה. וזה הגבורות של כל המעשה בראשית. זה שבח. לכן בעל ההגדה חילק בליל פסח את ההלל לשני חלקים. הודאה ושבח. ולכן יש ראשונים שאומרים לומר שתי ברכות. אנו בליל פסח בכלל לא אומרים ברכה על ההלל. בבית הכנסת אנו כן אומרים ברכה על ההלל. אבל בסדר אנו לא אומרים ברכה על ההלל. יש ראשונים שאומרים שצריכים בסדר לומר שתי ברכות. התוספות מביאים את זה. אומרים ברכה על החלק הראשון של ההלל. ואז אומרים ברכה גם על החלק השני של ההלל. למה? מפני שיש שני קיומים. החלק הראשון של ההלל הוא קיום של הודאה. והחלק השני של ההלל הוא קיום של שבח. ובספר תהילים יש שני פרקים של ברכי נפשי. יש ברכי נפשי אחד של הסולח לכל עווניכי הרופא לכל תחלואיכי. זה ברכי נפשי של הודאה. ויש ברכי נפשי שני של שבח. ברכי נפשי את ה' גדלת מאד וכו'. ובתהילים מופיע הברכי נפשי של הודאה ראשון. שההודאה היא תמיד קודם לשבח. ואיפה בהלל נגמרת ההודאה? עם הקטע של בצאת ישראל ממצרים. והחלק השני של ההלל הוא קיום של שבח. הלל, והלל הגדול ונשמת. אז יש ביציאת מצרים שני אספקטים. גנות רוחנית ושבח רוחני. ויש גנות פיסית ושבח פיסי. ויש הלל. אלא שההלל עצמו מתחלק להודאה ולשבח. ויש גם את רבן גמליאל שמסביר את שלש מצוות של הלילה. זה ההגדה דאורייתא. חכמים הוסיפו מעט מאוד להגדה. כמעט כל ההגדה היא מדאורייתא.