הגדה של פסח: לימוד הלכות, קבלת עול מלכות שמים, סיפור-לימוד והלל-שירה
מבוסס על שיעורי הגרי"ד בהגר"מ סולוביציק זצ"ל
ההגדה מתחילה באמירת הא לחמא עניא ונמשך עד סוף הברכה של גאל ישראל. אמנם ההגדה נמשכת, ועוד חלק מההגדה הוא אמירת ברכת המזון ובהלל אחר ברכת המזון, אך כשאומרים הגדה אנו מתכוונים לחצי הראשון של ההגדה. בחלק זה יש סיפור יציאת מצרים וזה בעצם מה שנקרא הגדה. והגדת לבנך. מספרים את הסיפור של יציאת מצרים. המצווה היא לספר את הסיפור למי שהוא צעיר ממנו. מצווה היא לספר מדור לדור. זה סוג של מסורה. זה נקרא הגדה. ההגדה היא טקסט מורכב מאלמנטים שונים בסיפור של יציאת מצרים.
כמה חלקים של סיפור יציאת מצרים יש בהגדה? אולי שלושה ואולי חמישה. תלוי איך אנו מחלקים אותו. לא פחות משלושה ולא יותר מחמישה. יש מקסימום ויש מינימום. מה מאפיין את החלק הראשון של ההגדה ומהו הדגש? מה רוצה בעל ההגדה להשיג בחלק הראשון של ההגדה? בחלק הראשון של הגדה אנו מצהירים הצהרה כללית. עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' משם ביד חזקה ובזרוע נטויה. וזה בעצם נותן את התשובה לכל ארבע הקושיות. האב אומר לבן שאירע במצרים סיפור נפלא והוא עוד יספר לו על זה. הבן צריך לחכות עד שהאבא מספר לו את כל הסיפור.
אך אין זה הנושא המרכזי של החלק הראשון של ההגדה. בחלק הראשון עיקר הענין הוא לומר הרבה הלכות של מצוות סיפור יציאת מצרים. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. אנו אומרים את זה תיכף ומיד אחרי שאמרנו עבדים היינו לפרעה במצרים. אחרי שאמרנו עבדים היינו לפרעה במצרים אנו עושים פנייה חדה ואומרים ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. מה אנו בעצם אומרים פה? אנו אומרים שיש מצווה של סיפור יציאת מצרים, לספר את הסיפור של יציאת בני ישראל ממצרים. זו הלכה. אנו מזהים הלכה. שיש מצווה של סיפור יציאת מצרים. זה קודם שאנו מדברים על הארבעה בנים, על החכם והרשע ועל התם ועל שאינו יודע לשאול. אנו מצהירים שמה שאנו עכשיו הולכים לעשות זה לא דבר שנעשה סתם בהתנדבות. אלא ההלכה מחייבת את זה. זו ההלכה היסודית של סיפור יציאת מצרים.
ואנו מדגישים עוד דבר. למה יש צורך לספר את הסיפור של יציאת מצרים? למה שיהיה צורך לחכמים גדולים לספר את הסיפור? מה אם אחד יודע חומש בעל פה? יש כאלו אנשים שיודעים את כל החומש בעל פה. יש הרבה בעלי קריאה שיודעים את כל הפרשיות בעל פה. יש אנשים שיודעים את כל אגדות חז"ל על יציאת מצרים. מדוע שתהיה חובה עלינו לספר להם את הסיפור של יציאת מצרים? למה שהם בכלל יקשיבו?
התשובה היא שסיפור יציאת מצרים הוא כמו לימוד תורה. לא משנה כמה גדול האדם, הוא אינו יודע את הכול. אם הוא יחזור על הסיפור עוד הפעם והוא יתרכז בו הוא ימצא ויגלה דברים שהוא לא ידע קודם. זה כמו תלמוד תורה. הרמב"ם אומר שאחד לא יכול לומר למה שתהיה מוטלת עליו חובה ללמוד? הרי הוא כבר יודע את כל הש"ס. התשובה היא שהוא אינו יודע את הכול. יש הרבה דברים שהוא עוד יגלה אם הוא ימשיך ללמוד תורה. אותו דבר בסיפור יציאת מצרים. אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. למה זה משובח? מפני שכל מה שהוא ילמד ויתעמק בסיפור יציאת מצרים, הוא ימצא דברים חדשים ויוסיף על ידע שלו דברים שהוא לא ידע קודם.
ההצהרה ראשונה שלנו היא שיש מצווה של סיפור יציאת מצרים והיא לגמרי לא תלויה כמה האדם כבר יודע מקודם על הסיפור של יציאת מצרים. וזה לא משנה כמה הוא נבון, כמה ידע יש לו. כשמגיע ליל פסח, החכם המשכיל ביותר צריך לשבת ולהקשיב לסיפור של יציאת מצרים. הוא צריך להשתתף כשמספרים את הסיפור של יציאת מצרים.
אח"כ אנו אומרים מעשה ברבן גמליאל. זוהי הוכחה שמה שאמרנו קודם הוא נכון. החכמים הגדולים האלו היו מסובים בבני ברק כל אותו הלילה. למה הם היו ערים כל הלילה? כנראה שאפילו החכמים הכי גדולים הכניעו את עצמם והתעמקו בסיפור יציאת מצרים. ומצאו חידושים שלא ידעו מקודם.
יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא. יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה, בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. זו עוד הפעם הלכה. זו הלכה אחרת. זו הלכה שסיפור יציאת מצרים צריך להיות לא ביום אלא דווקא בלילה.
ברוך המקום ברוך הוא. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו. עוד הפעם הלכה. זו הלכה וגם הבטחה גדולה. כנגד ארבעה בנים דברה תורה. אחד חכם ואחד רשע אחד תם ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מה הוא אומר. רשע מה הוא אומר. תם מה הוא אומר ושאינו יודע לשאול את פתח לו. עוד הפעם הלכה. אנו כבר אמרנו מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים. בעל הגדה כנראה הגיע למצב רוח מאד מרומם. ברוך המקום ברוך הוא. אנו משבחים את ה'. ברוך שנתן תורה לעמו ישראל בקדושתו. אנו אומרים כנגד ארבעה בנים דברה תורה. מה היא הסיבה לגרום לנו לשיר לה' שיר ושבח? למה בעל הגדה מתלהב מהעובדה שהתורה דברה על ארבעה בנים? החכם, הרשע, התם ואחד שאינו בכלל מתרשם מכל ההלכות. אולי מדובר באחד שאין לו שום רמה שכלית, ר"ל. או אולי מדובר באחד שהוא כופר וספקן שאינו מתרשם משום דבר. אנו לא יודעים מהו הפירוש של אינו יודע לשאול. אבל זה לא חשוב לנו עכשיו. למה יש כזו התלהבות? למה לא אמרנו ברוך המקום ברוך הוא קודם שאמרנו עבדים היינו לפרעה במצרים? היינו יכולים להכניס הצהרה זו של ברוך המקום ברוך הוא בין הארבע קושיות לסיפור יציאת מצרים קודם שאומרים עבדים היינו לפרעה במצרים.
התשובה היא שסיפור יציאת מצרים הוא כמו תלמוד תורה. לכל אחד יש חלק בסיפור יציאת מצרים כמו שיש לכל אחד חלק בתלמוד תורה. תלמוד תורה היא המצווה הכי גדולה בין תרי"ג המצוות. החכם הכי גדול לא יכול לומר לעם הארץ שהחלק שלי בתורה הוא יותר גדול מהחלק שלך. החלק שלי מקיף משנה וגמרא. ומה אתה יודע? פרשה של חומש? אולי אתה לא יודע אפילו את זה. כל חלק שיש ליהודי בתלמוד תורה הוא חלק שווה. התורה ניתנת ללימוד על ידי החכם הגדול והפילוסוף הגדול שיכול לנתח את הדברים בעומק. והתורה ניתנת ללימוד גם על ידי אחד שלא התברך בכישרון שכלי.
אותו דבר הוא נכון לגבי סיפור יציאת מצרים. התורה לא אומרת שצריכים לומר את הסיפור של יציאת מצרים תמיד באותו אופן שאומרים את הסיפור לבן חכם. התם לא יבין את זה בכלל. יש טקסט נפרד לתם. יש טקסט נפרד לחכם. ויש טקסט נפרד אפילו לאלו שלא מאמינים בכלל. משתדלים להחזיר אותם לאמונה. לא מוותרים על אף אחד. ולא ידח ממנו נדח. לא מוותרים על אחד שלא ניחן בכשרון שכלי. וגם לא מוותרים על אחד שהוא ספקן ואינו מאמין. לכל אחד יש גדלות. ואנו לא יודעים מתי גדלות זו תפרוץ החוצה. אנו מתלהבים מזה. ואנו אומרים ברוך המקום ברוך הוא.
עוד לא הסברנו את מלוא מובן המילה של המקום ככינוי לרבש"ע. זה מבוסס על הפסוק ביחזקאל של ברוך כבוד ה' ממקומו. מה מבטא הכינוי המקום? ברוך המקום. כל העולם הוא יושב בחיקו של הקב"ה. אנו קיימים מפני שאנו בחיבוקו של רבש"ע. כמו שאמא שמנשימה את החום שלה לתינוקה. זה בדיוק מה שהקב"ה עושה לעולם. ברוך המקום. כל דבר נמצא במקום, בחלל. אי אפשר לדמיין שום דבר שהוא מחוץ לחלל. לא רק בני אדם. כל העולם הוא בתוך חלל. והקב"ה הוא המקום שחובק את הכול. כל חומר בבריאה קיים אך ורק בחיבוקו של הקב"ה.
ככה זה בדיוק ביחס בין הקב"ה לעם ישראל. כשהקב"ה נתן את התורה, הקב"ה נתן את התורה לא רק לאלו שיש להם ראש גאוני. בחכמות העולם זה לא ככה. אבל בתורה זה שונה. לכל אחד יש חלק בתורה. לכן המצווה של סיפור יציאת מצרים מתחלקת לארבעה חלקים. המצווה של סיפור יציאת מצריים לילדים צריכה להיות תואמת לרמה שכלית של הילד. לספר לילד שאין לו רמה גבוהה של כישרון שכלי זה חשוב ואולי אפילו יותר חשוב מלספר לחכם כפי רמת כישרונות שלו. ברוך המקום ברוך הוא. הקב"ה הוא מקום. אפילו כשיש לאמא עשרה ילדים היא חובקת את כולם כשהיא רוצה להציל את כולם ר"ל משריפה. האהבה של האמא לא פחות כתוצאה מזה שיש לה עשרה ילדים במקום ילד אחד. הקב"ה באופן דומה חובק את העולם כולו. אי אפשר לדמיין קיום העולם בלי הקב"ה. כמו שאחד לא יכול להיות קיים בלי להיות בתוך חלל ובתוך זמן. זה מגוחך. זה לא נתפס בשכל. אותו דבר הוא נכון לגבי היחס בין ריבונו של עולם לייקום באופן כללי ולקהילה, בני בריתו באופן מיוחד. ברוך המקום. ה' חובק את הכול. ברוך הוא. הקב"ה אוהב את הכול. כנגד ארבעה בנים דברה תורה. התורה משקיעה זמן בילד התם כמו שהתורה משקיעה בילד החכם. אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול.
מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. שנאמר ויֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. מה טיבו של הצהרה זו? המשנה אומרת מתחיל בגנות ומסיים בשבח. הגנות היא – מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים. והשבח הוא – ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. מה הסיפור המונח באימרה זו? זהו סיפור מאוד חשוב. למה הכניסו פה את הפסוק מספר יהושע כחלק מהסיפור של יציאת מצרים? מה יהושע אומר פה? יהושע אומר שיש לנו שורשים מאד צנועים.
כשהיוונים מספרים על הרקע והשורשים, מאד מתגאים ומתפארים בעצמם. הם טוענים ואומרים שהם צאצאי האל שלהם או צאצאי נסיכים או מלכים. לא קוראים סיפור כזה פה בהגדה. ליל פסח הוא הלילה של בחירת עם ישראל כעם הנבחר על ידי הברית. זה לא מפני שבשורשים שלנו היינו מאוד ייחודיים. אלא מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו. היינו אמורים להישאר עובדי עבודה זרה ופגאניים ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. אנו לא יזמנו את הבחירה הזאת. השרשים שלנו הם פטושים. אבותינו היו עובדי עבודה זרה. העובדה שהבאנו אמונה בא-ל אחד ומוסר חדש לעולם ומערכת חדשה של ערכים רוחניים איננה תוצאה מהגדלות והחשיבות שלנו. ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. ה' הגיע אלינו וה' הזמין אותנו להצטרף. שנאמר ויֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. ואקח את אביכם. אפילו ביחס לאברהם אבינו. היוזם היה ה'. אלא שאברהם אבינו היה תלמיד מאוד טוב. ה' ברך את אברהם עם כישרון לחדור לתוך המציאות והריאליות. אבל היוזמה הייתה של ה'. הגדולה שיש לנו היא תוצאה מחסד של ה'. העובדה שה' בחר בנו ולא בעם אחר – ה' היה יכול לבחור באחד מהשבטים באפריקה – היא תוצאה מחסד מיוחד מאת ה'. ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. זה לא היה מגיע לנו. אנו לא יכולים להסביר את זה. ובליל פסח קודם שאנו באים לספר את כל הסיפור של יציאת מצרים אנו חייבים להודות לה' על זה שה' בחר בנו.
התורה שלנו מאוד מוטרדת מהצורך להודות ושל הכרת הטוב. רבינו בחיי אומר שהכרת הטוב היא היסוד של כל התורה. היסוד של היהדות היא הכרת הטוב. אז בליל פסח אנו צריכים לבטא הכרת הטוב לא רק עבור הניסים שקרו אח"כ. אלא עבור עצם העובדה שה' בחר בנו. אנו לא ביקשנו את זה. ה' קרא לנו לעבודתו. ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. ה' הזמין אותנו להתקרב אליו. זה היה פעולה של חסד מאת ה' אלינו. ויֹאמֶר יְהוֹשֻעַ אֶל כָּל הָעָם, כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹקי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. אתם הייתם אותם פגאניים כמו האחרים. בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. אתם הייתם כמו כל האחרים. עובדי עבודה זרה פשוטים כמו כולם. אתם לא גליתם שום תכונות ייחודיות שהיה מצדיק את הכבוד והגדולה הזו שה' נתן לכם שה' בחר בכם כקהילה שלו וכרת אתכם ברית. ויעבדו אלהים אחרים. ולמרות זה, ואקח. אני עשיתי את זה. אני בחרתי בכם. וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם אֶת אַבְרָהָם מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֵּן לוֹ אֶת יִצְחָק, וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. רעיון אחד הוא שהבחירה שלכם כעם הנבחר היא רק תוצאה מפעולה של חסד מאת ה'. זה לא תוצאה משום הישגים שלנו.
יש בזה עוד רעיון. ברעיון הנוסף הזה אנו יכולים להבין לא רק היסטוריה יהודית בעבר אלא גם את האירועים בהווה, בימינו. בעל הגדה מפתח את הרעיון הזה: יש מעבר. מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו עוברים לאמירת ארמי אובד אבי וירד מצרימה. נסתכל במשפט האחרון. וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵּׂעִיר לָרֶשֶׁת אֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם. משפט מאוד קריפטי וקצר. למה אנו מזכירים פה את הר שעיר? חשוב פה הניגוד. יעקב ובניו ירדו מצרים. ואתן לעשו את הר שעיר. ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו. אחים. אותו אב. ואותו אם. לא כמו ישמעאל מול יצחק. ישמעאל היה מאם אחר. יעקב ועשו היו אחים מאותו אב ומאותו אם. היה צפוי שהגורל של עשו והגורל של יעקב יהיה גורל זהה. אך זה לא ככה. ואתן לעשו את הר שעיר. הייתה הבטחה לעשו שהוא יקבל את הר שעיר. אבל איך עשו קיבל את הר שעיר? האם זה היה תהליך קשה? האם עבר עשו קושיים כדי לקבל את הר שעיר? בראשית פרק ל"ו פסוק ו': וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו: כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם: וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם: עשו הלך לארץ אחרת מפני יעקב אחיו. הוא לא היה צריך לנדוד ארבעים שנה במדבר. הוא לא היה צריך לאכול את המן. לא היו לו בעיות עם העגל. לא היו לו בעיות עם המרגלים. הוא פשוט הלך שמה. אף אחד לא עצר אותו. לא היו שום מניעות או התנגדות. עשו קיבל את ארץ שעיר מפני שה' הבטיח לו את ארץ שעיר. ההבטחת התגשמה בזמן מאוד קצר. ואתן לעשו את הר שעיר. עשו לא היה צריך לחכות. אבל יעקב ובניו ירדו מצרים. ההבטחה של השם לאברהם היתה לתת את ארץ כנען לזרעו. הבטחה זו עברה ליצחק וליעקב. ברור שיעקב בסוף קבל את ארץ כנען. אבל ההתגשמות לא באה מיד אחרי ההבטחה. היתה תקופה של המתנה. יעקב ובניו ירדו למצרים.
איזה רעיון מתבטא במשפט קצר זה של ואתן לעשו את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו מצרים? רש"י בפרשת וארא אומר על הפסוק של וארא אל אברהם יצחק ויעקב בא-ל שד-י שהבטחתי להם ולא קיימתי. היינו שה' לא מיד קיים את הבטחה שלו. זו הגדולה של עם שלנו. יש סופר גוי מפורסם שאמר מי זה יהודי? יהודי הוא אחד שיודע להמתין.
ככה יש שתי רעיונות בקטע זה של מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. רעיון אחד הוא שהבחירה של ה' בנו הייתה פעולה של חסד מאת ה'. לא היה מגיע לנו. ורעיון שני הוא הייחודיות של הגורל שלנו. אנו עם שיודע להמתין. ואע"פ שיתמהמה. לפעמים הישועה לוקחת הרבה זמן לבא. ובכל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא.
בעל הגדה מתחיל ומספר מה קרה בשחר של היסטוריה שלנו.
ארמי אבד אבי וירד מצרימה. מה המטודה של ההגדה בפרשה זו? אנו לומדים את הפרשה של ארמי אבד אבי. סיפור יציאת מצרים היא מצווה של לימוד. אנו צריכים ללמוד לעומק את החוויה של יציאת מצרים. אנו מחויבים לעשות את זה בכל ליל פסח. זו מצווה של תלמוד תורה. ארמי אבד אבי הוא בפרשת כי תבוא, בפרשת הבאת ביכורים. מי שהביא ביכורים היה אומר פרשה זו בבית המקדש. ופרשה זו גם נאמרת בליל פסח כקיום מצווה של סיפור יציאת מצרים. אנו לוקחים פרשה זו שהייתה נאמרת בזמן בית המקדש על ידי המביא ביכורים לבית המקדש, וקטע קצר זה של פסוקים אחרים ננתח בעומק על ידי בעל ההגדה. הסמנטיקה של קטע זו ננתח בעומק. אנו לוקחים כל מילה ומנתחים את משמעותה, אפילו המילה הכי פשוטה. מה המובן של וירד מצרימה? מה המובן של גוי גדול? איך אנו מפרשים מילים אלו ומגלים את הסמנטיקה שלהם? מנתחים אותן על ידי השוואה לפסוקים בפרשת שמות. אנו עושים את זה בצורה מאוד עדינה. זה ניתוח על ידי השוואה שאין לו מתחרה. ניתוח אחר אינו מגיע לדייקנות והברקה שיש בניתוח של בעל ההגדה בפרשה זו של ארמי אבד אבי. בניתוח זה של פרשה זו של ארמי אבד אבי אנו מקיימים את המצווה של סיפור יציאת מצרים.
מה אמרנו בהגדה עד עכשיו? קודם כול, אמרנו את ההלכות של המצווה של סיפור יציאת מצרים. בנוסף להלכות תיארנו שתי תכונות של העם היהודי. תכונה אחת היא השרשים הצנועים והפשוטים שלנו. הגדולה שיש לנו היא לא מצד זכותינו אלא חסד ה'. ותכונה שנייה שלנו היא הייחודיות שלנו לגבי חווייתנו ההיסטורית. אנו חווים את ההיסטוריה שלנו באופן שונה משאר אומות. ועל ידי זה שהצהרנו על שתי תכונות אלו אנו מתחילים את הסיפור של יציאת מצרים. ואיפה שאנו אומרים סיפור צריכים לחליף מילה זו עם המילה של לימוד.
מעניין שאנו תמיד אומרים לספר ביציאת מצרים. יש פסוק ויספר לו העבד את הדברים האלה. מבחינה דקדוקית, הפועל "לספר" הולך יד ביד עם מושא ישיר. לספר את. ויספר לו העבד את הדברים האלה. כשאומרים "את" מדובר במושא ישיר. ויספר לו העבד את הדברים האלה. במקרה של מצוות סיפור יציאת מצרים, אף פעם לא אומרים לספר את יציאת מצרים. אלא אנו תמיד אומרים לספר ביציאת מצרים. מושא עקיף. לא ללמוד את אלא ללמוד ב. לספר את – פירושו הוא לספר סיפור במובן הרגיל לומר את הסיפור. אבל "לספר ב" פירושו לא לומר את הסיפור אלא להיכנס עמוק בתוך הסיפור וללמוד אותו. כשבן אדם לומד, הוא נהיה מעורב בדבר. אין הפירוש סיפור במובן הרגיל שאחד מספר את המאורעות. אלא הפירוש הוא ללמוד בעומק. זה בדיוק מה שאנו עושים עם הפרשה של ארמי אבד אבי. זה לימוד מעמיק של הסמנטיקה של הפרשה של ארמי אבד אבי שאמרו כשהביאו את הביכורים בבית המקדש.
איפה נגמר חלק זה של ארמי אבד אבי? הוא נגמר כשאומרים רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב. בהגדה שלנו אנו מצטטים את הברייתא של רבי יוסי הגלילי – מנין שכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצרים וכו'. זו תוספת מאוחרת להגדה שלא נמצאת בהגדה של הרמב"ם. בהגדה של הרמב"ם, אחרי שאומרים דצ"ך עד"ש באח"ב מיד אומרים – רבן גמליאל היה אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. גם דיינו לא נמצא ברמב"ם. אלא מיד אחרי שאומרים דצ"ך עד"ש באח"ב אנו אומרים רבן גמליאל היה אומר. אמירת רבן גמליאל היה אומר היא הצהרה לזהות את הסמלים של חג הפסח. יש בחג הפסח שלשה סמלים. פסח, מצה ומרור. עכשיו אין לנו פסח. אבל אנו מזהים את שלושה סמלים אלו. והם נמצאים על השולחן. פסח, מצה ומרור נמצאים על השולחן. בזמן המקדש היה הפסח בקערה ביחד עם המצה והמרור. רבן גמליאל היה דורש את הסמלים האלו. פסח זה שאנו אוכלים על שום מה. מצה זו שאנו אוכלים על שום מה. ומרור זה שאנו אוכלים על שום מה. אנו מזהים סמלים אלו כסמלים של גאולה או שעבוד. לזהות את הסמלים. הפסח העניק הגנה לאבותינו במצרים מהמלאך המשחית. מצה היא הסמל של גאולה. אלא שזה גאולה מידית. גאולה בהפתעה. זה גם ייחודי לעם שלנו. אנו חיכינו מאות של שנים. אבל כשהגאולה באה היא באה באופן פתאומי. לא היה להם זמן אפילו לאפות את המצות. התפרצות פתאומית של חסד ה'. זה אופייני לחוויה היסטורית שלנו. רבן גמליאל מזהה את שלושה הסמלים של חג הפסח.
אחרי זה אנו אומרים חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא עצמו יצא ממצרים. לא את אבותינו בלבד גאל וכו' אלא אף אותנו עמהם לפיכך אנו חייבים להודות ולהלל וכו'. ואחרי זה אומרים שני פרקים ראשונים של ההלל. ואחרי זה אנו אומרים את הברכה של אשר גאלנו.
אז כמה חלקים יש להגדה? נספור את החלקים. החלק הראשון הוא ההלכות. יהודי אינו מתחיל את הלימוד שלו עם אגדה. כשיהודי לומד, הוא לומד קודם הלכה. הוא לומד אגדה לבסוף. זה הסדר של לימוד מהזמן של משה רבינו. בהתחלה צריכים להתרכז בשאלות הלכתיות איפה שהשכל שולט. וכשגומרים את הניתוח ההלכתי, אז מספקים את הלב ולומדים רעיונות של אגדה. מתחילים קודם עם הלכה. ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ואפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. זה הלכה. זה הלשון של המשניות. זה מפני שסיפור יציאת מצרים הוא תלמוד תורה. אנו אומרים כמה הלכות. מעשה ברבן גמליאל וכו'. זו ההלכה שאף שהם היו חכמים גדולים זה לא פוטר אותם המצווה של סיפור יציאת מצרים. ואחרי זה יש את ההלכה של הארבעה בנים. זו הלכה שהמצווה של סיפור יציאת מצרים צריכה להיות תואמת לרמה שכלית של הבן. לא מלמדים פילוסופיה לבן שהוא תם. לא מלמדים באופן שטחי את הבן שהוא חכם ומאוד כשרוני שהוא יכול להבין ביותר עומק. זה כמו תלמוד תורה. לכל אחד יש חלק במצווה של סיפור יציאת מצרים כמו שיש לכל אחד חלק במצווה של תלמוד תורה. קיום המצווה הוא בפרופורציה לכישרון של הבן. זו הלכה. ואח"כ יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא וכו' אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. זה עוד הפעם הלכה. המצווה של סיפר יציאת מצרים היא רק בלילה. מתחילים כמו שיהודי מתחיל פרק משניות בבית הכנסת לאחר התפילה. וכן באמירת פיטום הקטורת. הברייתא של פיטום הקטורת היא הלכה. אבל זה לא נגמר באמירת הברייתא של פיטום הקטורת. אחרי זה אומרים תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. זו אגדה. אך קודם אומרים הברייתא של פיטום הקטורת. מפני שלא מתחילים עם אגדה. ליהודי יש מוח ולב. אבל המוח שולט. מתחילים עם המוח קודם שמכניסים את הלב ומעורבות רגשית – זה אמנם חשוב. מאוד חשוב להיות מעורב רגשית עם הקב"ה. – צריכים להיות מעורבים על ידי המוח עם הקב"ה. לומדים קודם הלכה. ורק אחרי זה לומדים אגדה. זה בדיוק המצווה של סיפור יציאת מצרים. קודם הלכה. וחלק זה נגמר כשאומרים שהמצווה של סיפור יציאת מצרים היא רק בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפנים. כל זה נמנה כחלק אחד.
אחר כך אומרים מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וכו'. זה קטע מאוד קצר. איך נקרא לחלק זה? הוא אמנם הצהרה קצרה מאוד, אבל הוא הצהרה מאוד חשובה על הייחודיות של העם היהודי. בחירת עם ישראל הייתה פעולה מיוחדת של חסד מאת ה'. זו לא היתה בזכותנו, אלא אך ורק חסד עליון. לא היה מגיע לנו. הבחירה בנו הייתה חסד אין סוף מאת הקב"ה. איך נקרא להצהרה של שתי רעיונות אלו? זה חלק נפרד של ההגדה. זה מאוד חשוב. החלק הזה ההוא יותר מהכרת טובה. הוא פעולה מרכזית בתורה, פעולה הכי בולטת בתורה. זו קבלת עול מלכות שמים. אנו מחויבים להקב"ה. אנו מקבלים את מחויבות שלנו להקב"ה למרות הקשיים. זו היסטוריה מאוד ייחודית ויוצאת דופן. זו ההיסטוריה הכי יוצאת דופן בעולם. ואכן המעורבות שלנו היום במזרח התיכון וההתערבות הפוליטית שלנו בכל זה היא מאוד יוצאת דופן. אנו הולכים עכשיו לחגוג את חג הפסח. יש לנו חוויה היסטורית שחוזרת אחורה שלשת אלפים וחמש מאות שנה. אבל כשאנו קוראים עיתון של היום זה עדיין אותו דבר ואותה חוויה. שלושת אלפים וחמש מאות שנה נשמע כמרחק די גדול. אבל אותו מאבק ממשיך. יש לנו ההגדה מצד אחד. ויש לנו המאורעות של היום מצד השני. ואנו תמהים האם זה רק דמיון או מציאות? איך זה יכול להיות? ואתן לעשו את הר שעיר ויעקב ובניו ירדו מצרים. לכמה זמן? אנו לא יודעים. רק הקב"ה יודע. עוד נגיע למטרה. ואע"פ שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא. זה ההצהרה שאנו אומרים – מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו וכו'. אנו נבחרנו על ידי הקב"ה לא מפני שהיינו הכי טובים. זה לא היה על בסיס הזכויות שלנו, רק חסד עליון, חסד אין סוף. אנו מחויבים להקב"ה לנצח. אבל אנו התחייבנו להקב"ה באופן יוצא דופן. אנו לא מבינים את מחויבות שלנו. אבל אנו נידבק במחויבות זו. ויעקב ובניו ירדו מצרים. אנו מחויבים להקב"ה, וזה לא משנה כמה זמן ייקח להגיע למטרה. זו קבלת עול מלכות שמים.
אחרי זה יש סיפור ההגדה. סיפור שהוא לימוד. אנו אומרים ארמי אובד אבי וירד מצרימה. אבל זה לא סיפור במובן הרגיל שרק מספרים את המאורעות של יציאת מצרים. אלא זה במובן של ללמוד ולהבין בעומק. החלק הראשון היה לימוד ההלכות. החלק השני היה קבלת עול מלכות שמים. ועכשיו יש את החלק של הסיפור. ארמי אבד אבי וירד מצרימה. ואנו מגיעים לדצ"ך עד"ש באח"ב. מכות בכורות כשפרעה נתן לבני ישראל לצאת ממצרים. זהו החלק השלישי.
ואז בא הלל. "בכל דור ודור" ו"לפיכך" הם כבר הקדמה להלל. אנו אומרים פה רק שני פרקים מתוך ההלל. הללוי-ה עבדי ה'. ובצאת ישראל ממצרים. מדוע מפרידים את שני פרקים אלו של הלל משאר ההלל שנאמר על הכוס הרביעי? מפני שההלל שנאמר על הכוס הרביעי אינו מתייחס לגאולת מצרים, אלא לגאולה בימות המשיח. בשאר פרקי ההלל אין אפילו אזכרה אחת של יציאת מצרים. מזכירים את הגאולה של ימות המשיח. ואנו עכשיו מעוניינים בהגדה שנאמרת קודם הסעודה.
אז כמה חלקים יש לנו? החלק הראשון – ההלכה. החלק השני – קבלת עול מלכות שמים. החלק השלישי – סיפור – לימוד של יציאת מצרים. והלל הוא החלק רביעי. ככה יש ארבעה חלקים בהגדה. אפשר למנות רבן גמליאל היה אומר כחלק נפרד. ואז יש חמישה חלקים בהגדה. אלא שיש לומר שרבן גמליאל היה אומר הוא המשך של סיפור – לימוד שהתחיל בלימוד הפרשה של ארמי אבד אבי. שאנו רוצים להסביר את ההקבלה בין החוויה ההיסטורית שלנו לשלשה הסמלים של חג הפסח שנמצאים על השולחן. לפי זה יש בהגדה ארבעה חלקים. מתחילים בהלכה. היהודי תמיד מתחיל בהלכה. בלי הלכה אין תורה. אנו אמנם לפעמים עצלים ולא בא לנו להתעמק בבעיות הלכתיות. אבל ההלכה היא הפעולה המרכזית של לימוד.
עכשו נסביר ארבע השוויות של בעל ההגדה בפירוש מילים מסוימות בפרשה של ארמי אבד אבי.
וירעו אותנו המצרים כמה שנאמר הבה נתחכמה לו וכו'. ההגדה היא עתיקה כמו הברייתות ואולי אפילו יותר עתיקה. בעל הגדה לוקח את הפעל והמושא של וירעו אותנו המצרים והשווה אותם לפסוק בפרשת שמות. זה הפסוק של הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ. מה הקשר בין שני הדברים? מהו הפירוש של וירעו אותנו המצרים? הפירוש הוא שהמצרים הזיקו לנו. במצרים פגעו בנו. ככה בעל ההגדה היה צריך לצטט את הפסוק הבא. ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. פרעה פשוט שיעבד אותם. פרעה עשה מהם עבדים. או בעל הגדה היה צריך לצטט את הפסוק הבא בפרשת שמות. וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס: אבל בעל ההגדה לא מצטט פסוקים אלו אלא הוא מצטט את הפסוק של הבה נתחכמה לו פן ירבה והיה כי תקראנה מלחמה ונלחם בנו ועלה מן הארץ כדי לפרש את המילים של וירעו אותנו המצרים. מה הקשר בין שני הפסוקים? לכאורה, מאוד קשה להבין את דברי בעל הגדה בזה.
הנצי"ב בפירושו על ההגדה, אמרי שפר, מפרש את הדברים. הוא מביא את הפסוק בחוקת שמשה רבינו אמר למלך אדום וירעו לנו המצרים. משה אמר לו אחיך ישראל. משה קרא למלך אדום אח. אבל הבקשה של משה רבינו מאת מלך אדום כשמשה קרא לו, דהיינו, לעבור בארצו, נדחתה. מלך אדום אמר פן בחרב אצא לקראתך. הוא אמר למשה שאם משה יעבור בארצו, הוא יצא לקראתו בחרב. ומשה בבקשה זו אמר למלך אדום וירעו לנו המצרים. לא וירעו אותנו המצרים. אלא וירעו לנו המצרים. התורה בפרשה של ארמי אבד אבי משתמש בצורה של מושא ישיר. וירעו אותנו. אבל במכתב של משה רבינו למלך אדום משה, התורה משתמשת במושא עקיף. וירעו לנו. לא שהזיקו אותנו אלא שהזיקו לנו.
הנצי"ב מפרש שפרעה אמר הבה נתחכמה לו. הפירוש הוא שאנו צריכים להשתמש בערמומיות כלפי בני ישראל. וזה מפני שהיהודים הם מאוד ערמומיים. ולכן פרעה לא אמר סתם לתכנן. אלא פרעה אמר שאנו צריכים להיות ערמומיים כלפי בני ישראל. פרעה אמר הרי אנו מכירים את היהודים. כשמתמודדים איתם החשיבה שלנו צריכה להיות לא ישירה אלא יותר בזגזג. הבה נתחכמה לו. אנו נרמה את היהודים. זה לא כל כך קל לרמות את היהודים. פרעה החשיב את היהודים להיות לא מוסריים. אין להם נאמנות. הם מושחתים. הם נהנים מחלב הארץ, אבל הם יצטרפו לאויבים שלנו. לא רק שהם לא ישתתפו בהגנה על ארצנו, אלא הם עוד יצטרפו לאויב שיבואו לתקוף אותנו. זה הפירוש של וירעו אותנו המצרים. פרעה הציג אותנו כלא מוסריים וכמושחתים. ככה הנצי"ב מפרש את הפסוק של וירעו אותנו המצרים. לא שהזיקו לנו ופגעו בנו והפכו אותנו לעבדים. אלא המצרים עשו רצח אופי. פרעה צייר אותנו כאנשים רמאים בלי שום נאמנות והכרת הטוב. זהו השם הרע שמלווה אותנו לאורך כל הדורות. מי הפיץ את השם רע הזה עלינו שמתלווה לנו לאורך אלפי שנים? פרעה. פרעה היה הראשון. וירעו אותנו המצרים. הוא הצהיר שיהודי הוא רע. הוא פעל שניראה באור לא טוב. וירעו אותנו המצרים. מושא ישיר. זהו הפירוש של הנצי"ב. זה אמנם פירוש גאוני. אבל פירוש זה שהמילה וירעו הוא שהם השמיצו אותנו יש להסתפק בו. רגישות שלנו ללשון הקדש אינה מקבלת את זה. אנו לא היינו כותבים את זה ככה. פירוש זה הוא שפרעה השמיץ אותנו. הוא השחיר את האישיות שלנו. הוא הצהיר בפני העולם שהיהודי הוא לא אדם בלי נאמנות. יהודי הוא אדם רע.
אנו מפרשים את זה אחרת. יש הרבה פעלים בלשון הקדש שיכולים להופיע בצורות שונות. למשל: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. בחר בנו הוא מושא ישיר. ויבחר בדוד עבדו. הבוחר בתורה. אבל בחר יכול להופיע גם עם מושא עקיף: אשר בחר אותנו. אנו לא יודעים מהו ההרכב של אתה בחרתנו. האם זה אתה בחרת בנו או זה אתה בחרת אותנו? קשה לנחש. בתנ"ך מופיע גם צורה של ויבחר את זרעו. מהו ההבדל בין בחר מחובר למושא ישיר (אותנו) לבחר כשהוא מחובר למושא עקיף (בנו)? מוצאים את שתי הצורות, בחרתי בדוד עבדי או בחרתי את דוד עבדי. שניהם מושלמים מבחינת דקדוקית. יש הבדל בינהם. מהו ההבדל?
אשר בחר בנו – הפירוש הוא בחירה מוחלטת. זה לא יכול להשתנות. זה לא יכול להתחלף. זה לא יכול להתבטל. הבחירה היא נצחית. הבחירה בציון היא בחירה נצחית. הרמב"ם אומר שהקדושה של מקום המקדש היא קדושה נצחית מפני שהקדושה היא תוצאה של נוכחות של השכינה במקום זה. השכינה לעולם עומדת. כשיש נוכחות של השכינה זו נוכחות נצחית. בחרתי בדוד עבדי פירושו בחירה מוחלטת. זה לא מוגבל ולא מתבטל בשום נסיבות. בחירה מוחלטת. בחירה שלא תהיה מוחלפת או מוחלשת על ידי שום גורם של זמן. לא תהיה שום חרטה על הבחירה. היא בלתי מותנית. והיא בלי קץ. אבל בחרתי את ציון אין לזה שום מובן או משמעות שהבחירה היא מוחלטת. אם ה' היה אומר בחרתי את ציון או בחרתי את דוד עבדי או בחרתי את ישראל או בחרתי את התורה – לא בחרתי בתורה אלא בחרתי את התורה – אז אין בזה משמעות של בחירה מוחלטת. זה אמנם היה בחירה לזמן מסוים, אבל זה היה יכול להשתנות. האופי של בחירה מוחלטת תלוי בצורה הדקדוקית. אם זה מופיע עם מושא עקיף, הבחירה היא מוחלטת ולא יכולה להתבטל. אבל אם הוא מופיע עם מושא ישיר, הבחירה היא יותר חלשה. הצורה "לבחור ב" מבטאת הדגש חזק על פעולה שלא ניתן לבטל אותה. היא נצחית. כמה בחירות כאלו יש? יש בחירה של עם ישראל. אשר בחר בנו מכל העמים. הבוחר בתורה ובנביאי האמת וצדק. נבואה. בחירה בארץ ישראל. הבוחר בציון. הבוחר בירושלים. כהונה. הבוחר באהרון. לא הבוחר את אהרון, אלא הבוחר באהרון. אלו הן בחירות שהן מחוברות לצורה אובליקטיב מפני שהן בחירות מוחלטות. אבל כשאחד במסעדה רוצה לומר שהוא בוחר לאכול עוף הוא לא יאמר אני בוחר בעוף. אלא הוא יאמר אני בוחר לאכול עוף. אבל אנו אומרים הבוחר בעמו ישראל באהבה מפני שזו אהבה ובחירה נצחית. לדורי דורות ולנצח נצחים. הצורה הדקדוקית הזאת מבטאת פעולה שהיא חזקה. היא לא יכולה להתבטל.
הנה דוגמה אחרת לזה. הרמב"ן בפרשת קדושים על הפסוק של ואהבת לרעך כמוך מדבר על זה. לרמב"ם הייתה רגישות מיוחדת לסמנטיקה בלשון הקדש. קשה למצוא אחד שהיה יותר חזק מהרמב"ן בתחום זה של הסמנטיקה. הרמב"ן אומר שגם הפעל של לאהב מופיע בשתי צורות. הפסוק בפרשת קדושים אומר ואהבת לרעך כמוך. הפסוק אינו אומר ואהבת את רעך כמוך, אלא ואהבת לרעך כמוך. אנו לא מדברים פה על צורה אובייקטיב אלא על צורה אובייקטיב ועל צורה דטיב. ואהבת לרעך כמוך היא משתמשת במושא עקיף. לרעך. לתת לרעך. אבל התורה לגבי אהבת ה' אומרת ואהבת את ה' א-לוקיך. לא ואהבת לה' א-לוקיך, אלא ואהבת את ה' א-לוקיך. מהו ההבדל בין ואהבת לרעך כמוך לואהבת את רעך? מהו ההבדל בין ואהבת את ה' א-לוקיך לואהבת לה' א-לוקיך? האם יש הבדל? הרמב"ן אומר שיש הבדל גדול. התורה אומרת ואהבת לרעך כמוך. אדם מחויב לאהוב את חברו כמו שהוא אוהב את עצמו. אבל מצד שני, הגמרא אומרת שלפי רבי עקיבא כששנים הולכים במדבר ויש לאחד קיתון של מים שהוא יכול לשתות על אף שעל ידי זה השני ימות בלי מים לשתות. רבי עקיבא אומר שחייך קודמים לחיי חברך. בן פתורא אומר שימותו שניהם ואל יראה אחד במיתת חברו. שאין רשות לבעל הקיתון להציל את עצמו ובכך לתת לחברו למות. אלא שניהם ישתו עד ששניהם ימותו. עד שבא רבי עקיבא ואמר חייך קודמים לחיי חברך. בעל הקיתון ישתה ויציל את עצמו וחברו ר"ל ימות. והרמב"ן בחומש שואל איך רבי עקיבא אומר חייך קודמין לחיי חברך? הרי התורה אומרת ואהבת לרעך כמוך, הלא הוא צריך לאהוב את חברו בדיוק כמו שהוא אוהב את עצמו. לפי הפסוק נראה שבן פתורא צודק ולא רבי עקיבא. איך רבי עקיבא אומר חייך קודמין לחיי אחיך? והרמב"ן אומר שאם התורה הייתה אומרת ואהבת את חברך כמוך אז רבי עקיבא לא היה אומר חייך קודמין לחיי חברך. אבל התורה אומרת ואהבת לרעך כמוך. לכן רבי עקיבא אמר שחייך קודמין לחיי חברך. התורה לא רצתה שאדם יאהב את חברו בדיוק כמו שהוא אוהב את עצמו. הרי זה בלתי אפשרי. זה בלתי אפשרי אנושית לאדם לאהוב חברו באותה עוצמה ובאותו אופן שהוא אוהב את עצמו. לכן התורה אומרת ואהבת לרעך כמוך. ככה עוצמת האהבה של האדם לזולת לא צריכה להיות כעוצמת האהבה של האדם לעצמו. לא ניתנה תורה למלאכי השרת. התורה ניתנה לבני אדם. התורה אומרת שבכל התחומים שאתה רוצה להטיב לעצמך אתה צריך גם להטיב לאחיך. כמוך אבל זה לא מסירות מוחלטת. המסירות שלך לחברך היא מוגבלת על ידי המציאות. מפני שאחד לא יכול לאהוב את חברו ולמסור את נפשו עבור חברו – ובמיוחד כשהוא אפילו לא יציל את חברו. שמבחינת טבע האדם זה בלתי אפשרי.
באהבת היהודי להקב"ה יש מצווה של קידוש השם אפילו כשהעוין מאיים לקחת את נפשו. התורה אינה אומרת ואהבת לה' א-לוקיך. פה אומר רבי עקיבא בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך. רבי עקיבא אומר במצוות ואהבת לרעך כמוך שחייך קודמים לחיי אחיך. אבל אותו רבי עקיבא אומר במצווה של אהבת ה' וקידוש השם בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. רבי עקיבא אמר את זה כשהרומאים היו רוצחים אותו. רבי עקיבא עצמו אמר את זה כשהרומאים היו מסרקים את בשרו במסרקות של ברזל. ואהבת את ה' א-לוקיך בכל לבבך ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. המצווה של אהבת ה' קיימת גם אם יצטרך לשלם בנפשו על מסירותו לה'. הוא חייב אז להקריב את נפשו כדי לא לבגוד בהקב"ה. הרמב"ן אומר שההבדל מונח בלמ"ד וב"את". הרמב"ן אומר: וטעם ואהבת לרעך כמוך הפלגה כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חבירו כאהבתו את נפשו – זה מאוד קשה. איך אדם יכול לאהוב את חברו בדיוק כמו שהוא אוהב את עצמו? האדם לא יוכל לקיים דבר כזה. אפילו אם הרמה המוסרית שלו היא בשיא, הוא לא יוכל לעולם לקיים דבר זה. דבר זה הוא נגד הטבע של האדם. – ועוד שכבר בא רבי עקיבא ולמד חייך קודמין לחיי חבירך (ב"מ סב)אלא מצות התורה שיאהב חבירו בכל ענין – בכל התחומים. בתחום הכלכלה, בתחום החינוך. בכל התחומים שרוצה באדם לעזור ולהטיב לעצמו, הוא צריך בכל תחומים אלו לעזור ולהטיב גם לאחיו. אבל הוא לא צריך לעשות את זה באותה עוצמה שהוא היה עושה את זה עבור עצמו. – כאשר יאהב את נפשו בכל הטוב ויתכן בעבור שלא אמר "ואהבת את רעך כמוך" והשוה אותם במלת "לרעך" – בזה מונח ההבדל. כשמדובר בבעיה בין אנושי אז חייך קודמים. זה מה שרבי עקיבא אומר חייך קודמים לחיי חברך. אבל כשמדובר באהבה להקב"ה שמה האהבה צריכה להיות אהבה מוחלטת בלי שום הגבלה כלשהי. היהודי חייב להקריב את חייו עבור הקב"ה. העם היהודי כן עשה את זה. הם הקריבו את חייהם עבור הקב"ה. – וכן ואהבת לו כמוך (פסוק לד) דגר שיהיה פירושו להשוות אהבת שניהם בדעתו כי פעמים שיאהב אדם את רעהו בדברים ידועים להטיבו בעושר ולא בחכמה וכיוצא בזה ואם יהיה אוהבו בכל יחפוץ שיזכה רעהו האהוב לו בעושר ובנכסים וכבוד ובדעת ובחכמה ולא שישוה אליו אבל יהיה חפץ בלבו לעולם שיהיה הוא יותר ממנו בכל טובה ויצוה הכתוב שלא תהיה פחיתות הקנאה הזאת בלבו אבל יאהב ברבות הטובה לחבירו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה ועל כן אמר ביהונתן (שמואל א כ יז) כי אהבת נפשו אהבו בעבור שהסיר מדת הקנאה מלבו ואמר (שם כג יז) ואתה תמלוך על ישראל וגו'.
נחזור לדברי ההגדה. וירעו אותנו המצרים. אנו מוצאים בתורה שתי צורות לביטוי. וירעו אותנו המצרים. וגם וירעו לנו המצרים – בדברי משה למלך אדום. וירעו אותנו – מושא ישיר. וירעו לנו – מושא עקיף. אם התורה הייתה אומרת וירעו לנו המצרים המשמעות הייתה לעשות לנו נזק ולפגוע באופן מסוים בנו. אבל לא הייתה בזה משמעות של פגיעה מוחלטת. להרע למישהו פירושו הוא אמנם לעשות לו רע, אבל זה לא עשיית רע באופן מוחלט, במובן של השמדה ר"ל. וירעו לנו – לגרום צער וכאב, ואפילו הצער הכי קל היא כלול בביטוי. הדגש לא היה כל כך חזק.
אך התורה בפרשת ביכורים אומרת וירעו אותנו המצרים. המשמעות היא שפרעה התכוון להשמיד את בני ישראל.
בגרמניה קודם שהיטלר עלה לשלטון היה ברור שהיהודים בגרמניה הם ארורים ומקוללים. היה ברור שהיטלר באמת התכוון לעשות ליהודים את מה שהוא אמר שהוא יעשה. כשהיטלר אמר ר"ל שהגולגלות של היהודים יתגוללו בעפר, הוא באמת התכוון לעשות את זה. אבל היו יהודים בגרמניה שהתווכחו ואמרו שהיטלר לא באמת התכוון לעשות הדברים שהוא אמר. הם טענו שהיטלר התכוון רק לחוקק חוקי הפלייה מסוימים נגד היהודים, שהוא לא התכוון לפגוע באופן פיסי ממש ולהשמיד את היהודים. הם טענו שזה בלתי אפשרי. הם אמרו וירעו לנו. היטלר אמנם יעשה לנו רע, אבל רק באופן מוגבל. הם לא ידעו על וועידת Wansee ששמה הכינו הגרמנים תכנית להשמיד שמונה עשרה מיליון יהודים. "וירעו לנו המצרים" מובנו שפרעה רצה רק לצער אותנו ולמרר את חיינו. לאסור כניסת הילדים בבתי הספר ולצער אותם בהרבה תחומים. חשבו שרק מדובר בהצקות ורדיפות מוגבלות, אך לא עד כדי השמדה.
אבל התורה בפרשת ביכורים אומרת וירעו אותנו המצרים. המשמעות היא שפרעה רצה להשמיד ולהכחיד ר"ל את כל בני ישראל. לא רק לנצל את היהודים למטרה להעשיר את המדינה של מצרים. אלא פשוט ר"ל להשמיד ולהכחיד את היהודים. מפני ששנאו אותם בתכלית השנאה. זה מובנו של וירעו אותנו המצרים.
איך בעל הגדה מוכיח שהכוונה ר"ל של פרעה היתה השמדה טוטלית, אולי הפירוש הוא רק עשיית נזק ורע ליהודים? אולי הכוונה היתה רק חקיקה של חוקי הפלייה נגד היהודים? היום אנו כבר יודעים מה אנטישמיים מסוגלים לעשות. קודם היטלר, לא יכולנו לדמיין שאנטישמיים יהיו מסוגלים לנסות להשמיד ולהכחיד את כל היהודים. לא היינו יכולים לדמיין שאנטישמיות מסוגלת להוביל לרצח של מיליוני אנשים. וככה אמרו הרבה יהודים בגרמניה. זה יהיה רק וירעו לנו. זה יהיה רק מאוד לא נוח. היו כבר תקופות שבהן היהודים חיו חיים מאוד לא נוחים, אבל הם שרדו. ההבדל בין וירעו לנו לוירעו אותנו הוא גדול מאוד. וזה מה שבעל הגדה אומר לנו. בעל הגדה אומר לנו את הפירוש והמובן של וירעו אותנו המצרים.
בעל הגדה מוכיח את זה מהפסוק בפרשת שמות של הבה נתחכמה לו. זה לא היה רק עניין של הפלייה. זה לא היה רק עניין לעשות את החיים לא נוחים. אלא מדובר על תכנית להביא אסון ליהודים. הבה נתחכמה לו. נהיה ערמומיים. זו השפה של הוועידה בWansee כשהנאצים ימ"ש החליטו להשמיד את כל היהודים באירופה. הם קראו לזה הפתרון הסופי. זוהי משמעות הביטוי הבה נתחכמה לו. גאבלס השתמש באותה שפה. פרעה אמר בפעם הזאת אנו נרמה אותם. הנאצים אמרו היהודים לקחו כל דבר יקר מאתנו. התרבות. העסקים. הבנקים. הרעיון הקפיטליסטי. הספרות. הפילוסופיה. הארץ של גרמניה. והיהודים תמיד מנצחים. אבל לא בפעם הזאת. הכה נתחכמה לו. עכשיו אנו נרמה אותם. גאבלס בשנות השואה כתב שיהודים איבדו את הקרב עם הגרמנים. אנו הגרמנים היינו הפיקחים. והיהודים התנהגו כמו ילדים נאיביים. הבה נתחכמה לו. זה לא היה עניין רק לחוקק חוקי הפלייה נגד יהודים. או לסגור את הבתי ספר והאוניברסיטאות בפניהם. או לא לקבל אותם בתוך התעשייה. אם נגביל את עצמינו, היהודים בסוף יתחכמו לנו והם ינצחו עלינו. אז הבה נתחכמה לו. למה הבה נתחכמה לו. מפני שהם מסכנים את הביטחון שלנו. הדרך היחידה הוא הפתרון הסופי. הבה נתחכמה לו. מפני שהם איום בטחוני. הם רוצים להשמיד אותנו. פן ירבה. הם יהיו יותר חזקים. והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו. הוא יצטרף אליהם. הם ישמידו אותנו, את כולנו. ועלה מן הארץ. הפירוש הוא שהוא יגרום לנו לעזוב את הארץ שלנו. זה בעיה בין הקהילה היהודית לקהילה המצרית. אם אנו רוצים להציל את הקהילה המצרית מאסון וקטסטרופה אנו צריכים להשמיד את היהודים כולם באופן מוחלט במלוא מובן המילה.
זוהי משמעות – וירעו אותנו המצרים. מה רצה פרעה לעשות? הוא לא התכוון רק לחוקי הפלייה נגד היהודים, אפילו לא רק לעבדות. כל זה היה רק ההקדמה לעיקר תכניתו. מחנות ריכוז היו רק ההקדמה למחנות ההשמדה ולתאי הגז. הבה נתחכמה לו. עכשיו נתחכם להם. נהיה יותר ערמומיים. אחרת הם יתגברו עלינו ונצטרך לצאת מן הארץ. ככה מפרש בעל ההגדה את הפסוק של וירעו אותנו המצרים.
נמשיך בהגדה. ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. בעל הגדה מנתח ומפרש כל מילה בפני עצמה. וַיְעַנּוּנוּ – ְּכמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. הפירוש של ויענונו הוא שהם עינו אותנו. הם גרמו לנו צער וכאב פיסי. אבל בעל ההגדה הכניס פה רעיון חדש. בעל ההגדה אומר כמָה שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס. מהו פירוש המילה ויענונו? עבודת פרך. עבודת כפייה. לעבוד בלי לקבל תשלום עבור העבודה, במיוחד שהיה מכסה, כל אחד היה חייב להביא מספר מסוים של לבנים בכל יום. וכל אחד היה חייב למלא אותו. אם הוא לא הצליח, היו מלקים אותו בשוט. חז"ל אומרים שאם ח"ו אחד לא מילא את המספר הדרוש של לבנים לקחו המצרים תינוק במקום לבנה. אם במקום תשעים לבנים הוא הביא רק שמונים ושמונה, היו שמים שתי תינוקות במקום שני הלבנים שחסרו. זהו הפירוש של ויענונו. הפקידו שרי מסים עליהם למען ענותו בסבלותם, כדי לעשות את החיים מאד קשים. והדבר הכי קשה היה למלא את המכסה. גם אם הוא הצליח למלא את חובתו הוא לא הרוויח מזה.
זה נקרא עבודת פרך.
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לקי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: ויענונו פה מופיע כפעל וגם כשם עצם. ויענונו הוא פעל. וירא את ענינו הוא שם עצם. ובעל הגדה מפרש את ויענונו שמופיע פה כפעל במונחים פשוטים של שעבוד ועבודת כפייה. גם ענינו היה אמור להתפרש במונחים פשוטים של שעבוד ועבודת כפייה. אבל בעל ההגדה אומר וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ. מדובר פה על הריסת המשפחה היהודית במצרים. זה מה שקרה תחת שלטון הנאצים. הם היו צריכים לפרוש מנשותיהם מפני החשש שכל ילד שיוולד יירצח על ידי הנאצים. אותו סיפור היה במצרים תחת פרעה. למה? למה בעל הגדה לא השתמש באותו פירוש שאמר על הפעל ויענונו – שזה שעבוד ועבודת כפייה – גם כשהשרש מופיע כשם עצם – עניינו? למה בעל הגדה לא אמר ואת ענינו כמה שנאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך? למה בעל הגדה הכניס פה פרישות דרך ארץ?
ואת עמלינו אלו הבנים. אנו גם את זה לא מבינים. ואת לחצינו זה הדחק, את זה עוד יותר לא מבינים.
נחזור למילה עניינו – זו פרישות דרך ארץ.
הפסוק אומר: וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱ-לקי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ: בעל ההגדה ראה דבר קשה בפסוק זה. וזה הניע אותו לשנות את פירוש הפסוק. יש פה שאלה. כתוב ונצעק אל ה' א-לקי אבותינו וישמע ה' את קולנו. מה קרה? ה' קיבל את תפילתנו. או ה' קיבל את הפגנות שלנו נגד העוולות שנעשו לנו על ידי המצרים. אנו התלוננו. על מה התלוננו? וירעו אותנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבודה קשה. התלוננו על עבודה קשה ועל ויענונו. זה היה קשה מדי. זה היה בלתי נסבל. וישמע ה' את קולנו. ה' קיבל את תפילותינו. ה' קיבל את התלונות שלנו נגד המצרים. התלונות היו על העינוי. על ה"ויענונו." על עבודה הקשה. על עבודת הכפייה. על זה התלוננו נגד המצרים. והתורה אומרת שה' קיבל את התלונות והצעקות שלנו.
מדוע התורה חוזרת ואומרת וירא את ענינו? הרי כבר כתוב וישמע ה' את קולנו. התלונות שלנו שהתקבלו על ידי ה' היו על העינויי של המצריים. וירא הוא כלול בזה. למה התורה צריכה לחזור ולומר וירא ה' את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו? היה מספיק לומר וישמע ה' את קולנו. זה היה כמו שאנו אומרים בשמונה עשרה: שמע קולנו ה' א-לוקינו חוס ורחם עלינו וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו. שה' יקבל את צעקותינו ושהצרות והסבל ייפסקו. וזה בדיוק מה שה' עשה במצרים. מדוע התורה צריכה לחזור ולומר וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו?
כנראה ששלשה דברים אלו לא היו כלולים בתלונות ובצעקות שלנו נגד המצרים. התפללנו על הכול. אבל לא על ענינו ולא על עמלינו ולא על לחצינו. ככה בעל ההגדה פירש את הפסוק. ונצעק אל ה' א-לוקי אבותינו. זה היה על עבודת פרך. על העינויים. על שרי המסים. אנו התלוננו על כל זה. וה' שמע את התלונות שלנו נגד המצרים. וישמע ה' את קולנו. אך ה' הכיר גם בדברים אחרים של סבל ועינוי שסבלו בלי שהם עצמם הכירו בהם. דברים אלו לא היו כל כך ניכרים להם. אז זה היה לא רק וישמע ה' את קולנו. אלא ה' גם ראה דברים אחרים בנוסף לדברים שאנו התלוננו עליהם. הקב"ה עצמו ראה דברים אחרים שהיה ראוי לנו להתלונן עליהם נגד המצרים אלא שאנו לא הכנסנו דברים אלו בתוך תפילות שלנו.
וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ שנאמר וירא א-לוקים את בני ישראל וידע א-לוקים. זה פסוק בפרשת שמות. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם את הא-לוקים מן העבודה. וישמע א-לוקים את נאקתם ויזכור א-לוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. לכאורה זה היה מספיק. אבל התורה ממשיכה: וירא א-לוקים את בני ישראל וידע א-לוקים. התורה כבר אמרה שה' קיבל את תפילות. ה' זכר את הברית שה' כרת עם אברהם יצחק ויעקב. זיכרון זה של הברית עלה לפני כסא הכבוד. מה יש להוסיף על כל זה? אבל התורה מוסיפה. וירא א‑לוקים את בני ישראל וידע א-לוקים. ה' ראה דבר שלא היה כלול בתפילות שלהם. וידע א-לוקים. ה' ידע דבר שהם עצמם לא ידעו. דבר שלא היה כלול בתפילות שלהם.
ונצעק אל ה' א-לוקי אבותינו וישמע ה' את קולנו. על מה אנו התלוננו? התורה בפרשת שמות אומרת. ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל הא-לוקים מן העבודה. למה התורה צריכה להדגיש מן העבודה? ויאנחו בני ישראל מן העבודה. עבדות היא לא מושג מונוליטי. יש הרבה ביטויים לעבדות. יש סוגים שונים של עבדות. יש צורות שונות של עבדות. לוקחים אדם חופשי והופכים אותו לעבד. יש הרבה אופנים איך לעשות את זה. הדרך העיקרית היא להכריח אותו לעבוד בלי לקבל תשלום על עבודתו. מתייחסים אליו בשעת עבודה שלו ברמאות ובאיבה. זה המושג הנפוץ של עבדות. ולכן התורה אומרת ויאנחו בני ישראל מן העבודה. הם נאנחו רק מן העבודה. בני ישראל חשו רק הצד הפיסי של עבדות. אך עבדות היא לא רק פיסית. עבדות היא גם תופעה רוחנית. עבדות כואבת בהרבה רמות. הם התפללו לה' רק על העבודה הקשה והמפריכה. הם לא יכלו לסבול את זה עוד. ויאנחו בני ישראל מן העבודה – העבודה הקשה והמפריכה. הם אמנם חשו את התופעות האחרות של עבדות אך זה לא הכביד עליהם כל כך הרבה. זה לא היה כל כך חשוב להם. אך הצורה של עבודה, שהייתה חשופה לעין כל הכבידה עליהם הרבה יותר. כולם ראו את העבודה המפריכה כשהם לא הספיקו להביא את מספר הלבנים שהיה מוטל עליהם. על זה הם התלוננו נגד המצרים לפני ה'. אבל הם לא היו כל כך מודעים לתופעות אחרות של העבדות. או אולי הם חשבו שאין התופעות האחרות של עבודת כל כך חשובות שכדאי להתפלל לה' עליהם. ותעל שועתם אל הא-לוקים מן העבודה. הצעקות שלהם עלו לפני ה'. אבל הצעקות האלו היו רק מן העבודה. אם ה' היה פועל רק בהתאם לזעקות ורק בהתאם לתלונות, ה' היה מציל אותם רק מעבדות פיסית ולא מן העבדות שהייתה שקועה בתוך האישיות שלהם. ה' אז לא היה הופך אישיות שלהם לאישיות גדולה. הפסוק אמנם אומר וישמע א-לוקים את נאקתם. ה' שמע את התלונות שלהם. ויזכור א-לוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. אבל זה לא היה מספיק. יציאת מצרים לא הייתה הגאולה הטוטלית אם הקב"ה היה עונה ומושיע אותנו רק בהתאם לתפילות שלנו. זה נכון באופן כללי. אנו היינו המסכנים הכי גדולים אם הקב"ה היה עונה ומושיע רק בהתאם לתפילות שלנו. לפעמים אנו מתפללים עבור דברים שיכולים ח"ו להביא אסון עלינו. לפעמים אנו לא מתפללים עבור הדברים שהם הכי חשובים עבורנו. אמנם שמע קולנו חוס ורחם עלינו. אבל זה מותנה בדבר אחד. שה' יבחר איזה תפילות לקבל. וקבל ברחמים וברצון את תפילתנו. איזה תפילות להגשים ואיזה תפילות לדחות. אנו לא סומכים על עצמינו בזה. זה בדיוק מה שקרה לישראל במצרים. ויאנחו. ותעל שועתם אל הא-לוקים. אבל זה רק היה מן העבודה. אבל אם הקב"ה היה מתיחס רק לזה, לא הייתה יכולה להיות גאולת מצרים. יציאת מצריים הייתה רק חצי גאולה. וישמע א-לוקים את נאקתם ויזכור א-לוקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב. אך בנוסף לזה וירא א‑לוקים את בני ישראל וידע א-לוקים. זה היה בנוסף לתלונות שבני ישראל צעקו לה' נגד המצרים. וירא א-לוקים את בני ישראל. ה' הסתכל בהם בהסתכלות טובה. וה' ראה הרבה דברים שהם עצמם לא היו מודעים אליהם. ואולי דברים אלו היו מאיימים על הישרדות שלהם יותר מהעבודה הפיסית שהוטלה עליהם. וידע א-לוקים. רק ה' ידע והבין. הם לא ידעו. הם לא הבינו.
זה בדיוק מה שבעל ההגדה אומר. אם היינו מפרשים את עניינו במונחים של עבודה פיסית אז לא היה צורך לומר וירא את ענינו. שהרי התורה מקודם אמרה וישמע ה' את קולנו. זה היה מן העבודה. וישמע ה' את קולנו מן העבודה. כנראה שענינו אינו בכלל קשור לעבודה פיסית. ענינו לא מתמקד במה שקרה לישראל במצרים בתחום של העבודה הקשה והמפריכה. ענינו מתמקד בתחום אחר של סבל. זו פרישות דרך ארץ. זה לא היה כלול בצעקות ובתלונות שלהם נגד המצרים. וישמע ה' את קולנו מן העבודה. זה היה רק מן העבודה. הם התפללו רק על העבודה הפיסית הקשה שהוטלה עליהם. הם התלוננו ובכו על העבודה הקשה והמפריכה שהוטלה עליהם. הם הגיעו לאפיסת כוחות. לא היו מסוגלים לסבול יותר ולעבוד כ"כ קשה. הם מצאו את עצמם חסרי תקווה. על זה הם התלוננו. זה היה עינוי שהיה חשוף לעין כול. אבל לא היו מודעים לעינוי אחר באיכות אחרת וברמה אחרת. הם בעצם איבדו חיי המשפחה שלהם. זה הזכות היסודי שה' נותן לכל אדם לחיות עם אשה בחיי נישואין. הם איבדו את זכות זה. פרעה מנע מהם זכות זה. אבל על זה הם לא התלוננו. הם לא האשימו את פרעה. את ענינו זו פרשיות דרך ארץ. לכן וישמע ה' את קולנו לא היה מספיק. זה היה משמעותי רק לגבי חצי הסיפור של יציאת מצרים. וירא את ענינו זו פרישות דרך ארץ.
ואת עמלינו אלו הבנים כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן. בעל ההגדה מביא על זה הסיפור שפרעה גזר שכל בן זכר יירצח מיד אחר לידתו. אנו לא מבינים איך זה מתקשר לעמלינו אלו הבנים. והנה גזירה זו הייתה שמונים שנה לפני כן. משה עצמו היה כתינוק מעורב בגזירה זו. וכשמשה נשלח על ידי הקב"ה לפרעה משה היה בן שמונים שנה. בינתיים גזירת הבנים בוטלה. ויקם מלך חדש. היו גזירות אחרות. המלך החדש לא רצה להמשיך במדיניות של המלך שקדם לו. כבר לא היו רוצחים את הבנים שנולדו. כשמשה חזר הוא כבר היה זקן והגזירה הזו כבר בוטלה. אנשים כברשכחו מגזירה זו. האם אנשים לא שכחו את השואה? לא רק אנשים שלא הי במחנות השמדה כבר שכחו את השואה. אפילו אנשים שהיו במחנות השמדה כבר שכחו. הם עצמם אומרים את זה. הם אומרים שזה בעבר ולא רוצים לזכור אותו. הם אומרים שזה נמחק מהזיכרון שלהם. וזה נכון מבחינה פסיכולוגית. התלונות של בני ישראל אז היו רק מן העבודה. הם התלוננו נגד העבודה הקשה והמפריכה שהוטלה עליהם. העבודה הזו שהוטלה עליהם הייתה בלתי נסבלת. הם כעת חשו את הקושי הבלתי נסבל של העבודה שהוטלה עליהם. סיפור שהיה לפני שמונים שנה נשכח. בני ישראל לגמרי שכחו שלפני שמונים שנה היה מלך שגזר לרצוח את כל הבנים הנולדים. הדור השני והדור השלישי אפילו לא ידעו שפעם הייתה גזירה כזו. ונצעק אל ה' אלוקי אבותינו. ויאנחו בני ישראל. רק מן העבודה. אבל הייתה עוולה אחרת שנעשתה לבני ישראל. הילדים שלהם נרצחים כשנולדו. המצריים שברו את הגולגולות של התינוקים על קירות של אבנים. זה קרה גם בשנת אלף תשע מאות ארבעים וארבע. אבל כבר עברו מאז יותר משבעים שנה. אין לאנשים זיכרון כזה ארוך. זה הטבע של העולם. יש חוק של התיישנות לשכוח את הפשע. למה לשכוח את הפשע? מפני שהגויים מבינים שמבחינה פסיכולוגית הטבע הוא לשכוח. יש כאלו שרוצים שחוק ההתיישנות יהיה שייך גם לגבי הנאצים ימ"ש. היהודים במצרים אחרי שמונים שנה שכחו את הגזירה שפרעה פעם גזר לרצוח את כל הבנים הזכרים הנולדים. הרי זה קרה שמונים שנה קודם. לא הזכירו את זה בתפילות. לא התפללו נקום נקמת דם עבדיך השפוך, נקמת דם הילדים שהטביעו ביאור. אולי בהזכרת נשמות אך לא התייחסו לזה ברצינות. הם פתחו דף חדש בחייהם ושכחו מגזירה זו.
אבל הקב"ה לא שכח. היהודים לא התפללו על זה. הם לא התלוננו על זה. הם לא צעקו על זה. הם לא הצביעו על האכזריות הנוראה של המצריים שבאה לידי ביטוי בגזירת הבנים מפני שעבר הרבה זמן. לפני שמונים שנה. המנהיגות של בני ישראל שפגשה את משה כשמשה חזר למצרים הייתה דור חדש שנולד אחרי שגזירה זו כבר בוטלה. למה שיזכירו אותה? כולם שכחו. ככה בתפילות התלוננו רק על העבודה הפיסית המפריכה ולא התלוננו על הילדים שנרצחו לפני שמונים שנה. הם אמרו לעצמם שהילדים האלו הם בין כה היו מתים מאז. ככה אמר ר"ל אבא שכול שהבת שלו נרצחה. הוא אמר שלפעמים הוא חושב שאם היא הייתה בחיים היא הייתה עכשיו בת חמישים. ולפעמים אנשים ר"ל מתים בגיל חמישים. למה הוא צריך עכשיו להמשיך להתאבל עליה? האדם לפעמים מתעייף מחוויות טראגיות ר"ל ולא יכול לסבול את זה יותר. יש לו הרבה דרכים לסגור את הדלת לזיכרונות כאלו.
אבל הקב"ה אינו עושה כן. וישמע ה' את קולנו, על העבודה הקשה והמפריכה שהוטלה עליהם. אך בני ישראל היו צריכים להשתחרר לא רק מהעבודה הפיסית שהוטלה עליהם. זה לא היה מספיק. לא משנה אם זה פרעה זה או פרעה אחר. המצריים היו חייבים לשלם עבור כל הילדים שנרצחו לפני כן לפני שמונים שנה. עמלינו אלו הבנים. בני ישראל שכחו אבל ה' לא שכח. מותם הטראגי לא הוזכר בתפילות שלהם. אבל ה' לא שכח.
ואת לחצינו זה הדחק. מה פירוש הדברים? הפסוק בפרשת שמות אומר ויאמר ה' רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: הפסוק מדבר על ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים כדבר זהה עם ואת צעקתם שמעתי מפני נגשיו. ראיתי את הגורל הטראגי שלהם, ואני קבלתי את התפילות שלהם מפני נוגשיהם. הפירוש הוא שהיו הרבה דברים שלא היו כלולים בתפילות שלהם, וכשהגאולה הגיעה כל הדברים היו כלולים בפעולה זו של גאולה. וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם וּלְהַעֲלֹתוֹ מִן הָאָרֶץ הַהִוא אֶל אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֶל מְקוֹם הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: וְעַתָּה הִנֵּה צַעֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָה אֵלָי וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם: אנו רואים מהפסוק שכל הדברים שהוזכרו קודם – ותעל שועתם את הא-לוקים מן העבודה. הקב"ה גם זכר הרבה עוולות שנעשו ליהודים במצרים אף שהיהודים עצמם שכחו את העוולות אלו. ה' זכר את כל החוויות הטראגיות שהיהודים עברו במצרים. ה' הוא זוכר כל הנשכחות. – לא היו מספיק כדי שה' יביא את הגאולה של בני ישראל ממצרים. למרות כל הדברים האלו, הגאולה בכל זאת לא הייתה מגיעה. אך היה גורם נוסף שהכריע את כף להביא את הגאולה. הגורם הזה נקרא לחץ.
מה זה לחץ? ה' אמר למשה, ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים. ראיתי את עינויו ואת עמלו. אני גם שמעתי את תלונותיהם נגד המצריים. הם האשימו את המצריים בהרבה אכזריות. הרבה רצח. כי ידעתי את מכאוביו. אנו חש את כל הכאב וכל המכאובים שלהם. וארד להצילו. אבל יש עדיין דבר נוסף. ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: מה מכריע? לא העבודה. לא ענינו. ואפילו לא עמלינו. אלא הלחץ. איזו מילה מסתורית היא זו? מה זה לחץ? בעל ההגדה סבר שהוא הסביר את זה. זה הדחק. אבל אנו לא מבינים את זה. זה כמו הסיפור של צפיחית בדבש. לחץ הוא דחק. אבל מה זה דחק? ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. הפירוש הוא שבעצם היהודים במצרים אז לא היו יכולים להיגאל. יש לזה סיבה פשוטה. היינו צריכים להיות במצרים ארבע מאות שנה. אבל בפועל נשארנו פחות מחצי מהזמן זה. הקב"ה היה צריך להתעלם מעובדה זו של ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ה' כרת ברית עם אברהם וה' אמר כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה. ה' היה צריך זרז את הגאולה. השאלה הייתה או אז או לעולם לא. לכל אדם יש סף של כאב. יש אנשים שחווים כאבים בסבלנות. ויש אנשים שלא יכולים לסבול אפילו פצע באצבע. יש כאלו שסף הכאב שלהם הוא נמוך. ויש אנשים שסף כאב שלהם הוא גבוה. ולעמים יש סף רדיפות ועינויים. יש עמים שסף רדיפות וכאבים שלהם הוא גבוה. ויש עמים שסף רדיפות ועינויים שלהם הוא נמוך. יש אנשים שמסוגלים לסבול הרבה ולא נשברים. יש יחידים שמסוגלים לסבול הרבה. הם לא הולכים לאיבוד בתוך הסבל שלהם. הם אפילו מצליחים להגיע יותר גובה מתוך הסבל שלהם. יש יחידים שאינם מסוגלים לסבולו כל כאב וכל התאכזבות יכולה לשבור את עצם אישיות שלהם. הם יכולים להתפורר מחמת הסבל שלהם ולהפסיק להתקיים כאנשים עם כבוד עצמי. אותו דבר הוא נכון לגבי אומות. יש אומה שיכולה לסבול ולהמשיך להתקיים ולהחזיק בזהות עצמית שלה ולחכות ולחכות ולחכות ולא להתייאש. ויש אומות שלא מסוגלות לעשות את זה. כשהן מצליחות ומשגשגות הן פועלות באופן מבריק. אבל כשהן לא מצליחות והן צריכות לעבור חוויות טראגיות הן מאבדות את העוז שלהן והן מתפוררות. הקב"ה היה צריך פה לפעול מהר ולזרז את הגאולה. היהודים במצרים הגיעו עד הסף והגבול האחרון שלהם לסבול כאבים, עינויים ורדיפות. היה לחץ עצום על היהודים להתבולל במצרים. הרי הם היו מעורבים בחברה המצרית. ותמלא הארץ אותם. חז"ל אומרים שהיו נמצאים בתאטרונים, בכל מקומות של בילוי ובידור, בתעשייה ובאומנות. הם היו מעורבים ומשולבים בכל התחומים של החברה המצרית. חז"ל אומרים שיציאת מצרים הייתה כמו להוציא תינוק מהרחם של האם. גוי מתוך גוי. היהודים היו משולבים בתוך החיים של החברה המצרית. משה בעצמו לא היה בטוח שראויים הם לגאולה. למשה היו הרבה תלונות נגד היהודים במצרים. משה עבר חוויה מאוד קשה איתם. הם הלשינו עליו לפרעה על הריגת האיש המצרי. משה אמר אכן נודע הדבר. עכשיו אני מבין למה הם לא ראויים לחרות. מפני שהם לא נאמנים אחד לשני. למשה היו ספקות ולכן לא הסכים מיד לקבל את השליחות. הקב"ה אמר למשה אולי אתה צודק בספקות שלך. אך אין ברירה. או עכשיו או לעולם לא. אם לא עכשיו אז נצטרך ח"ו לשכוח מהברית עם אברהם אבינו ומההיסטוריה שהתחלה על ידי אברהם אבינו. נשכח מכל שנות הסבל במצרים. נשכח מכל ההבטחות ומכל התקוות ומכל חזון הנבואה על העתיד של גאולת עולם בימות המשיח. נשכח מהכול. ואז שיתפרקו מהעבודה הקשה והמפריכה שהוטלה עליהם על ידי פרעה.
אך אני לא יכול ככה. אני הבטחתי לאברהם אבינו שבניו יהיו גוי גדול. אם נשאיר את היהודים במצרים לעוד מאתיים שנה ההסכם עם אברהם לא יתקיים. אני כביכול מחויב להתממשות והגשמה של גאולה. וזה לא משנה אם הם ראויים לגאולה או הם לא ראויים לזה.
אך אני אומר לך משה. היהודי יכול ליפול מאוד נמוך אבל הוא יכול לקום ולהיות ענק ולהגיע לכוכבים. זרש אשת המן אמרה את הפילוסופיה הזו. היא אמרה את זה כשהמן חזר מהפגישה שלו עם מרדכי כשהוליך את מרדכי על הסוס. ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו. זרש אמרה לו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החילות לינפול לפניו לא תוכל לו כי נפל תיפול לפניו. ורש"י שם מביא את דברי המדרש: אמרה אומה זו נמשלו לכוכבים ולעפר כשהם יורדים יורדים עד לעפר ושהם עולים עולים עד לרקיע ועד הכוכבים : כשאומה זו נופלת היא יכולה ליפול מאוד נמוך. אבל כשהיא מתחילה לעלות היא יכולה להגיע עד הכוכבים. זה מה שהקב"ה אמר למשה רבינו. אמנם שמעתי את נאקת בני ישראל. אבל גם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם. הלחץ שבו היהודים מוצאים את עצמם מעורר את הבעיה העיקרית אם להישאר יהודי או להתבולל בתוך החברה המצרית ולשכוח מיהדות. הבעיה הזו תיקף תקבל את הפתרון שלה. אם אנו לא נתערב עכשיו אז יותר מאוחר לא יהיה זמן ולא תהיה שום תקווה ולא שום הבטחה וייעוד. ועתה לכה ואשלחך את פרעה מלך מצרים והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. והוצא את עמי למרות כל חסרונות שלהם. זה כמו האמא שאומרת שלמרות העובדה שהבן שלה הוא לא טוב – כשאמא מגלה שהבן שלה היה מעורב בגניבה – אבל הוא עדיין הבן שלי. אני עדיין זוכרת אותו כתינוק. אני לא יכולה לומר שהבן שלי הוא אשם. הבן שלי לא יכול להיות אשם. הקב"ה כביכול אומר אותו דבר. והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. הם עדיין עמי. הם עדיין ילד שלי. הם אמנם עשו טעויות חמורות מאוד. אבל יש בהם פוטנציאל וכוח נפלא לשנות את עצמם תוך לילה אחד. בן לילה. ולעלות ולהגיע עד הכוכבים.
וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם:
