תענית שעות ואמירת עננו

הגמרא במסכת תענית דף י"א:-י"ב. אומרת: אמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום עד הערב א"ל אביי הא תענית מעלייתא היא לא צריכא דאימלך אימלוכי. רש"י מפרש את הה"א של הגמרא: הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום כלומר לא אמרו במתענה שאכל בו ביום כגון שהתחיל להתענות עד חצי היום ואח"כ אכל דאין זה עינוי ואם אכל קודם חצות אין בכך כלום דאינו תענית של כלום אלא כשהשלים כל היום אע"פ שלא קיבלו עליו מאתמול ופריך אי דקבל עליו להתענות עד חצי יום והדר מתענה כל היום האי תעניתא מעלי' הוא ופשיטא דתענית גמור הוא ואפילו תפלת תענית נמי מתפלל עליו ולא איצטריך לאוקומי הלכה בהכי דזהו תענית גמור והאי מקשה סבר דהאי הלכה מתענין לשעות כמשמעו דיכול להתענות עד חצי היום מתענה קרינא ביה: הה"א של הגמרא בהבנה של המימרא של רב חסדא היא שמדובר באחד שמתענה תענית שעות בחצי ראשון של היום. ורב חסדא אומר שזה נחשב תענית שעות רק אם הוא לא טעם גם בשאר שעות היום. והגמרא שואלת על זה שאם הוא לא טעם גם בשאר שעות היום אז זה תענית מעלייתא. אז לפי הה"א רב חסדא אומר לנו כשאתמול במנחה הוא קיבל תענית עד אחר חצות. והוא צם עד חצות, ואז אחרי חצות הוא שבר את הצום שזה לא תענית. רב חסדא אומר שזה לא תענית שעות. תענית שעות הוא כשהוא קיבל התענית עד חצי היום. אז הקבלה הייתה רק על חצי יום. אלא שאח"כ הוא המשיך את הצום עד סוף היום. הקבלה הייתה עד חצי היום. אבל דה פקטו הוא צם כל היום. שאז יש לו קיום של תענית שעות על זה שהוא התענה חצי היום. אבל זה רק משום שדה פקטו הוא צם כל היום. שאם אחד דה פקטו צם רק חצי היום זה לא יכול להיות שיהיה לו קיום של תענית. והוא שלא טעם כלום עד הערב. זה תענית שעות מפני שהקבלה הייתה לחצי היום אלא שאח"כ הוא נהיה עסוק והוא לא טעם כלום עד הערב. הוא נהיה עסוק והוא לא שבר את הצום עד הערב. הקבלה הייתה לחצי היום. אבל הצום במציאות המשיכה כל היום. ואביי שואל שאז זה לא תענית שעות אלא זה תענית שלם. זה תענית מעלייתא. מפני שהייתה קבלה לחצי היום. אמנם הצום בחצי השני של היום היה רק במקרה. אבל מכיוון שהייתה קבלה לחצי ראשון של היום והוא דה פקטו לא אכל בשאר שעות היום אז הקבלה על חצי היום נמשכת לשאר שעות היום. הקבלה כוללת בתוכה צום על כל היום. לכן אביי סובר שתענית שעות פירושו שהוא צם רק חצי היום ואז אחרי חצי היום הוא שבר את התענית. שאם נאמר שבתענית שעות מדובר שהוא המשיך את הצום ביתר שעות היום אז זה כבר לא תענית שעות אלא זה תענית שלם.
והגמרא מתרצת דאימלך אמלוכי. שאם הייתה קבלה לחצי יום והוא דה פקטו צם כל היום אז זה נחשב תענית ליום שלם אף שבקבלה הוא ציין שהתענית תהיה רק לחצי יום. שאז הקבלה כוללת תענית לכל היום. אבל לא יכול להיות שום קיום של תענית אלא אם כן הוא נמנע מאכילה ושתייה כל היום. אין כזה תענית כשאחד צם חצי היום והוא אוכל בשאר שעות היום. אבל יש שתי אפשריות. אפשרות אחת היא שהוא התענה חצי ראשון של היום והוא רק במקרה נמנע מאכילה ושתייה בשאר שעות היום. אבל יש עוד אפשרות. בחצי ראשון של היום הוא במקרה נמנע מאכילה ושתייה, והיינו שהוא צם בחצי ראשון של היום בלי קבלת תענית. ואז בחצי שני של היום הוא התענה ועל זה כן הייתה קבלת תענית. אביי אומר לגבי האפשרות הראשונה שזה תענית מעלייתא. אחד צם כל היום. לחצי ראשון של היום הייתה קבלת תענית. והצום בחצי שני של היום הוא רק במקרה נמנע מאכילה ושתייה. ואביי אומר שזה תענית מעלייתא. זה מפני שהקבלה קדמה לתענית. אבל אביי מסכים שלגבי האפשרות השנייה הקיום של התענית הוא רק קיום של תענית שעות. מדובר שלא הייתה קבלה עבור חצי ראשון של היום. אלא שאחרי הצהרים הוא קיבל על עצמו תענית שעות. הוא היה עסוק בחצי ראשון של היום ולכן הוא לא אכל ולא שתה בחצי ראשון של היום. ואז הוא אמר מכיוון שהוא עד עכשיו לא אכל אז הוא עכשיו מקבל על עצמו להתענות בשאר שעות היום. הקבלה הייתה בו ביום. זה תענית שעות. מפני שכדי לא להיות תענית שעות הקבלה צריכה להיות קודם כל שעות הצום. אם הקבלה הייתה מאתמול על חצי ראשון של היום אז הקבלה הייתה בזמן הנכון. שהקבלה הייתה ביום הקודם. ואביי אומר שבקבלת תענית אחד לא צריך לקבל תענית לכל הום. אם אחד קיבל על עצמו להתענות חצי היום ודה פקטו הוא צם כל היום אז הקבלה נחשבת לקבלה של תענית לכל היום. אז מתי זה תענית שעות? רק אם הקבלה הייתה באמצע היום. ואז זה לא יכול להיות נחשב לקבלה על כל היום מפני שהקבלה הייתה באמצע היום. אבל זה כן קבלה ליתר שעות היום. ואין להקשות הרי הקבלה לא הייתה מאתמול שי"ל שבתענית שעות לא צריכים קבלה מאתמול אלא מספיק קבלה באמצע היום. שכל הסיבה שצריכים קבלה מאתמול היא כדי שהקבלה תהיה קודם התענית. אז כשהוא מקבל תענית שעות על יתר שעות היום הקבלה היא קודם התענית שעות. זה התירוץ של לא צריכא דאימלך אימלוכי. שאין הלכה למשה מסיני שהקבלה צריכה להיות מאתמול. אלא ההלכה היא שהקבלה צריכה להיות קודם התחלת התענית. ואנו אמרנו הרבה פעמים שהלילה הוא חלק מיום התענית, אלא שבלילה יש היתר אכילה ושתייה. אז הקבלה צריכה להיות מאתמול קודם הלילה שזה קבלה קודם יום התענית. הקבלה במנחה של יום הקודם היא ההזדמנות של קבלה קודם יום התענית. אבל כשהתענית היא בחצי שני של היום אז יש הזדמנות לקבל את התענית באותו יום. כשהוא מקבל את התענית באמצע היום זו קבלה קודם שעות התענית. אבל כשיש קבלה מאתמול לחצי ראשון של היום אז הקבלת תענית של אתמול מצטרפת גם להמשך הצום בחצי שני של היום שהיה רק במקרה. שהקבלה על חצי היום היא קבלה על כל היום. תענית זקוקה לקבלה. אבל קבלה על חצי היום היא קבלה גם על תענית לשאר היום. וזו הקושיה של אביי שאז התענית איננה תענית שעות אלא היא תענית מעלייתא. זה מה שאביי אומר. והגמרא מתרצת דאימלך אימלוכי. הפירוש המילולי של התירוץ הוא שהוא שינה את דעתו. וזה קבלת תענית ליתר שעות היום. אלא שיש מקום לשאול שאימלך אימלוכי הוא בלב. ואם תענית זקוקה לקבלה אז צריכים קבלה בפה ולא מספיק קבלה בלב. אז אולי נאמר שקבלת תענית לא צריכה להיות בפה אלא היא יכולה להיות גם בלב. בינתיים לא ראינו שהגמרא אומרת שקבלה בלב היא לא יעילה. וזה הפירוש של אימלך אימלוכי. הוא שינה דעתו והחליט להתענות ביתר שעות היום. וזה קבלת תענית. שאין נוסחה קבועה לקבלת תענית. קבלת תענית פירושה שהוא באמצע היום קודם התחלת שעות התענית מחליט בדעתו להתענות. וזה בדיוק למה זה תענית שעות אף שדה פקטו הוא התענה כל היום. זה מפני שהקבלה הייתה באמצע היום. וזה קבלה לתענית שעות. הגמרא פה רוצה לומר שההבדל בין תענית שלם לתענית שעות הוא לא לגבי הזמן שהוא נמנע מאכילה ושתייה. הפעולה של צום היא זהה בשניהם. וזו פעולה של מניעה מאכילה ושתייה במשך כל היום. ההבדל הוא בקבלה. כשיש קבלה מאתמול בתפילת המנחה לצום בחצי ראשון של היום והוא במקרה צם כל היום אז זה תענית שלם. אבל כשיש קבלה באמצע היום לחצי השני של היום אז זה תענית שעות. זה מה שהגמרא אומרת. ואביי אומר לנו את החידוש הזה שאם יש קבלה מאתמול על חצי הראשון של היום זה נחשב לקבלה להתענות בכל היום. כמובן זה רק אם דה פקטו הוא צם כל היום.
נקרא את רש"י עוד הפעם. הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום כל אותו היום כלומר לא אמרו במתענה שאכל בו ביום כגון שהתחיל להתענות עד חצי היום ואח"כ אכל –היינו אחר הצהרים. – דאין זה עינוי ואם אכל קודם חצות אין בכך כלום דאינו תענית של כלום אלא כשהשלים כל היום אע"פ שלא קיבלו עליו מאתמול – למה רש"י צריך לדבר על אכילה קודם חצות ועל אכילה אחר חצות? רש"י היה צריך לומר רק שלא אכל כל היום, ואנו נבין שלא אכל לא קודם חצות ולא אחר חצות. והרי רש"י אומר קודם שאם אכל אחר חצות שאז אין לו שום קיום תענית. ואם כן, הדברים ק"ו בן בנו של ק"ו שאם אכל קודם חצות וצם בשער שעות היום שאין לו שום קיום של תענית. רש"י אומר ממ"נ: אם אכל אחר חצות אין לו אפילו קיום של תענית שעות. דאין זה עינוי. ואם אכל קודם חצות אז אין זה תענית של כלום. ומעניין כשרש"י מדבר כשאכל אחר חצות רש"י אומר שאין לו אפילו קיום של תענית שעות מפני דאין זה עינוי. וכשרש"י מדבר כשאכל קודם חצות רש"י אומר אין בכך כלום דאינו תענית של כלום.
הפשט הוא שהגמרא אח"כ שואלת איך אפשר לומר שכל תענית שלא שקעה עליו חמה אינה תענית? הרי אנשי משמר היו מתענים ולא משלימים. והגמרא גם שואלת מרבי אליעזר בן צדוק אמר כשתשעה באב חל בשבת והיה נדחה ליום ראשון שאז בני בניו של סנאב בן בנימין היו מתענים בו ולא היו משלימים מפני שזה היה יו"ט שלהם. הרי אנו רואים שיש קיום תענית גם כשלא שקעה עליו החמה. והגמרא מתרצת שזה היה לצעורי נפשיה בעלמא. והיינו שיש קיום עינוי. לא נשתמש במונח עינוי. אלא לצעורי נפשיה הוא קיום. רש"י אומר שהקיום הוא שהוא אינו פורש מן הציבור. רש"י אומר: לצעורי נפשייהו. עם הצבור אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו ולא לקובעו עליו חובה כלל וכל שעה שהוא רוצה לאכול אוכל: מפני כשאחד אוכל בתענית יש בזה שתי עבירות. קודם כול, יש לו עבירה שהוא לא מקיים את התענית. ושנית, כשמדובר בתענית ציבור כמו תשעה באב יש לו עבירה שהוא פורש מן הציבור. אז כשאחד צם עד חצי היום זה לא תענית, אבל יש לו קיום לצעורי נפשיה. אבל אם הוא אכל קודם חצות אין לו אפילו קיום של לצעורי נפשיה. זה מה שרש"י אומר. כגון שהתחיל להתענות עד חצי היום ואח"כ אכל – היינו אחר הצהרים. – דאין זה עינוי – והינו שאין לו אפילו קיום של תענית שעות. – ואם אכל קודם חצות אין בכך כלום דאינו תענית של כלום – זה לא רק שאין זה עינוי. אלא אין בכך כלום דאינו תענית של כלום. והיינו שאין לו אפילו קיום של לצעורי נפשיה. אם הוא אכל אחר חצות אז אין לו קיום עינוי. שיש קיום עינוי רק אם אחד נמנע מלאכול במשך כל היום. אבל יש לו קיום של לצעורי נפשיה. הגמרא אומרת את זה. הגמרא מקשה קושיות והגמרא מתרצת התם לצעורי נפשיה בעלמא הוא. אז היה להם קיום. רש"י אומר שהיה להם קיום שלא לפרוש מן הציבור. רש"י אומר: לצעורי נפשייהו עם הצבור אבל אינו תענית לא להתפלל תפלת עננו. אם אנשי משמר היו מתענים עד חצות כנראה שהיה בזה קיום. יש מ"ד בגמרא שבערב שבת מתענים ולא משלימים.( אנו לא פוסקים ככה.) איזה קיום יש בזה? יש בזה קיום לצעורי נפשיה. אבל יש קיום זה רק כשאכל אחר חצות ולא כשאכל קודם חצות. אם הוא התענה אבל לא עד חצות אז אין זה כלום. – אלא כשהשלים כל היום אע"פ שלא קיבלו עליו מאתמול. שאתמול הוא קיבל על עצמו להתענות רק חצי יום.
רש"י ממשיך: ופריך אי דקבל עליו להתענות עד חצי יום והדר מתענה כל היום האי תעניתא מעלי' הוא ופשיטא דתענית גמור הוא ואפילו תפלת תענית נמי מתפלל עליו ולא איצטריך לאוקומי הלכה בהכי דזהו תענית גמור והאי מקשה סבר – היינו אביי. ומה סבר אביי? מתי יש תענית שעות? – דהאי הלכה מתענין לשעות כמשמעו דיכול להתענות עד חצי היום מתענה קרינא ביה: והיינו שהוא התענה חצי היום ואז הוא שבר את הצום. הוא אכל בחלק השני של היום. לפי אביי זה תענית שעות. שאם יש קבלה מאתמול לחצי היום והוא צם כל היום אז זה תענית גמור. אביי מכחיש את כל הסיפור הזה שאם לא צם כל היום אז אין לו שום קיום תענית. לפי אביי אחד יכול להתענות עד חצות ולאכול אחרי חצות ויש לו קיום של תענית שעות. אבל לפי רב חסדא אין לו קיום של תענית, אלא יש לו רק קיום של לצעורי נפשיה.
התעניתים של סליחות הם תעניתים שבהם לא משלימים. היו גדולי ישראל שאמרו שאם אין משלימים אז אין לזה שווי וזה לא כדאי לצום. רש"י אמנם אומר שיש בזה קיום לצעוןרי נפשיה לא לפרוש מן הציבור. אבל הם אמרו שזה שייך רק לגבי תעניות הציבור כמו תשעה באב או עשרה בתמוז. אבל התעניות של סליחות הן לא תעניות הציבור. הן תעניות יחיד. אז אין אפילו קיום שלא לפרוש מן הציבור. אז היו גדולי ישראל שלא התענו בכלל בתעניות אלו מכיוון שהם לא היו יכולים להשלים את התענית ואם יתענו רק עד חצות לא היה שום ערך לתענית.
והגמרא מתרצת: לא צריכא דאימלך אימלוכי. רב חסדא לא דיבר על תענית בחצי ראשון של היום. שלגבי תענית בחצי ראשון של היום ממ"נ אין בזה קיום של תענית שעות: אם הוא אכל בחצי שני של היום אז אין לו שום קיום של תענית. אלא מדובר שהייתה קבלה מאתמול להתענות בחצי ראשון של היום והוא לא אכל בחצי ראשון של היום עבור התענית ואז הוא במקרה גם לא אכל בשאר שעות היום. אז זה לא תענית שעות אלא זה תענית שלם. אלא רב חסדא התכוון לקיום תענית בחצי שני של היום. שהייתה קבלת תענית באמצע היום לגבי חצי השני של היום. שבזה אין טענה שזה תענית שלם. הוא אמנם לא אכל גם בחצי הראשון של היום. אבל לא הייתה שום קבלת תענית מאתמול. זה הפירוש של אימלך אימלוכי. בחצי ראשון של היום הוא היה עסוק ובמקרה הוא לא אכל בחצי ראשון של היום. וכשהוא התפנה מעסקיו והיה מוכן לאכול הוא החליט מכיוון שכבר עברו רוב שעות היום בצום הוא יישאר בצום גם ביתר שעות היום. והיינו שיש עכשיו באמצע היום קבלת תענית לגבי שאר שעות היום. אין קבלה מאתמול. הקבלה היא בו ביום. זה תענית שעות. אז תענית שעות היא תענית שהקבלה הייתה בו ביום. הוא אמנם צם כל היום. אבל הקבלה הייתה בו ביום. אבל אם הייתה קבלה מאתמול לחצי ראשון של היום והוא דה פקטו צם כל היום אז זה לא תענית שעות אלא זה תענית שלם. אבל זה רק משום שהקבלה הייתה אתמול. אבל אם הקבלה הייתה באמצע היום אז זה תענית שעות. אבל כמובן, זה רק אם הוא נמנע כל היום מאכילה ושתייה. זה מה שנקרא תענית שעות. ככה רש"י מפרש. לא צריכנא דאימלךאימלוכי. כלומר לא היה בדעתו כלל להתענות אלא אתא ליה טרדא ולא אכל עד חצי היום וכי מטא חצי יום אימלךאמר הואיל והתעניתי עד חצי היום אתענה כל היום: אבל יש קיום של תענית שעות רק כשצם כל היום. זו היא ההלכה של הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום עד הערב.
מה היא ההלכה של תענית ששקעה עליו חמה שאם אחד מתענה בחצי ראשון של היום והוא ואכל בחצי שני של היום שאין לו אפילו קיום של תענית שעות? ההלכה היא כשאחד מתענה הוא צריך מתיר לשבור את הצום. הוא צריך מתיר לאכול ולשתות. והמתיר הוא שקיעת החמה. זה לא רק מפני שזה כבר יום הבא. אלא שקיעת החמה הוא מתיר. ויהיו ידיו אמונה עד בוא השמש. בלי שקיעת החמה אין מתיר.
הלכה למעשה לפי רש"י: אם הייתה קבלה מאתמול למקצת היום אז זה תענית מעלייתא. ואם הקבלת תענית הייתה בו ביום אז זה תענית שעות. רש"י לא דמיין שיכול להיות תענית שעות כשהוא אכל קודם. יש תענית שעות רק כשהוא דה פקטו צם כל היום. אלא שקבלת התענית הייתה באמצע היום. זה תענית שעות. אבל אם הוא אכל קודם אז לא יכול להיות תענית שעות בשאר שעות היום. וגם אם אחד אכל בחצי השני של היום אין אפילו קיום של תענית שעות. הגמרא אומרת את זה. אלו הן שתי המימרות של רב חסדא. אמר רב חסדא הא דאמרת מתענין לשעות והוא שלא טעם כלום עד הערב. ואמר רב חסדא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית.
מה אומר הרמב"ם. הרמב"ם בפרק א' הלכות תעניות הלכה י"ג אומר: מִתְעַנֶּה [י] אָדָם שָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שְׁאָר הַיּוֹם. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה טָרוּד בַּחֲפָצָיו ומִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו וְלֹא אָכַל עַד חֲצוֹת אוֹ עַד [כ] תֵּשַׁע שָׁעוֹת וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בַּשָּׁעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַיּוֹם. הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה אוֹתָן שָׁעוֹת וּמִתְפַּלֵּל בָּהֶן עֲנֵנוּ. שֶׁהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית קֹדֶם שְׁעוֹת הַתַּעֲנִית. – זה כמו שאמרנו שהייתה קבלת תענית. בלי קבלה אין תענית. אז הייתה קבלה. אלא שהקבלה הייתה ביום של התענית. זה מה שהרמב"ם אומר: שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית. אבל הרי צריכים קבלה מאתמול בתפילת המנחה. התירוץ הוא שזה רק לגבי תענית של יום שלם. אז צריכים קבלת התענית מאתמול במנחה. וזה מפני שהקבלה צריכה להיות קודם יום התענית. זה לא הלכה שקבלה צריכה להיות מאתמול בתפילת המנחה. ההלכה היא שהקבלה צריכה להיות קודם יום התענית. וכשמדובר בתענית שעות, הקבלה בו ביום היא קבלה קודם שעות התענית. זה מה שהרמב"ם אומר: שהרי קבל עליו התענית קודם שעות התענית. למשל, שעות התענית מתחילות בשעה שלוש אחר הצהרים. והוא קיבל את התענית קודם שעה שלוש אחר הצהרים. זה כמו תענית מאתמול במנחה עבור תענית של יום שלם. ככה זה גם לפי רש"י.
הרמב"ם ממשיך: וְכֵן אִם אָכַל וְשָׁתָה וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל לְהִתְעַנּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם הֲרֵי זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת: פה הרמב"ם אומר חידוש עצום. הרמב"ם קודם דיבר על אימלך אימלוכי כשגם בבוקר הוא נמנע מאכילה ושתייה. הרמב"ם פה מדבר כשהוא אכל ארוחה בבוקר וגם זה תענית שעות. הרמב"ם אומר הרי זה תענית שעות. אז יש לרמב"ם שני תענית שעות. יש תענית שעות של אימלך אימלוכי איפה שגם בבוקר הוא נמנע מאכילה ושתייה. ויש תענית שעות שזה תענית שעות פשוטו כמשמעו איפה שהוא אכל בבוקר ואח"כ החליט להתענות בחלק שני של היום. הרמב"ם פוסק לא כמו רש"י. אבל בעצם הפסק של הרמב"ם הוא לכאורה נגד הגמרא. הגמרא אומרת והוא שלא טעם כל אותו היום עד הערב.
הראב"ד פה משיג על הרמב"ם: וכן אם אכל וכו'. כתב הראב"ד ז"ל זה אינו כלום שהרי אמרו והוא שלא טעם כלום כל אותו היום ועוד אמרו כל תענית שלא שקעה עליו חמה לא שמיה תענית. המימרא הראשונה מיעטה שאם אכל בחצי היום ורצה להתענות עד הערב לאו כלום היא כי מאחר שאכל שוב אינו מתענה. והמימרא השניה באה למעט מי שאמר אפילו בערב הריני בתענית עד חצי היום כי מאחר שלא יצא עליו היום בעינוי קבלתו לאו כלום היא, עכ"ל: הראב"ד הוא כמו רש"י. הראב"ד מפרש את שתי המימרות של רב חסדא. המימרא הראשונה – המימרא והוא שלא טעם כלום כל אותו היום עד הערב – בא למעט כשאחד אכל בבוקר אז לא יכול להיות קיום של תענית שעות בשאר שעות היום. והמימרא השניה – המימרא כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית – בא למעט כשאחד מקבל מאתמול להתענות חצי הראשון של היום והוא אוכל בחצי השני של היום שגם זה לאו שמיה תענית. והיינו שיש קיום של תענית שעות רק כשאחד נמנע מאכילה ושתייה במשך כל היום. אבל אם אחד נמנע מאכילה ושתייה רק בחצי היום לא יכול להיות קיום של תענית שעות. והיינו בין אם הוא צם בחצי הראשון של היום בין אם הוא צם בחצי השני של היום. ככה סובר הראב"ד. וככה סובר רש"י. מפני שאיפה שיש אכילה אי אפשר לפצל את היום שחלק מהיום יהיה קיום של תענית. לא צריכים הרבה הסבר עבור זה. אבל הרמב"ם סובר כשאחד נמנע מאכילה ושתייה רק לחלק מהיום שיש בזה חילוק. אם הוא צם בחצי הראשון של היום והוא אכל בחצי השני של היום אז אין לו קיום של תענית שעות. אבל אם הוא אכל בחצי הראשון של היום והוא צם בחצי השני של היום אז יש לו קיום של תענית שעות. לפי הרמב"ם יש הבדל בין חצי הראשון של היום לחצי השני של היום. חצי הראשון של היום לא יכול להיות תענית שעות. אבל החצי השני של היום יכול להיות תענית שעות. הרמב"ם כנראה מפרש אימלך אימלוכי שזה מכוון לשני אופנים. אם הוא היה עסוק בצרכיו בחצי הראשון של היום והוא במקרה נמנע מאכילה ושתייה בחצי הראשון של היום שאז אם הוא מחליט להתענות בחצי השני של היום יש לו קיום של תענית שעות. וכן אם הוא אכל בחצי הראשון של היום ואז הוא החליט להתענות בחצי השני של היום שגם אז יש לו קיום של תענית שעות. אימלך אימלוכי פירושו שהוא שינה דעתו. והיינו או שהוא במקרה נמנע מאכילה ושתייה בחצי הראשון של היום מפני שהוא עסוק ואז הוא שינה דעתו והחליט להתענות בחצי השני של היום. או שהוא אכל בחצי הראשון של היום ואז הוא שינה דעתו והחליט להתענות בחצי השני של היום. האופן השני הוא הפירוש הפשוט של אימלך אימלוכי. והיינו שהוא אכל ופתאום הוא החליט להתענות. הוא שינה דעתו. זה מה שהרמב"ם אומר וכן. שיש שני אופנים של אימלך אימלוכי.
יש אומרים שהמקור של הרמב"ם הוא בירושלמי. התוספות מביאים את הירושלמי. אבל זה לא יכול להיות שהרמב"ם מצא הלכה זו בירושלמי. מפני שהירושלמי אומר שתענית שעות הוא טוב בין אם זה בחצי ראשון של היום והוא אכל בחצי שני של היום בין אם זה בחצי השני של היום והוא אכל בחצי הראשון של היום. והרמב"ם אומר מפורש שבחצי הראשון של היום אין קיום של תענית שעות אם הוא אכל בחצי שני של היום.. הרמב"ם אומר מפורש: מִתְעַנֶּה [י] אָדָם שָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שְׁאָר הַיּוֹם. אז מניעה מאכילה ושתייה בחצי ראשון של היום אינו קיום תענית. אבל חצי השני של היום יכול להיות תענית שעות. וזה לא כדברי הירושלמי. התוספות במסכת עבודה זרה מצטטים את הירושלמי. הירושלמי מכחיש את כל ההלכה שאם אחד נמנע מאכילה ושתייה רק לחצי יום שאין לו קיום של תענית שעות. לפי הירושלמי אחד יכול להתענות חצי יום וזה יהיה קיום של תענית שעות. בין אם הוא מתענה בחצי הראשון של היום בין אם הוא מתענה בחצי השני של היום. אחד יכול להתענות ולקיים תענית שעות בחצי הראשון של היום אף שהוא אוכל אחר חצות. ואחד יכול לאכול בחצי הראשון של היום ואז להתענות בחצי השני של היום ויהיה לו קיום של תענית שעות. הירושלמי אינו דורש לגבי תענית שתהיה שקעה עליו חמה ושלא יאכל כלום עד הערב. הרא"ש מצטט את הרמב"ם ואומר שהרמב"ם סובר כמו הירושלמי. אבל הרמב"ם בעצם אינו מסכים עם הירושלמי. הרמב"ם אומר מפורש מִתְעַנֶּה [י] אָדָם שָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שְׁאָר הַיּוֹם. והיינו אם אחד אכל בחצי השני של היום אז אין לו קיום של תענית שעות בזה שהוא נמנע מאכילה ושתייה בחצי הראשון של היום. מכיוון שהוא אכל בחצי השני של היום אז הצום שהוא עשה בחצי הראשון של היום הוא כלום. הראשונים אחרים מפרשים שקעה עליו חמה שהפירוש הוא שיהיה יום שלם של צום. אבל הרמב"ם מפרש שקעה עליו חמה אחרת. הרמב"ם מפרש שהוא יהיה צם בשעת שקיעת החמה. והיינו שהוא צריך להיות צם בסוף היום. אם הוא לא צם בסוף היום אז אין לו קיום של תענית שעות במה שהוא צם קודם סוף היום. אם אחד צם בחצי הראשון של היום ובסוף היום הוא אוכל אז אין לו קיום של תענית שעות. אבל כשהוא צם בחצי השני של היום אז אף שהוא אכל בחצי הראשון של היום יש לו קיום של תענית שעות בזה מפני שבשעת שקיעת החמה הוא היה צם. מִתְעַנֶּה [י] אָדָם שָׁעוֹת וְהוּא שֶׁלֹּא יֹאכַל כְּלוּם שְׁאָר הַיּוֹם. והיינו שחצי השני של היום צריך להיות בצום. אם הוא אוכל בחצי השני של היום אז אין לו קיום של תענית שעות. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה טָרוּד בַּחֲפָצָיו ומִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו וְלֹא אָכַל עַד חֲצוֹת אוֹ עַד [כ] תֵּשַׁע שָׁעוֹת וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בַּשָּׁעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַיּוֹם. הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה אוֹתָן שָׁעוֹת וּמִתְפַּלֵּל בָּהֶן עֲנֵנוּ. שֶׁהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית קֹדֶם שְׁעוֹת הַתַּעֲנִית. לפי הרמב"ם מתענה אדם שעות פירושו שסוף היום יהיה עולה לו לתענית. ואז הרמב"ם אומר: וְכֵן אִם אָכַל וְשָׁתָה וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל לְהִתְעַנּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם הֲרֵי זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת: לפי הרמב"ם אימלך אימלוכי הוא בשני אופנים. אז כשהרמב"ם אומר והוא שלא יאכל כלום שאר היום מה הרמב"ם ממעט? הרמב"ם ממעט כשאחד צם בחצי הראשון של היום ובחצי השני של היום הוא אוכל. שאז אין לו קיום של תענית שעות. הרמב"ם ממעט חצי הראשון של היום שחצי הראשון של היום לא יכול להיות נחשב לתענית. שתענית שלא שקעה עליו חמה פירושו שהוא יהיה שרוי בתענית בשעת שקיעת החמה. אבל אם בשעת שקיעת החמה הוא אינו שרוי בתענית אז אין לו קיום של תענית שעות אף שהוא היה שרוי בתענית קודם שקיעת החמה. לפי הרמב"ם אם אחד אכל בחצי הראשון של היום הוא יכול לעשות את החצי השני של היום לתענית. זה תענית שעות. אבל צום בחצי הראשון של היום הוא כלום. שקעה עליו חמה אין פירושו שכל היום יהיה בצום אלא פירושו שהוא יהיה שרוי בתענית בסוף היום. זו השיטה של הרמב"ם.
אז יש לנו שלוש שיטות. יש את השיטה של הבבלי איך שרש"י מפרש. יש את שיטת הירושלמי. ויש את השיטה של הרמב"ם. השיטה של הבבלי היא שאם במשך היום – לא משנה מתי – הוא אכל או שתה אז לא יכול להיות ביום זה שום קיום של תענית. שיטה זו מאוד מובנת. השיטה של הירושלמי היא שאחד יכול להתענות חצי יום – לא משנה אם זה חצי הראשון של היום או חצי השני של היום – ולומר עננו בשעת התענית. אם הוא מתענה בחצי הראשון של היום והוא אוכל בחצי השני של היום אז הוא יכול לומר עננו בשחרית. כל אלו שמתאספים בתשעה באב ומתפללים מנחה במנחה גדולה ואומרים עננו במנחה ואח"כ הולכים הביתה ואוכלים הם סומכים על השיטה של הירושלמי. הגר"מ זצ"ל אמר שהם לא יכולים לסמוך על הירושלמי. מפני שהירושלמי סובר ככה רק לגבי תענית יחיד ולא לגבי תענית ציבור. הם עושים את זה בתשעה באב, ותשעה באב הוא תענית ציבור. הגמרא אומרת אין תענית ציבור בבבל אלא בתשעה באב בלבד. אז בתשעה באב יש קיום תענית רק אם מתענים כל היום. אם לא מתענים בתשעה באב כל היום אז אין שום קיום של תענית. יש תענית שעות רק בתענית יחיד ולא בתענית ציבור. אבל הם סומכים על הירושלמי. אחרת זה סתם מגוחך מה שהם עושים. הם סומכים על הירושלמי. אבל הבבלי אינו סובר ככה. שהגמרא אומרת שאלו שמתענים ולא משלימים יש להם רק קיום לצעורי נפשיה. אין להם קיום של תענית שעות. לפי הירושלמי יש להם קיום של תענית שעות. והירושלמי גם מאפשר להתענות בחצי השני של היום. והשיטה של הירושלמי היא מובנת. השיטה של הירושלמי היא ההיפוך של שיטת הבבלי לפי פירוש רש"י.
והשיטה של הרמב"ם היא שיטה שלישית והיא שיטה ממוצעת. בחצי הראשון של היום לא יכול להיות קיום של תענית, אבל בחצי השני של היום יכול להיות קיום של תענית. הגר"מ זצ"ל סיפר שהנצי"ב היה ישן קצת בשבת אחר הצהרים, ואם היה לו חלום רע אז הוא היה עושה תענית חלום בזה שהוא היה צם עד סוף היום. הוא היה עושה תענית חלום על ידי זה שהוא היה מדלג סעודה שלישית. הנצי"ב היה אז בשבת מתענה תענית חלום לפי השיטה של הרמב"ם שיש תענית שעות כשאחד מתענה בסוף היום. ואז השאלה התעוררה אם הוא היה מחויב ליתב תענית לתעניתו? אם גם לגבי תענית שעות בשבת יש הלכה ליתב תענית לתעניתו? שיש לומר שההלכה ליתב תענית לתעניתו הוא רק כשאחד התענה בשבת תענית חלום במשך כל היום של שבת. זו היא השיטה של הרמב"ם. יש תשובה בספר ברית יעקב – הר"ר ברוך מרדכי ליפשיץ שהיה רב בשדילץ – שדנה בשיטה זו של הרמב"ם.
הגמרא שואלת על אנשי משמר שהיו מתענים ולא משלימים. הגמרא שואלת אם אין קיום תענית על ידי צום לחצי יום אז למה אנשי משמר היו מתענים ולא משלימים. הרי אז התענית שלהם היה כלום. והגמרא מתרצת שיש להם קיום לצעורי נפשיה בעלמא. איזה קיום יש לצעוריה נפשיה. רש"י אומר שזה קיום לא לפרוש מן הציבור. אז אם אחד לא יכול להתענות כל היום והוא מתענה חצי היום יש לו קיום של לצעורי נפשיה. הגר"מ זצ"ל לא אמר ביקורת נגד המתענים בתשעה באב רק חצי יום על זה שהם התענו חצי יום ולא השלימו את הצום. הגר"מ זצ"ל אמר ביקורת נגדם על זה שהם אמרו עננו במנחה. הם במנחה היו עדיין בצום. אבל הם התכוונו אחרי מנחה ללכת הביתה ולשבור את הצום. האם הם יכולים לומר עננו במנחה? זה לא תלוי במחלוקת בין רש"י לרמב"ם. אמנם לפי הרמב"ם יש קיום של תענית שעות כשאחד מתענה רק חצי יום.. והוא אומר עננו בתענית שעות. אבל הוא מתענה רק בחצי הראשון של היום אז גם לפי הרמב"ם אין לו קיום של תענית שעות. אבל מה שעושים בבה"ב שלא משלימים את התענית זה תלוי במחלוקת בין הבבלי לירושלמי.. שלפי הירושלמי יהיה לו קיום של תענית שעות. והם כנראה סוברים שהתענית שעות ששייך לתענית יחיד שייך גם לתענית ציבור. הגר"מ אמנם טען שזה לא שייך לתענית ציבור. אבל אין זה מוכרח. הם יכולים לטעון שזה כן שייך לתענית ציבור. אבל גם לפי גמרא שלנו יש משמעות לתענית שעות בחצי הראשון של היום. אמנם לפי גמרא שלנו אין בזה קיום של תענית שעות. אבל יש בזה קיום לצעוריה נפשיה. זה לא סתם עניין לגרום צער לעצמו. אלא הפשט הוא שעל פי דין יש קיום. זה לא קיום תענית. אבל יש בזה קיום לצעוריה נפשיה בעלמא. רש"י אומר שזה קיום לא לפרוש מן הציבור. ברור שמי שלא צם בתשעה באב הוא פורש מן הציבור. אז כשאחד צם עד חצות הוא משיג אובייקטיב אחד. והיינו שהוא אינו פורש מן הציבור. דבר זה לעצמו הוא מאוד חשוב. השאלה היא אם הוא אומר עננו. והשאלה היא גם אם אפשר שיעלו לתורה בקריאה של ויחל. לפי הירושלמי כן. הוא אומר עננו. ואפשר שיעלו לתורה בקריאה של ויחל. וזה אם נאמר שהשיטה של הירושלמי שייכת לא רק לתענית יחיד אלא גם לתענית ציבור. אבל לפי הרמב"ם ולפי רש"י ולפי התוספות הם לא אומרים עננו. וגם לא יעלו לתורה בקריאה של ויחל. אבל יש משמעות לצום שלהם עד חצות. הגמרא עצמה אומרת שיש ערך ומשמעות לצום עד חצות. אלא שלגבי קריאת התורה יש סברא לומר שבתענית ציבור גם מי שאינו מתענה יכול לעלות לתורה. והיינו אם אנו נאמר שזה לא הקיום תענית שמחייב בקריאה של ויחל אלא החלות שם של יום התענית הוא מחייב בקריאה של ויחל. לפי זה גם לא צריכים עשרה מתענים או ששה מתענים כדי לקרוא ויחל בתענית ציבור כמו שבעה עשר בתמוז. זו גישה אחרת. ויש לומר שתענית של בה"ב הוא בזה כמו תענית ציבור של שבעה עשר בתמוז. הרב אמר שאם לא מתענים אז גם לא אומרים סליחות. שסליחות הוא תפילת התענית. וזה שייך רק כשמתענים. סליחות הוא לא ווידוי. יש בתענית שני קיומים. עינוי ותפילה. עינוי תפילה וצדקה. אגרא דתעניתא צדקתא. זה גמרא בברכות.
נראה עכשיו התוספות במסכת עבודה זרה. התוספות אומרים: מתענין לשעות. פ"ה כגון שקבל עליו תענית משש שעות ולמעלה – היינו בחצי השני של היום. – אכן לא טעם כלום בו' שעות ראשונות אך לא לשם תענית נתכוין. – זה לא כמו השיטה של הרמב"ם. אנו כבר ראינו שהשיטה של הרמב"ם היא שיש קיום של תענית שעות בחצי השני של היום אפילו אם הוא אכל בחצי הראשון של היום. אנו היינו אומרים הפוך מהרמב"ם. אנו היינו אומרים שאם אחד צם עד חצות אז יש ערך ומשמעות לצום שלו. זה מפני שיש לו תחושה של רעבון. אבל כשאחד אוכל בבוקר ואז לא אוכל עד הלילה אין בזה משמעות של צום. שהרי הוא כבר אכל כדי שביעה בבוקר. שבשעות אחרונות אלו של היום אין שום עינוי.
אחרונים אומרים שלפי הרמב"ם יש בזה קיום של תענית שעות רק אם הוא מדלג סעודה. אחרת, גם לפי הרמב"ם אין קיום של תענית בשעות בחצי שני של היום אם הוא אכל בחצי ראשון של היום. למשל, אחד אוכל בשעה שלוש אחר הצהרים. ואז ברבע לארבע הוא מקבל על עצמו תענית עד הלילה. האם סביר שהוא יוכל להתפלל מנחה ולומר עננו במנחה?! הרי אנשים לא אוכלים רצוף כל היום. אנשים אוכלים רק כשהם רעבים. אז איזה סוג עינוי הוא כשהם מתענים מארבע ורבע עד הלילה. יש עינוי רק כשיש לאחד תחושה של רעבון. הרב שאל את אביו שאלה זו. אבל אביו לא אהב את השאלה. הוא אמר שזה קיום תענית, וזהו. אבל הרב אומר איך יכול להיות קיום תענית בלי עינוי. תענית נובע מעינוי. יש אחרונים שאומרים שלפי הרמב"ם במצב זה יש קיום של תענית שעות רק אם הוא מדלג סעודה. אבל אם כן, נתת דבריך לשיעורין. רש"י בעבודה זרה אומר שקבל עליו תענית משש שעות ולמעלה. רש"י דורש שיהיה צום של חצי יום. גם התוספות מצטטים את זה בשם רש"י. לפי רש"י זה לא מעלה ולא מוריד לגבי תחושה של רעבון שהוא בין כה צם כל היום. אבל אנו יכולים להשתמש בקריטריון זה של רש"י באופן דומה לפי הרמב"ם. יתכן שלפי הרמב"ם יש מינימום שהצום יהיה מתשע שעות. שהרמב"ם מזכיר תשע שעות. הֲרֵי שֶׁהָיָה טָרוּד בַּחֲפָצָיו ומִתְעַסֵּק בִּצְרָכָיו וְלֹא אָכַל עַד חֲצוֹת אוֹ עַד [כ] תֵּשַׁע שָׁעוֹת וְנִמְלַךְ לְהִתְעַנּוֹת בַּשָּׁעוֹת שֶׁנִּשְׁאֲרוּ מִן הַיּוֹם. והיינו מינימום של שלוש שעות. לפי רש"י יש מינימום של שש שעות. ולפי הרמב"ם יש מינימום של שלוש שעות. אחרת נהיה מצב מגוחך. אחד יאכל עד רבע לחמש. ואח"כ הוא יקבל תענית עד הלילה והוא יתפלל מנחה והוא יאמר עננו. צריך שיהיה איזה מינימום. רש"י מדבר במונחים של חצי היום. הרמב"ם אומר עד חצות או עד תשע שעות. אבל הרמב"ם אומר את זה לגבי אימלך אימלוכי שהוא נמנע כל היום מאכילה ושתייה. אז אין הוכחה מהרמב"ם מה צריך להיות המינימום של תענית שעות אחרי הצהרים מתי שאכל קודם לכן. הרמב"ם אומר: וְכֵן אִם אָכַל וְשָׁתָה וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל לְהִתְעַנּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם הֲרֵי זֶה תַּעֲנִית שָׁעוֹת: וכן אם אכל. עד מתי הוא אכל. עד חמש דקות לפני שקיעה?! אפשר למשוך את זה ad absurdum. וקשה לומר שהקריטריון הוא אם הוא מדלג סעודה מפני שאז נתת דבריך לשיעורין. יש אנשים שאוכלים חמש פעמים ביום.
התוספות ממשיכים: וכן משמע בפ"ק דתענית (דף יא:) על הך דמייתי התם דקאמר הא דאמרת מתענין לשעות הוא שלא טעם כלום כל אותו היום ופריך הא תענית מעליותא היא ומסיק לא צריכא דאימלך אימלוכי – התוספות אומרים שלפי רש"י יש קיום של תענית שעות רק אם הוא נמנע מאכילה ושתייה כל היום. זה רק תענית שעות מפני שהקבלה לא הייתה לכל שעות היום. אבל גם בתענית שעות מדובר שהוא נמנע מאכילה ושתייה כל היום. ומתי הייתה קבלת התענית? הרמב"ם אומר קודם שעות התענית. רש"י אינו מפרש מתי הייתה קבלת התענית. אבל התוספות מכניסים פה סיפור חדש. – וצ"ל דמיירי נמי שקבל עליו מאתמול שאם לא יאכל למחר עד חצי היום יהיה בתענית עד שתחשך דאי לא קבליה כלל הא אמר שמואל בפ"ק דתענית (דף יב.) כל תענית שלא קבל עליו מבעוד יום לא שמיה תענית ואי יתיב דמי למפוחא דמלי זיקא – התוספות הוא נגד הרמב"ם. לפי התוספות אם הוא מקבל את התענית קודם שעות התענית אז אין זה קבלת תענית. ההלכה שקבלת תענית צריכה להיות מאתמול במנחה היא לא רק כשהקבלת תענית היא עבור תענית של יום שלם. קבלת תענית צריכה להיות אתמול בתפילת המנחה גם כשהקבלת תענית היא עבור חצי השני של היום. גם אז הקבלת תענית צריכה להיות מאתמול בתפילת המנחה. לפי הרמב"ם כשמדובר בתענית של יום שלם אז הקבלת תענית צריכה להיות מאתמול בתפילת המנחה. מפני שהקבלה צריכה להיות קודם יום התענית. אבל כשמדובר בתענית שעות ביום אז הקבלת תענית יכולה להיות קודם שעות התענית. אם התענית שעות מתחילה בחצות אז הקבלת תענית צריכה להיות קודם חצות. הרמב"ם אומר: שֶׁהֲרֵי קִבֵּל עָלָיו הַתַּעֲנִית קֹדֶם שְׁעוֹת הַתַּעֲנִית. התוספות חולקים על זה. התוספות אומרים שגם לתענית שעות הקבלת תענית צריכה להיות אתמול בתפילת המנחה. ואיך הוא מקבל תענית מאתמול על שעות אחרי הצהרים היום? התוספות אומרים שהוא מתנה אם יתברר שאני מרוב טרדה בעסקים אמנע מאכילה ושתייה עד חצות היום אז אני עכשיו מקבל תענים ליתר שעות היום. אבל הוא צריך לקבל ולומר את זה בתפילת המנחה אתמול. מה היא נקודת המחלוקת בין התוספות לרמב"ם? כשמדובר בתענית של יום שלם אז קבלת התענית היא לא רק קודם הצום בפועל. אלא קבלת התענית היא קודם יום התענית. מותר לו לאכול בלילה. אבל קבלת התענית צריכה להיות קודם הלילה. מפני שהלילה הוא חלק מיום התענית והקבלת תענית צריכה להיות קודם יום התענית. הקבלת תענית לא יכולה להיות בלילה מפני שבלילה יום התענית כבר התחיל. שגם הלילה הוא חלק מיום התענית. אז הזדמנות אחרונה שיש לו לקבל את התענית קודם שיום התענית יתחיל הוא מאתמול בתפילת המנחה. איך אנו יודעים שהלילה הוא חלק מיום התענית? מפני שאומרים עננו בלילה. פעמים שאדם אוכל ושותה ומתפלל תפילת התענית. אז הלילה הוא ההתחלה של יום התענית. קיום התענית הוא בבוקר. והתחלת יום התענית היא בלילה. וקבלת התענית צריכה להיות לא רק קודם הצום בפועל אלא הוא צריך להיות קודם יום התענית בלוח. ובמונחים של יום התענית בלוח התענית מתחיל בלילה. מפני שאומרים בלילה עננו ה' עננו ביום צום תעניתנו. והרמב"ם אומר לכן כשמדובר בתענית יום שלם ההזדמנות הראשונה לקבל את התענית היא מאתמול בתפילת המנחה. אין אלטרנטיבה אחרת. אבל כשהתענית מתחיל בשלוש אחרי הצהרים אז הוא יכול לקבל את התענית בשעה שתים אחר הצהרים. אז באימלך אימלוכי קבלת התענית היא קודם שעות התענית. קבלת התענית לא צריכה להיות אתמול אלא היא יכולה להיות קודם שעות התענית. קבלת התענית יכולה להיות בשעה שהוא אימלך אימלוכי.

מה היא שיטת התוספות? התוספות סוברים הרי הלילה הוא חלק מיום התענית אף שהוא אוכל ושותה בלילה. אז כשמדובר בתענית שעות, היום כולו והלילה הם חלק מיום התענית. שאנו רואים בתענית שהזמן של התענית הוא יותר ארוך מהזמן של הצום בפועל. הזמן של יום התענית הוא יותר ארוך מהזמן של קיום התענית. הזמן של קיום התענית מתחיל בעמוד השחר ונגמר בשקיעת החמה והזמן של יום התענית הוא מערב עד ערב תשבתו שבתכם. מערב עד ערב. ככה זה כשמדובר בתענית של יום שלם. אז התוספות סוברים שזה ככה גם כשמדובר בתענית שעות. קיום התענית אמנם מתחיל רק בשעה שלוש אחר הצהרים. אבל שעה שלוש היא לא יום בפני עצמו. היא חלק מהיום כולו שמתחיל בעמוד השחר. וגם הלילה הוא חלק מהיום. אז הלילה הוא חלק מהתענית לא רק כשמדובר בתענית של יום שלם. לא רק כשקיום התענית מתחיל בעמוד השחר. אלא הלילה הוא חלק מיום התענית גם כשקיום התענית אינו מתחיל בעמוד השחר אלא הוא מתחיל בשעה שלוש אחר הצהרים או בחצות היום. שאנו תמיד רואים שיום התענית הוא יותר ארוך מהזמן של העינוי. כשמדובר בתענית של יום שלם העינוי מתחיל בעמוד השחר או כשהוא מתעורר משנתו. והזמן של יום התענית מתחיל בלילה. איך אנו יודעים את זה? אנו לא היינו יכולים לומר את זה מעצמנו. אלא מההלכה שכבר בלילה הוא אומר עננו ה' עננו ביום צום תעניתנו כי בצרה גדולה אנחנו.
אבל הרמב"ם סובר שזה רק כשמדובר בתענית של יום שלם. הלילה הוא חלק מיום התענית רק כשהעינוי מתחיל בעמוד השחר. אבל כשהעינוי מתחיל בתענית שעות אז הלילה וחלק ראשון של היום אינם חלק מיום התענית. מפני שבתענית שעות אין יום התענית. כשמדובר בתענית של יום שלם אז יש יום התענית. ואז יום התענית מתחיל בלילה. מכיוון שבהלכות יום היום הולך אחר הלילה אז יום התענית מתחיל קודם הזמן של עינוי. מפני שגם הזמן עינוי הוא יחידה של יום. יש שתי יחידות של יום. יש את היום מצד עצמו. ויש את היום ביחד עם הלילה. אז אם התענית הוא יחידה של יום אז מצד אחד יש את היום שמתחיל בעמוד השחר ונגמר בשקיעת החמה. וזה הזמן עינוי. אבל מצד אחר יש פסוק של ויהי ערב ויהי בקר יום אחד. הלילה מצטרף ליום. ממילא הלילה הוא יום התענית אף שהוא לא זמן עינוי. מפני שגם הזמן עינוי הוא יחידה של יום. אבל בתענית שעות התענית הוא לא תענית של יום. זה לא יחידה של יום. התענית הוא יחידה של שעות. אז שעה קודם שעות התענית היא קודם התענית. זה המחלוקת בין הרמב"ם לתוספות בתענית שעות מתי צריכה הקבלת תענית להיות. בו ביום של התענית או ביום אתמול?
זה פשוט לתוספות שגם בתענית שעות, הקבלת תענית צריכה להיות ביום אתמול. והתוספות מתחילים לדון בהלכה של שמואל שאם אין קבלת תענית אתמול בתפילת המנחה אז זה לא תענית. התוספות אומרים: ואין לפרש דשמואל אמר למילתיה לענין תפלת תענית אבל לענין תענית אפי' אכל – היינו כמו שיטת הרמב"ם – מ"מ עלתה לו תענית – התוספות דנים באפשרות ששמואל רק התכוון לומר שאם אין קבלת תענית אז הוא לא אומר עננו. אבל כן יש לו קיום של תענית. גם בלי קבלת תענית. הצעה זו היא מאוד קשה. שהגמרא שואלת ואי יתיב מאי. לפי הפירוש שהתוספות מציעים, הגמרא הייתה צריכה לומר שאינו אומר עננו. אבל הגמרא אומרת שזה כמו אחד שממלא את עצמו עם ברוח ואינו משיג שום דבר. דמי למפוחא דמליא זיקא. אז לא מובן איך התוספות יכולים להציע פירוש זה. – דהא בהא תליא כדמסיק הכא הלכה מתענין לשעות והמתענה מתפלל תפלת תענית – התוספות אומרים שבאופן כללי אי אפשר להפריד את הקיום תענית מאמירת עננו. זו הלכה כללית. אז לא שייך לומר שלקיום עינוי לא צריכים קבלה מאתמול ולאמירת עננו כן צריכים קבלה מאתמול. התוספות מדייקים מלשון הגמרא הלכה מתענין לשעות והמתענה מתפלל תפלת תענית שאי אפשר להפריד את הקיום עינוי מאמירת עננו.
אנו יכולים לדחות ראיה זו ולומר שאפשר להפריד את הקיום עינוי מאמירת עננו. אלא שהגמרא אומרת שלעניין תענית שעות יש קיום עינוי וגם אומר עננו. הגמרא דנה על זה לפי הצד שמתענין לשעות. האם המתענה לשעות אומר עננו או המתענה לשעות אינו אומר עננו? והגמרא אומרת הלכה מתענה אדם לשעות והמתענה לשעות אומר עננו. והיינו ששאלה אחת הייתה אם בתענית שעות יש קיום עינוי או לא? אם אין קיום עינוי אז זה כלום. ואם כן יש קיום עינוי בתענית שעות אז מתעוררת שאלה שנייה. האם היום הוא יום התענית או לא? אמנם הגברא מקיים מצווה של עינוי. אבל האם הוא יום התענית או לא? זה ההסבר בדיון של הגמרא. האם מתענין לשעות? השאלה היא אם יש קיום עינוי בתענית שעות. ושאלה שנייה היא אם נניח שאדם כן מתענה לשעות האם המתענה לשעות כן מתפלל תפילת התענית או הוא אינו מתפלל תפילת התענית? והיינו האם הוא יום התענית או הוא אינו יום התענית? מפני שבעננו אומרים עננו ה' עננו ביום צום תעניתנו. התוספות אומרים שבאופן כללי אין להפריד הקיום עינוי מאמירת עננו. אבל יש סיבה טובה להפריד בין קיום עינוי לאמירת עננו. אבל התוספות לא רוצים לחלק בין הקיום עינוי לאמירת עננו. דהא בהא תליא כדמסיק הכא הלכה מתענין לשעות והמתענה מתפלל תפלת תענית. ואם כן, תענית שעות צריכה קבלה מאתמול גם לגבי הקיום עינוי.
וזה נגד השיטה של הרמב"ם. שלפי הרמב"ם קבלת התענית בתענית שעות היא קודם שעות התענית. אלא שהיה קשה לתוספות אם מדובר בקבלה מאתמול אז למה הגמרא אומרת דאימלך אימלוכי? נמלך בדעתו פירושו שקודם לכן הוא לא חשב לעשות את זה אלא שהוא אח"כ שינה דעתו. לפי התוספות מדובר שאתמול במנחה הוא אמר אם מחר אני אהיה עסוק ואני לא אספיק לאכול בחצי ראשון של היום אז אני מקבל להתענות בחצי שני של היום. והגמרא קוראת לזה אימלך אימלוכי.
התוספות אומרים תירוץ אחר איך יש תענית שעות באימלך אימלוכי? הרי באימלך אימלוכי קשה לצייר שתהיה קבלת התענית מאתמול. התוספות אומרים: א"נ איכא למימר דמיירי נמי בדלא קבלה מאתמול כדמשמע לשון אימלך אימלוכי והא דבעי שמואל קבלה היינו לכתחלה – אלא שלשון ציורית של הגמרא מכחישה פירוש זה. הגמרא אומרת ואי יתיב מאי דמי למפוחא דמליא זיקא. שקית שהתמלאה באוויר. אם כל ההלכה של קבלת תענית מאתמול היא רק לגבי לכתחילה הגמרא לא הייתה מדברת ככה. – ואי יתיב דמי למפוחא היינו שאינו מקבל עליו שכר תענית אלא נקרא חוטא על שציער עצמו ומ"מ נדרו נדר – מהו הפשט בדברי התוספות. התוספות אומרים שבלי קבלת תענית אין לו קיום של תענית. התוספות אומרים שאינו מקבל עליו שכר תענית. אבל בכל זאת נדרו נדר. אנו אמרנו הרבה פעמים שתענית לפי הרבה ראשנים הוא על ידי נדר. זה על בסיס דברי הגמרא והוא נדור ובא מאותו היום. אם אין קיום התענית אז אין קיום הנדר. ואם יש קיום התענית אז יש קיום הנדר. אבל התוספות פה מפצלים את זה. כשאין קבלת התענית מאתמול אין קיום התענית אבל יש קיום הנדר. הוא אמר שהוא ישב בתענית ביום שני. אבל הוא שכח לקבל את תענית זה במנחה של יום ראשון. אז אין קיום תענית. אין לו שכר תענית. הגמרא אומרת שהוא כמפוחא דמליא זיקא. אין לו שכר תענית. אבל הוא כן מקיים את הנדר. אבל הרי יש קיום המצווה גם בקיום הנדר. אבל אין לו קיום תענית. זה חידוש מצד התוספות פה. יכול להיות קיום הנדר בלי קיום התענית. יש קיום הנדר על ידי זה שהוא נמנע מאכילה ושתייה. הנדר לא מעוניין לדעת אם הייתה קבלה או לא הייתה קבלה. זה לא מעניין אותנו. הוא חייב יום התענית.
הראשונים אומרים שתענית היא זהה עם צדקה. אחד חייב צדקה לעניים. אחד חייב כסף להקדש. בצדקה יש שעבודים. בפיך זו צדקה. בהקדש ההלכה היא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. הוא חייב צדקה. או הוא חייב להקדש. אז אחד גם חייב תענית. זה חובת תענית כמו חובת צדקה. אז הוא מקיים חובה זו גם אם לא הייתה קבלת תענית אתמול במנחה. התוספות קוראים לזה נדר. זה כן חובת נדר. הוא נדר של מצווה. כל נדרים של תעניות הם נדרים של קום ועשה. ואיך נדר יכול להיות קום ועשה? אחד לא יכול לנדור שאוכל למחר. הוא יכול להישבע שאוכל למחר. אבל בנדר זה לא אפשרי. נדר הוא רק בשב ואל תעשה. אחד יכול לנדור שהפירות אסורים עליו. אבל לא יכול להיות נדר בקום ועשה. מפני שנדר הוא איסור חפצא. נדר לא יכול להיות בקום ועשה. נדר יכול להיות רק בשב ואל תעשה. וכל הראשונים שואלים הרי נדרי הקדש הם בקום ועשה. הראשונים מתרצים שאני נדרי הקדש. וכן שאני נדרי צדקה. בפיך זו צדקה. והיינו שנדרי הקדש הם לא איסורים אלא הם חיוב. הם חיוב הגברא. נדר הקדש הוא חיוב הגברא. אם אחד יאמר מנה זו לצדקה כשהוא ייתן מנה זו לצדקה הוא יקיים מצווה. איזו מצווה הוא יקיים?
התורה בפרשת מטות אומרת: לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. לפי הרמב"ן הפרשה של נדר בפרשת מטות מדברת על נדרי איסור. אבל יש פרשה של נדרים בפרשת כי תצא. כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱ-לֹקיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱ-לֹהקיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא: {כג} וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא: {כד} מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לה' א-ֱלֹקיךָ נְדָבָה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ: פרשה זו מדברת על נדרי גבוה. יש שתי פרשיות. נדרי איסור הם בפרשת מטות. ונדרי גבוה הם בפרשת כי תצא. נדרי איסור הם בפרשת מטות. הניסוח של נדרי איסור צריך להיות שהחפצא אסור עלי. הבשר אסור עלי. הוא לא יכול לומר אסור לי לאכול בשר. הניסוח צריך להתייחס לחפצא ולא לגברא. נדר אינו קשור לגברא. הבשר אסור עלי. זה יסוד היסודות של נדרים ושבועות. הניסוח צריך להתייחס לחפצא. תמיד צריכים להזכיר את החפצא. שולחן זה אסור עלי בהנאה. אבל אחד לא יכול לנדור לא אשב ליד השולחן. שבועה מתייחסת לגברא. נדר מתייחס לחפצא. יש רק דבר אחד שהוא יוצא מן הכלל. וזה נדרי הקדש. כי תדר נדר לה' א-לוקיך. איזה סוג נדר הוא לה' א-לוקיך? נדר לתת לבדק הבית. הרי עלי לתת מנה לבדק הבית. אין פה איסורים. כשהוא אומר מנה זו יש איסור מעילה. אבל כשאחד אומר הרי עלי זה רק חובה. אין איסור.
אם אחד אומר לחם זה אסור עלי היום והיום עובר בלי שהוא יאכל לחם זה. האם יש לו קיום המצווה? לא. אין לו קיום המצווה. אבל הרי התורה בפרשת מטות אומרת ככל היוצא מפיו יעשה. זה לא קיום עשה אלא זה רק איסור עשה. הפסוק ככל היוצא מפיו יעשה הוא כמו הפסוק כל עוף טהור תאכלו. האם הפסוק כל עוף טהור תאכלו הוא מצוות עשה?! אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם. האם יש מצווה לאכול דגים?! (יש כאלו שאוכלים דגים בליל שבת והם אומרים שהם מתקנים את כל הגלגולים. אבל על פי הלכה אין מצווה לאכול דגים.) אבל הרי הוא נדר לא לאכול לחם זה? גם כשאחד מקיים שבועה הוא אינו מקיים מצווה. אמנם כתוב ככל היוצא מפיו יעשה. זה לא קיום עשה אלא זה איסור עשה. אם הוא יאכל לחם זה אז הוא יעבור לא רק על איסור לאו אלא הוא יעבור גם על איסור עשה. העשה של כל היוצא מפיו יעשה הוא כמו העשה כל עוף טהור תאכלו. אבל כשאחד נודר לצדקה והוא מקיים את הנדר זה לא רק שעל ידי קיום הנדר הוא נמנע מאיסור. הוא נמנע מאיסור של בל יחל דברו ושל לא תאחר לשלמו. אבל הוא גם הוא מקיים מצווה על ידי קיום הנדר. קיום הנדר הוא מצוות עשה.
הרמב"ם בהלכות נזירות ולגבי נדר הקדש אומר הרי זה קיים מצוות עשה. אבל הרמב"ם בהלכות נדרים ובהלכות שבועות אינו אומר קיים מצוות עשה.
ותענית לפי רוב הראשונים שייך לקטגוריה של נדרי הקדש. אחד אינו אומר בתפילת המנחה הרי הבשר אסור עלי מחר? זה לא היה נדר תענית. אם אחד בתפילת המנחה יאמר הבשר אסור עלי הלחם אסור עלי הסוקר אסור עלי המים אסורים עלי וכל פירות וכל אוכלים וכל משקאות אסורים עלי זה לא יהיה קבלת תענית. אחרי נדר כזה כולל הוא בוודאי יהיה שרוי בתענית. כל אוכל יהיה אסור. אבל ברור שהוא לא יכול לומר עננו. למה לא? מפני שאין תענית. זה שהוא נמנע מאכילה ושתייה והוא שרוי בתענית זה רק תוצאה מהנדר שלו. אבל עצם הנדר הוא לא נדר של תענית. מתי נדר הוא נדר תענית? רק כשהוא מקבל חובה על עצמו – על הגברא – לישב בתענית. למחר אהיה שרוי בתענית. או למחר אשב בתענית. הלחם הוא מותר. המרק הוא מותר. והמים הוא מותר. הכול מותר. מה אסור? הגברא. הגברא הוא מחויב תענית.
אז יש שני קיומים בתענית. זו השיטה של התוספות. יש קיום תענית ויש קיום נדר. והתוספות בלשון אחת אומרים שההלכה של שמואל שייכת לקיום תענית, אבל לא לקיום נדר. מאיפה נובע הקיום תענית? איפה מוזכר תענית בתורה? משה במלחמת עמלק. מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה הא-לוקים בידי. ובתנ"ך אנו מוצאים שדוד התענה. וכן אנשי נינווה התענו. תענית היא קשורה לצרה. וזה לא רק לגבי ציבור. הרמב"ם בפרק א' הלכות תעניות הלכה ט' אומר: כְּשֵׁם שֶׁהַצִּבּוּר מִתְעַנִּים עַל צָרָתָן כָּךְ הַיָּחִיד מִתְעַנֶּה עַל צָרָתוֹ. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה לוֹ חוֹלֶה אוֹ תּוֹעֶה בַּמִּדְבָּר אוֹ אָסוּר בְּבֵית הָאֲסוּרִין. יֵשׁ לוֹ לְהִתְעַנּוֹת עָלָיו וּלְבַקֵּשׁ רַחֲמִים בִּתְפִלָּתוֹ. וְאוֹמֵר [ו] עֲנֵנוּ וְכוּ' בְּכָל תְּפִלָּה שֶׁמִּתְפַּלֵּל. איפה היא הפרשה של צרה? בפרשת בהעלותך. כי תבוא מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעותם בחצוצרות. הרמב"ם אומר שזה לא רק מצווה של חצוצרות אלא זה מצווה של זעקה ותפילה. ומדברי סופרים תענית כלול בפסוק זה. תענית הוא קיום של זעקה. של והרעתם בחצוצרות. צרה היא תמיד קשורה לצרה.
אז יש שני קיומים בתענית. קיום אחד הוא בתורת נדר. זה נדרי גבוה. כי תדר נדר לה' א-לוקיך. הפירוש הוא צדקה, בדק הבית, עניים. בפיך זו צדקה. וגם נדר תענית כלול בפסוק של וכי תדר נדר לה' א-לוקיך. אז בתענית יש קיום של נדר.
אבל יש עוד קיום בתענית. תענית כלול במצווה של והרעתם בחצוצרות. . כי תבוא מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעותם בחצוצרות. והרמב"ם אומר שמצווה זו היא לא רק לגבי מלחמה אלא היא מצווה לגבי כל דבר שייצר לכם. והרעתם בחצוצרות היא מצווה של תפילה, חצוצרות ותענית. אז תענית הוא קיום נפרד. וקיום זה נובע מהפרשה של וכי תבוא מלחמה בארצכם על הצר הצרר אתכם והרעתם בחצוצרות.
אז יש בתענית שני קיומים. יש קיום תענית בתורת נדר ויש קיום תענית בתורת והרעתם בחצוצרות. זה על הצרה. והתוספות רוצים לומר שאיזה קיום תענית זקוק לקבלת תענית? הקיום של תענית שכלול בפסוק והרעתם בחצוצרות. זה כמו הקיום של תענית כשבית דין גוזרים תענית על הציבור. המודל הוא תענית ציבור. הציבור לא יכול לקום בבוקר ולהחליט להתענות כציבור. אלא בית דין צריך לגזור תענית על הציבור. כמו שהבית דין צריך לגזור על הציבור אז בתענית יחיד היחיד צריך לגזור על עצמו. והיינו קודם התענית. מתי? בתפילת המנחה. זה קיום תענית של והרעתם בחצוצרות. אבל התענית יחיד משקף את התענית ציבור. המודל הוא תענית ציבור. חצוצרות ותענית על ידי גזירת ביעת דין קודם התענית. וזה זקוק לקבלה. אבל הקיום של תענית בתורת נדר אינו זקוק לקבלה. זה מה שהתוספות אומרים.
התוספות אומרים: והא דבעי שמואל קבלה היינו לכתחלה –. – ואי יתיב דמי למפוחא היינו שאינו מקבל עליו שכר תענית – היינו שכר תענית בתורת והרעתם בחצוצרות. והוא לא יכול לומר עננו ה' עננו ביום צום תעניתנו כי בצרה גדולה אנחנו. – אלא נקרא חוטא על שציער עצמו ומ"מ נדרו נדר. – היינו קיום בתורת נדר. התוספות פה מחדשים שיש שני קיומים בתענית. יש קיום נדר. ויש קיום זעקה על הצרה. הרב אמר כשהוא היה יותר צעיר אז הוא היה מקבל תענית בתפילת המנחה עבור צום של יארצייט. אבל עכשיו הרב אינו עושה את זה מפני שהוא לא בטוח שהוא יוכל להשלים את התענית. ואם הוא היה מקבל במנחה אז זה היה עסק של נדר ושל התרת נדרים אם הוא לו יוכל להשלים את התענית. על מה הרב מסתמך? הרי הגמרא אומרת כל כך ברור שאם אחד לא מקבל תענית זה דמי למפוחא דמליא זיקא. אלא הרב מסתמך על לשון זו בתוספות. שאם אחד מתענה בלי קבלת תענית אתמול במנחה אז יש לו קיום בתורת נדר. אבל הרי הרב בצום של יארצייט נזהר לא לנדור נדר. התירוץ הוא שיש נדר מטעם מנהג שלוש פעמים.
התוספות עכשיו מצטטים את הירושלמי שחולק על הבבלי ואומר שאפילו אם אחד אכל הוא יכול להתענות תענית שעות ביתר שעות היום. דיון זה בתוספות אינו המשך של הדיון של התוספות עד עכשיו. התוספות אומרים: ובירושלמי דנדרים פ' קונם מפרש מתענין לשעות שאם אכל עד חצי היום יכול הוא לגמור בדעתו להתענות עד הלילה ועלתה לו תענית דקאמר התם ממילתיה דר' יוחנן אמר מתענין לשעות – רבי יוחנן לא אמר מתענין לשעות. אבל רבי יוחנן עשה דבר מסוים שמזה אנו לומדים שרבי יוחנן סובר מתענין לשעות. – דא"ר יוחנן הריני בתענית עד דנחסל פירקי – רבי יוחנן היה מקבל תענית עד שיגמור את השיעור. זה תענית שעות בחצי הראשון של היום. – עד שתשלם פרשתי ממילתיה דר' יונה אמרה מתענין לשעות דר' יונה הלך לצור ושמע דדמך בריה (דרבי יוסי הגלילי) דרבי אבוה – זה לא יכול להיות בריה דרבי יוסי הגלילי שרבי יוסי הגלילי היה חי הרבה זמן לפני רבי יונה. – אע"ג דאכל גובנא ושתה מיא אסקיה בצום כל ההוא יומא – הוא גמר את היום בצום. זה תענית שעות בחלק שני של היום. אז יש לנו בירושלמי שני האופנים של תענית שעות. יש תענית שעות בחצי הראשון של היום שיש קיום של תענית שעות אף שהוא אכל אח"כ. הירושלמי לומד את זה מרבי יוחנן. ויש תענית שעות בחצי השני של היום שיש קיום של תענית שעות אף שהוא אכל קודם. הירושלמי לומד את זה מרבי יונה. – משמע דחשיב מתענין לשעות אע"פ שאכל אחרי כן או קודם – היינו שיש שני האופנים של תענית שעות. וזה לגמרי נגד הבבלי לפי פירוש רש"י.
השיטה של הרמב"ם היא שיטה ממוצעת. השיטה של הרמב"ם היא שיש תענית שעות בחצי השני של היום. אבל אין תענית שעות בחצי הראשון של היום. לפי הירושלמי יש תענית שעות או בחלק הראשון של היום או בחלק האחרון של היום. אבל אין תענית שעות בחלק אמצעי של היום. אלא או בחלק הראשון של היום או בחלק האחרון של היום. ומסתבר שתענית שעות בחלק הראשון של היום יהיה לכל הפחות עד חצות. לא פחות מזה. אם אחד מתענה עד תשע בבוקר זה לא תענית. כמו שרש"י אומר שאם הוא אכל קודם חצות זה כלום. וגם לגבי תענית בחצי השני של היום צריך להיות מינימום. אנו לא יודעים כמה הוא המינימום. אנו אמרנו אולי זה צריך להיות תענית למינימום של שש שעות או אולי זה צריך להיות מינימום של שלוש שעות. בוודאי לא פחות משלוש שעות. יש אחרונים שאמרו שזה תלוי בזמן שמחכים בין חלבי לבשרי. בין בשרי לחלבי צריכים לחכות שש שעות מפני שהעיכול של בשר לוקח יותר זמן. מפני שבשר הוא קשה לעיכול. לפי זה אם אחד אכל בשר בחלק הראשון של היום אז לתענית שעות הוא יצטרך תענית לשש שעות שעד שש שעות לא תהיה לו תחושה של רעבון. אבל הרב דחה שיטה זו של האחרונים בשתי ידיים. רש"י מזכיר חצי יום. הרמב"ם מזכיר שהוא מחליט אחר תשע שעות להתענות בשאר שעות היום, והיינו שהתענית יהיה לשלוש שעות.
התוספות ממשיכים: והא דפריך בפ"ק דתענית (שם) – התוספות רוצים ליישב את השיטה של הירושלמי עם השיטה של הבבלי. ואנו לא מבינים איך אפשר לעשות את זה. – אהא דקאמר כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית מדרבי יוחנן דאמר אהא בתענית עד שאבא לביתי ולא קמשני היינו משום דמתענין לשעות – שלפי הירושלמי זה תענית שעות. – דבלאו הכי משני שפיר דלאישתמוטי מבי נשיאה עבד – שזה היה אמתי. אבל אין הכי נמי הגמרא הייתה יכולה לתרץ שגם תענית בחצי ראשון של היום הוא תענית שיש בזה קיום של תענית שעות. הגמרא מקשה כמה קושיות נגד רב חסדא שאומר שתענית בחצי ראשון של היום אינו תענית. הגמרא מקשה מאנשי משמר. מיתיבי אנשי משמר מתענין ולא משלימין התם לצעורי נפשיה בעלמא הוא תא שמע דא"ר אליעזר (בן) צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל ט' באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו הוא התם נמי לצעורי נפשיה בעלמא הוא תא שמע דאמר רבי יוחנן אהא בתענית עד שאבוא לביתי התם לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה הוא דעבד. קושיה ראשונה של הגמרא היא מאנשי משמר שיש קיום תענית שעות בחצי ראשון של היום אף שלא היו משלימים את הצום. . קושיה שנייה היא מבני בניו של סנאב בן בנימין שיש קיום של תענית שעות אף שהם לא היו משלימים את הצום.. וקושיה שלישית היא מרבי יוחנן שהוא אמר שהוא יהיה בתענית עד שיבוא לביתו. הגמרא מתרצת לגבי רבי יוחנן שרבי יוחנן לא אמר את זה ברצינות. ולגבי הקושיה מאנשי משמר הגמרא מתרצת שהצום שלהם בחצי הראשון של היום היה רק לצעורי נפשיה בעלמא. איך התוספות יבינו את זה? הרי התוספות רוצים ליישב את הבבלי עם הירושלמי. ולפי הירושלמי כשמתענים בחצי הראשון של היום יש קיום של תענית שעות אף שהוא אוכל בחצי השני של היום. שהגמרא הייתה צריכה לומר שבתענית בחצי הראשון של היום יש קיום של תענית שעות. אלא אם כן נאמר שהתוספות חושבים שזה כוונת הגמרא בתירוץ לצעורי נפשיה בעלמא. התוספות הסבירו למה הגמרא לא מתרצת את זה לגבי הקושיה מרבי יוחנן. אבל אנו עדיין צריכים להבין למה הגמרא לא מתרצת את זה לגבי הקושיה מאנשי משמר ולגבי הקושיה מבני בניו של סנאב בן בנימין.
אלא הפשט הוא שהבבלי ידע שיש אמוראים שסוברים שיש קיום של תענית שעות בחצי הראשון של היום. והתוספות סברו שרק רבי יוחנן ורבי יונה סברו שיש קיום של תענית שעות גם כשאחד נמנע מאכילה ושתייה רק לחצי יום. לכן התוספות אמרו ספציפית לגבי הקושיה מרבי יוחנן שהגמרא הייתה יכולה לתרץ שלפי רבי יוחנן יש קיום של תענית שעות בחצי הראשון של היום. לתוספות היה קשה למה הגמרא רצתה לומר שגם לפי רבי יוחנן אין קיום של תענית שעות בחצי הראשון של היום מכיוון שהוא אכל בחצי השני של היום? הרי אנו רואים בירושלמי שלפי רבי יוחנן יש קיום של תענית שעות בחצי הראשון של היום אף שהוא אכל בחצי השני של היום. אז למה הגמרא רוצה לומר שלפי רבי יוחנן יש קיום של תענית שעות רק אם הוא לא אכל ולא שתה כל היום. ועל זה התוספות אומרים שאמנם הגמרא הייתה יכולה לתרץ את זה. אבל הגמרא אמרה את התירוץ האמתי שרבי יוחנן לשמוטיה נפשיה מבי נשיאה הוא דעבד. רק ככה צריכים לפרש את התוספות.
אנו מסכמים את דברי התוספות עד עכשיו. הלכה אחת של התוספות היא שקיום של תענית שעות זקוק לקבלת תענית מאתמול בתפילת מנחה. וזה נגד השיטה של הרמב"ם. הרמב"ם אומר מפורש שבתענית שעות מספיק שיש קבלת תענית קודם שעות התענית. בתענית שלם הקבלת תענית צריכה להיות אתמול בתפילת המנחה. אבל בתענית שעות הקבלת תענית יכולה להיות בו ביום.
התוספות גם מחדשים שיש שני קיומים בתענית ותענית זקוקה לקבלת תענית אתמול בתפילת המנחה רק לגבי הקיום תענית ולא לגבי הקיום נדר.
והתוספות מצטטים את הירושלמי שיש קיום של תענית שעות בין בחצי הראשון של היום ובין בחצי השני של היום. והיינו שיש קיום של תענית שעות אף שהוא נמנע מאכילה ושתייה רק לחצי היום והוא אכל ושתה בחצי האחר של היום. בין כשהוא מתענה בחצי הראשון של היום והוא אוכל בחצי השני של היום ובין אם הוא מתענה בחצי השני של היום והוא אוכל בחצי הראשון של היום. הבבלי הוא נגד זה במפורש. אבל התוספות הביאו שיטה זו של הירושלמי.
עכשיו התוספות עוברים לדיון אחר. דברי התוספות הם אוסף של הלכות. מה שהתוספות אומרים עכשיו אינו קשור למה שהתוספות אמרו קודם.
(בעלי התוספות היו ראשי ישיבה. זה היה הפאר והכוח שלהם. הרמב"ם לא היה ראש ישיבה. לכן יש לנו הרבה קשיים בדברי הרמב"ם. אם הרמב"ם היה ראש ישיבה אז היו לו הרבה תלמידים שהיו לומדים ממנו את התורה. אבל לא היו תלמידים לרמב"ם. אז אנו לא מוצאים שקלא וטריא בין הרמב"ם לאחרים שבה תלמידים מקשים לרמב"ם איך הוא אמר את זה. אנו צריכים לחכות לראב"ד להקשות נגד הרמב"ם. והראב"ד היה בפרובנס. והרמב"ם היה סמוך לקארו. ולא הייתה החלפת מכתבים ביניהם. אז אנו צריכים לחכות לראב"ד להקשות את הקושיה ולר' חיים מבריסק לתת את התירוץ. וזה מרחק די גדול. אבל אם הייתה ישיבה לרמב"ם אז התלמידים בצד השני של השולחן היו מקשים לרמב"ם איך הוא אומר דבר שהוא נגד המשנה או נגד הגמרא. ואז הרמב"ם היה עונה לו. וכל השקלא וטריא בין התלמידים לרמב"ם היה שמור בתוך רשימות של התלמידים. ואז היה ממד אחר לכל התורה של הרמב"ם. אבל הרמב"ם עזב את ספרד והוא לא היה יכול להישאר במרוקו ומצרים לא היה מקום תורה. והרמב"ם בין כה היה מאוד עסוק. אבל בעלי התוספות היו ראשי ישיבה. הם היו מלמדים. והתלמידים היו כותבים רשימות. רשימות אלו היו קונטרסים. כמו שפירוש רש"י היה קונטרס. ורשימות אלו צורפו ביחד והם נדפסו כתוספות. יש התוספות של הר"ש שאנץ. ויש את התוספות של רבי יהודה החסיד. אלו היו רשימות שנכתבו בישיבה.
הלכות בשר בחלב בשולחן ערוך בנוי על השאלה אם האיסור של בשר בחלב הוא איסור הבא מחמת עצמו או הוא איסור בלוע. המקור לשאלה זו הוא דיון של התוספות. דיון זה של התוספות נמצא ברשב"א. בתוספות שלנו יש רק שלוש שורות על זה. ואנו רואים שזה נקטע. שרואים את זה קטוע באמצע המשפט. למה? מפני שלמדפיס היו שיקולים משלו מה צריכים להדפיס. והחלק הכי חשוב בדיון זה על בשר בחלב לא נמצא בתוספות שלנו.
אז התוספות בעבודה זרה בעצם שייך למסכת תענית ולא למסכת עבודה זרה. כל הנושא של תענית נכנס למסכת עבודה זרה רק דרך אגב. הגמרא שם אומרת: ר"ע איקלע לגינזק בעו מיניה מתענין לשעות או אין מתענין לשעות לא הוה בידיה קנקנים של עובדי כוכבים אסורין או מותרין לא הוה בידיה במה שימש משה כל שבעת ימי המלואים לא הוה בידיה אתא שאל בי מדרשא אמרי הלכתא מתענין לשעות ואם השלים מתפלל תפלת תענית והלכתא קנקנים של עובדי כוכבים לאחר י"ב חדש מותרין במה שימש משה שבעת ימי המלואים בחלוק לבן רב כהנא מתני בחלוק לבן שאין בו אימרא: ואותה גמרא מופיעה במסכת תענית דף י"א: אז הגמרא מביאה שלוש שאלות ששאלו את ר"ע בגינזק. ואחת מהשאלות הייתה על תענית שעות. אבל זה נכנס למסכת עבודה זרה רק דרך אגב. שהגמרא במסכת עבודה זרה בעיקר מביאה את שלוש השאלות מפני שאחת השאלות הייתה לגבי קנקנים של עובדי כוכבים. ודרך אגב הגמרא מביאה את שתי שאלות האחרות שאחת מהם הייתה לגבי תענית שעות. והגמרא מספרת ששאלו בבי מדרשא ואמרו הלכתא מתענין לשעות ומתפללין תפילת תענית. אבל דבר זה בעצם שייך למסכת תענית ולא למסכת עבודה זרה. והגמרא בתענית מביאה את הסיפור הזה וההוראות שניתנו בבי מדרשא מפני שהשאלה לגבי תענית שעות היא רלוונטית שם במסכת תענית. אז התוספות שהיא אוסף של הוראות בהלכות תענית היה צריך להופיע במסכת תענית ולא במסכת עבודה זרה. אבל לא היה למדפיס מקום בדף במסכת תענית להכניס את דברי התוספות מכיוון שדברי התוספות הזה הם ארוכים מאוד. לא היה מקום בדף במסכת תענית להכניס את דברי התוספות. לכן המדפיס הכניס את דברי התוספות במסכת עבודה זרה.)
דברי התוספות הם אוסף של הוראות בהלכות של תענית.
התוספות ממשיכים: ומה שאנו נוהגין להתענות עד צאת הכוכבים – התוספות דנים בשאלה אם בתענית צריכים להמשיך את הצום עד צאת הכוכבים או זה מספיק שהצום יהיה עד שקיעת החמה? יש שאלה זו במסכת פסחים לגבי תשעה באב. אם מספיק שהצום יהיה עד שקיעת החמה אז מותר לאכול בבין השמשות של תשעה באב. שבין השמשות מתחיל בשקיעת החמה. התוספות אומרים שזו שאלה לגבי תשעה באב מכיוון שתשעה באב הוא תענית ציבור. אבל בתענית יחיד – ויתכן ששבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת הם כמו תענית יחיד לגבי זה – מעיקרא דדינא הצום צריך להיות רק עד שקיעת החמה. שככה משמע מדברי רב חסדא. שרב חסדא אומר כל תענית שלא שקעה עליו חמה. רב חסדא היה יכול לומר כל תענית שאכל בו מבעוד יום. למה רב חסדא השתמש במליצה זו של כל תענית שלא שקעה עליו חמה. זה אמנם עברית יפה. זה מליצה יפה. אבל כנראה שזה לא רק מליצה. אלא הפירוש הוא שמספיק שנמנע מאכילה ושתייה עד שקיעת החמה. הוא לא צריך להימנע מאכילה ושתייה עד צאת הכוכבים. היום אמנם מתחיל בעמוד השחר ונגמר בצאת הכוכבים. ואמנם לגבי תענית ציבור יש צד בסוגיא בפסחים שמותר לשבור את הצום רק אחרי צאת הכוכבים. אבל לגבי תענית יחיד שקיעת החמה היא מספיק. – אע"ג דאמרי' בפ"ק דתענית כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית משמע דבשקיעת חמה סגי. והוא ה' מילין קודם צאת הכוכבים – אנו מציעים לקרוא פה ד' מילין במקום ה' מילין. אם זה ד' מילין זה שבעים ושתים דקות. יש אנשים שמחכים שבעים ושתים דקות בשבת ויום כיפור. ד' מילין הוא שבעים ושתים דקות אם מיל הוא שמונה עשרה דקות. יש שלוש שיטות כמה הוא שיעור מיל. שיטה אחת היא שמיל הוא עשרים וארבע דקות. שיטה אחת היא שמיל הוא שמונה עשרה דקות. ושיטה אחת היא שמיל הוא עשרים ושתים וחצי דקות. אבל השיטה העיקרית היא שמיל הוא שמונה עשרה דקות. השיטה של רבינו תם היא שאחר שקיעת גוף השמש זה עדיין יום גמור עד שלושה ורבע מיל. וזה חמישים ושמונה וחצי דקות. ואח"כ הוא בין השמשות שממשיך לשלושת רבעי מיל, והיינו לשלוש עשרה וחצי דקות. השיטה של רבינו תם היא שהשקיעה האסטרונומית – שקיעת גוף החמה – אינה שוללת את היום. היום ממשיך אף שהשמש הוא כבר מתחת לאופק. מה היא שקיעה? שקיעת ניצוצות השמש. והיינו כשהאור מפסיק לבוא אלינו אפילו באופן לא ישיר. והיינו שהוא מפסיק לבוא אלינו אפילו על ידי רפלקציה או רפרקציה. אפילו כשהמשש הוא מתחת לאופק, גלי האור עדיין מגיעים אלינו באופן לא ישיר על ידי רפלקציה על ידי העננים או שכבות באטמוספרה. לפי רבינו תם שקיעת החמה היא על פי דין שקיעת האור. ושקיעת האור איננה השקיעה האסטרונומית. אלא היא פשוט כשאנו עטופים בחושך. זו היא השיטה של רבינו תם. ויקרא א-לוקים לאור יום ולחשך קרא לילה. רבינו תם מפרש את המילים בפסוק אלו באופן מילולי. זה לילה רק כשזה חושך.
הגאון חולק על רבינו תם. והיו כבר ראשונים שאמרו שיום ולילה תלוי בשקיעת גוף השמש. והגאונים סברו שיום ולילה תלוי בשקיעת גוף השמש. אז כשהשמש הוא מתחת לאופק, אף שעדיין יש אור של ניצוצות השמש זה כבר בין השמשות ולא יום. יש עדיין הרבה אור. אבל למרות זה, זה כבר לא יום אלא זה בין השמשות.
אז לפי התוספות היום מתחיל בעמוד השחר וממשיך עד חמישים ושמונה וחצי דקות אחרי שקיעת גוף השמש. ובין השמשות ממשיך לשלוש עשרה וחצי דקות. ושקיעה היא שבעים ושתים דקות מינוס שלוש עשרה וחצי דקות. אז היום הוא מעמוד השחר עד חמישים ושמונה וחצי דקות אחר שקיעת גוף השמש. וככה היה המנהג בהונגריה ובגליציה. בהונגריה ובגליציה שמרו את שיטת רבינו תם. בליטא הם לא שמרו שיטת רבינו תם. בליטא הם קבלו את שיטת הגר"א. בכל ליטא קבלו את שיטת הגר"א. לפי הגר"א שבת וכן יום כיפור מסתיים חצי שעה אחר שקיעת החמה. אז עבור התוספות הייתה משמעות רבה לזמן בין שקיעת גוף השמש לצאת הכוכבים. מפני שזה משך זמן של שבעים ושתים דקות. למה התוספות מדברים על ה' מילין? מפני שלפי לשון ראשונה בגמרא בפסחים בפרק מי שהיה, הזמן בין שקיעת גוף השמש עד צאת הכוכבים הוא לא ד' מילין אלא הוא ה' מילין. והתוספות מצטטים לשון ראשונה בגמרא. לפי לשון אחת הזמן בין שקיעת גוף השמש עד צאת הכוכבים הוא ה' מילין. לפי לשון אחרת בגמרא הזמן בין שקיעת גוף השמש לצאת הכוכבים הוא ד' מילין. אנו פוסקים כלשון השנייה שהזמן בין שקיעת גוף השמש לצאת הכוכבים הוא ד' מילין. אבל מאיזו סיבה הלשון של ה' מילין נכנסה לתוספות. אבל אנו צריכים לא לשים לב לזה. הזמן בין שקיעת גוף השמש עד צאת הכוכבים הוא ד' מילין. אבל לפי התוספות הזמן בין שקיעת גוף השמש עד צאת הכוכבים הוא מהלך. הזמן משקיעה עד לילה הוא מהלך. הוא שבעים ושתים דקות. ואם אנו משערים את זה באופן פרופורציונלי למשך היום אז בקיץ שבת מסתיימת מאור מאוחר. הפרי מגדים אומר שזה שוויות. זה לא פרופורציונלי לאורך היום אלא זה תמיד שבעים ושתים דקות. אבל הגאון אומר שלפי רבינו תם זה פרופורציונלי למשך היום. (הגר"א סולוביציק זצ"ל הביא בשם המנחת כוהן שהוא פוסק כרבינו תם ושבין השמשות לפי רבינו תם משתנה לא רק לפי משך היום אלא הוא משתנה גם לפי קו רוחב. שבין השמשות לפי רבינו תם הוא שבעים ושתים דקות רק בקו המשווה – גם הגר"א בהלכות שבת אומר ככה. ואנו צריכים לקבוע אורך בין השמשות בכל מקום בעולם ובכל יום בשנה לפי סטנדרט כמה מעלות השמש הוא מתחת לאופק בקו המשווה.) אז בחורף זה נהיה לילה בפחות משבעים ושתים דקות. ובקיץ זה נהיה לילה רק בזמן מאוד מאוחר. זו מחלוקת מפורסמת בין הגאון מווילנא לרבינו תם. כנראה בליטא קודם הגאון היו שומרים את השיטה של רבינו תם. הש"ך היה מווילנא, ליטא והש"ך בהלכות מילה אינו נוקט עמדה ללכת נגד השיטה של רבינו תם. לפי רבינו תם אם תינוק יהיה נולד בשבת קודם חמישים ושמונה וחצי דקות אחר שקיעת גוף השמש אז המילה תהיה בשבת ולא ביום ראשון. והגאון לגמרי שינה את המנהג. אז לפי הגאון תענית מסתיימת עשרים וחמישה דקות אחרי שקיעה. הגאון אומר שככה כתוב בסוגיא במסכת שבת בפרק במה מדליקין. הסוגיא בפרק במה מדליקין אומרת שצאת הכוכבים הוא שלושת רבעי מיל אחר שקיעה. שבין השמשות הוא שלושת רבעי מיל. וזה תלוי כמה זה מיל. שכבר אמרנו שיש על זה שלוש שיטות. (הגר"א סולוביציק זצ"ל היה מדגיש שלפי הגר"א זה לא שיעור שווה לכל ימות השנה ולכל מקום בכדור הארץ.) אלא זה משתנה לפי לוח השנה ולפי קו רוחב של המקום. אבל ככה הן השיטות של הגר"א ושל רבינו תם. והרבה ראשונים סוברים כמו רבינו תם. וככה פוסק גם השולחן ערוך בהלכות שבת. לפי השולחן ערוך מותר לעשות מלאכה בערב שבת גם אחרי שקיעת גוף השמש. לפי השולחן ערוך ערב שבת הוא יותר ארוך. לפי השולחן ערוך מותר לעשות מלאכה אפילו חצי שעה אחרי שקיעת גוף השמש. המחבר אינו אפילו מביא את השיטה של הגאון. שיטה זו לא התחילה עם הגאון. שיטה זו ידועה כבר מהזמן של רב האי גאון. הגאונים כבר סברו כמו השיטה של הגר"א. והמחבר אפילו אינו מביא שיטה זו. ואפילו המגן אברהם אינו מביא שיטה זו. ואף אחד לא מעיר שבין השמשות מתחיל עם שקיעת גוף השמש. ואחד שעושה מלאכה בערב שבת דקה אחרי שקיעה חייב אשם תלוי. אף אחד לא מעיר את זה. הגאון אירגן את כל העולם נגד השיטה של רבינו תם. גם הבעל שם טוב והרב בעל התניא – החסידות – אמרו כמו הגאון. זו אחת מהמקומות איפה שהגאון והחסידים הסכימו. אבל השיטה של התוספות היא שצאת הכוכבים הוא ד' מילין אחר שקיעת גוף השמש. אם זה ה' מילין או ד' מילין זה תלוי בשתי לשונות בגמרא. (הערה: המ"ד בפסחים שאומר ה' מילין סובר שהמיל הוא עשרים וארבע דקות. ואם כן, ה' מילין הוא לא תשעים דקות אלא הוא שעתיים. זו השיטה של עולא במסכת פסחים. אלא שהגמרא מפריכה את השיטה של עולא מהברייתא. והגמרא אומרת תיובא דעולא תיובתא. ולכן זה פלא שהתוספות אומרים ה' מילין ולא ד' מילין. וגם הרמב"ם בהלכות קרבן פסח פוסק כמו עולא. וזה לא מובן שהרי הגמרא מפריכה את השיטה של עולא והגמרא אומרת תיובתא דעולא תיובתא. אבל ר' חיים היה מחמיר לשיטה של עולא מחמת הפסק של הרמב"ם בהלכות קרבן פסח. ולכן ר' חיים היה נוהג לעשות מלאכה במוצ"ש לא פחות משעתיים אחר שקיעה. ובזמן הקיץ השבת הייתה מסתיימת רק בהרבה יותר משעתיים אחר שקיעה. ובמיוחד בוולוזין שהיה מאוד בצפון כדור הארץ ר' חיים היה ממשיך את השבת בקיץ הרבה יותר זמן משעתיים אחרי שקיעה.)
נחזור לדברי התוספות: ומה שאנו נוהגין להתענות עד צאת הכוכבים אע"ג דאמרי' בפ"ק דתענית כל תענית שלא שקעה עליו חמה אינו תענית משמע דבשקיעת חמה סגי. והוא ה' מילין קודם צאת הכוכבים לא מחתינן נפשין לספיקא – אנו לא מבינים את זה. אם זה מותר אז זה לא ספק.
יום בתורה מתפרש באופנים שונים. לגבי שבת, היום מתחיל עם שקיעה ונגמר בשקיעה. אבל השבת בעצם לא נגמרת עם שקיעה אלא היא נגמרת עם סוף בין השמשות. היא נגמרת עם צאת הכוכבים. לפי הגאון היא נגמרת שלושת רבעי מיל אחרי שקיעת גוף השמש. אבל יש בתורה מושג של יום שמתחיל עם זריחה וממשיך עד שקיעה. יום לפעמים נידון ממבט מסוים שמתעלם מבין השמשות. אז יש שיעורים שונים ליום. רבינו תם סובר שאי אפשר לקרוא קריאת שמע קודם נץ החמה. מפני שלגבי קריאת שמע זה לילה קודם נץ החמה. אבל לגבי הקרבן תמיד הלילה מסתיים בעמוד השחר. יש שיעורים שונים של יום. כשמחשבים שיעור של שליש היום או של רבע היום אז מודדים יום שמתחיל בזריחת החמה ומסתיים בשקיעת החמה. לא מודדים יום שמתחיל בעמוד השחר ומסתיים בצאת הכוכבים. אז יש שיעורים שונים של יום. אז ההלכה לגבי תענית היא שלא צריכים לילה של צאת הכוכבים אלא צריכים רק שקיעת החמה. ואם כן, מותר מעיקר הדין לאכול בבין השמשות בסוף התענית. ולכן התוספות שואלים למה אנו מחמירים לצום עד צאת הכוכבים? וככה כולנו נוהגים.
והתוספות מתרצים שלא מחתינן נפשין לספיקא. ואנו לא מבינים את זה. מכיוון שמעיקר הדין מותר לאכול בבין השמשות בסוף התענית איך שייך להחמיר ולומר לא מחתיןנ נפשין לספיקא? אם מותר אז זה מותר ואין בזה ספק בכלל. אם שקיעת החמה מסיימת את היום לגבי תענית אז למה נתייחס אל בין השמשות כספק? אמנם אם התענית לא מסתיימת בשקיעת החמה אלא היא מסתיימת בלילה אז בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה. אבל אם שקיעת החמה מסיימת את התענית אז איך שייך לומר לגבי בין השמשות שלא מחתינן נפשין לספיקא.? הרי אין ספק בכלל!
והתוספות ממשיכים: ועוד דשמא לשון שקעה ר"ל שקעה לגמרי – היינו חשיכה, וזה צאת הכוכבים. התוספות מסתפקים בפירוש כל תענית שלא שקעה עליו חמה. האם הפירוש הוא השקיעה האסטרונומית? או הפירוש הוא השקיעה כשבין השמשות מסתיימת. מפני שבין השמשות מתחיל אחרי שקיעה אסטרונומית. ולילה הוא כשבין השמשות מסתיים. אנו מבינים את שני צדדים אלו. האם תענית מסתיים עם שקיעה אסטרונומית? או אולי תענית מסתיים עם חשיכה ולילה (nightfall), והיינו עם סוף בין השמשות? והיינו שהכוכבים של גודל בינוני כבר נראים בשמים. זה על פי דין חשיכה גמורה. אנו מבינים אפשרות זו. והתוספות עכשיו אומרים את זה. אבל התוספות קודם לא אמרו את זה. התוספות קודם סברו שקיעת החמה היא פשוטה כמשמעה שקיעת גוף השמש. שקיעת גוף השמש ממש. אבל לא מחתינן נפשין לספיקא. ואנו לא מבינים את זה. אם שקיעת החמה פירושה שקיעת גוף השמש אז דקה אחר שקיעה הוא בתורת וודאי כבר אחרי התענית. אנו לא יודעים את הפשט בתוספות.
אלא אם כן נאמר שהרבה אנשים לא יודעים בדיוק מתי זה שקיעה. בימי הביניים זה לא היה פשוט לכולם לדעת מתי היא שקיעת החמה. ואם נאמר שהתענית מסתיים בשקיעת החמה הרבה אנשים יבואו לאכול קודם שקיעה. ולכן האריכו את התענית לד' או ה' מילין אח"כ כדי שלא יהיה מכשול לאנשים שיבואו לשבור את הצום קודם שקיעת החמה. אחד שאל שמחמת חשש זה היה אפשר לחכות קצת זמן ולמה הקפידו שלא יאכלו עד ד' או ה' מילין שהוא זמן ארוך? הרב אמר מכיוון שהכניסו חומרא לא הכניסו חומרא בצורה שרירותית. אלא החמירו שהתענית יסתיים רק עם סוף בין השמשות, והיינו עם צאת הכוכבים. כשעושים חומרא החומרא צריכה להיות בנויה על רציונל. לא רצו להתיר לאכול אחר שקיעת החמה מפני שזה היה מביא לידי מכשול. שאם היום היה חשוך אנשים יבואו לאכול קודם שקיעת החמה מפני שיחשבו שזה כבר אחרי שקיעת החמה. שלא היו להם לוחות אסטרונומיים לדעת מתי היא שקיעת החמה. אז אם היו אומרים לאנשים שמותר לאכול אחר שקיעת החמה הרבה אנשים היו באים לאכול קודם שקיעת החמה. אז היו צריכים להאריך את זמן התענית. עד מתי? היו צריכים לגבול טבעי. הם לא היו יכולים לומר למנוע משבירת הצום עוד חמש דקות. אז האריכו את התענית עד צאת הכוכבים. זה כנראה הכוונה של התוספות.
התוספות הוא אוסף של דינים והוראות לגבי תענית. רוב ההוראות פה בתוספות בכלל אינן קשורות לגמרא של תענית שעות.
התוספות ממשיכים: ומיהו המתענה בערב שבת אע"ג דפסקינן בעירובין (דף מא:) הלכה מתענה ומשלים – זה איבעיא בגמרא כשאחד צם בערב שבת האם הוא צריך להשלים את התענית או הוא לא צריך להשלים את התענית? לפעמים עשרה בטבת הוא ביום ששי. האם צריכים להשלים את התענית או לא? אם משלימים את התענית אז נכנסים לשבת מעונים. לכן יש צד לומר שמתענה ואינו משלים. הגמרא פוסקת שבערב שבת מתענה ומשלים. וככה הוא מנהג שלנו. התענית ציבור היחיד שיכול להיות בערב שבת הוא עשרה בטבת. וכשעשרה בטבת הוא בערב שבת משלימים את התענית. והלכה מלפעמים תענית יחיד של יארצייט הוא בערב שבת. ואז משלימים את התענית. – א"צ לדקדק להמתין עד צאת הכוכבים. והיינו שבערב שבת צריכים לעשות כהלכה מעיקרא דדינא. שיעשה קידוש אחרי שקיעה. מפני שבגמרא יש בעיה במתענה בערב שבת אם הוא משלים את התענית או לא. וזה כדי שאחד לא ייכנס לשבת כשהוא מעונה. ויש על זה מחלוקת תנאים. זה גמרא בעירובין בסוף פרק שלישי. והרי מעיקרא דדינא תענית מסתיים בשקיעה. אלא שיש חומרא לא לשבור את הצום עד לאחר צאת הכוכבים. אז בערב שבת צריכים לא להמשיך את התענית מעבר למה שדרוש מעיקרא דדינא. אז שיעשה קידוש מיד אחרי שקיעה. אנו לא נוהגים ככה. גם בתענית בערב שבת אנו שוברים את התענית רק לאחר צאת הכוכבים.
התוספות ממשיכים: מעשה בא לפני ר"ת באחד שעשה הרבה תעניות ולא קבלם מאתמול – הוא כנראה לא ידע את ההלכה. – ואר"ת כי לא הפסיד תעניותיו – ברור שלפי מה שהתוספות אמרו לו קודם יש לו את הקיום נדר. אבל למה יש לו גם הקיום תענית? הרי הגמרא אומרת דדמי למפוחא דמליא זיקא! – כי מאחר שהיה בדעתו להתענות היינו גמר בלבו והוי בכלל נדיב לב דאמר דגמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו והא דבעו שמואל ור' יוחנן קבלה היינו לכתחלה – התוספות קודם אמרו כשאין קבלת תענית מאתמול בתפילת המנחה אז יש בתענית קיום נדר אבל אין קיום תענית. ורבינו תם בא עכשיו ואומר שיש לו אפילו קיום תענית. ורבינו תם מסביר למה. ופה רבינו תם הוא אבי הרעיון שנדר תענית הוא כמו נדר צדקה. כל חכמי אשכנז אמרו ככה. גם הראב"ד אומר את זה. אבל רבינו תם הוא הרבי לרעיון זה. השאלה היא אם קבלה בלב היא מספיק עבור נדר תענית או לא? האם צריכים קבלה בפה או קבלה בלב היא מספיק? המתענה צריך לקבל את התענית מאתמול בתפילת המנחה. האם הוא צריך לבטא את קבלת התענית בשפתיו או מספיק שהחליט בדעתו להתענות? רבינו תם אומר הרי הגמרא אומרת לגבי נדר הקדש שלא צריכים שיבטא את הנדר בשפתיו. בנדר רגיל יש נדר רק אם הנודר מבטא את הנדר בשפתיו. אין נדר בלי ביטוי שפתיים. ונפש כי תשבע לבטא בשפתיים להרע או להטיב. אבל יש נדר אחד שהוא יוצא מן הכלל. וזה נדרי הקדש. מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. אם אחד חושב בדעתו על חפץ מסוים שהוא יהיה לצדקה או להקדש אז זה נדר. זה גמרא בשבועות. ורבינו תם פה אומר שנדר תענית הוא לא נדר איסור. שהרי הוא נדר שמנוסח במונחים של קום ועשה. נדר תענית הוא לא נדר שהוא לא יאכל מחר. אלא הוא נדר לשבת מחר בתענית. נדר שאשב בתענית. זה לא נדר איסור אלא זה נדר חובה. זה נדר של חובת גברא. והרי הגמרא בשבועות אומרת שנדר הקדש אינו זקוק לביטוי שפתיים. אלא גמר בלבו הוא מספיק לנדר הקדש. אז רבינו תם אומר שנדר תענית הוא כמו נדר הקדש ונדר צדקה וממילא גמר בלבו הוא מספיק לנדר תענית. וכשהוא התפלל מנחה הוא כבר החליט וידע שהוא מתענה למחר אז זה כאילו הוא קיבל את התענית בתפילת המנחה. אם לקבלת תענית צריכים ביטוי שפתיים אז הרי הוא לא קיבל את התענית בתפילת המנחה. אבל קבלת תענית הוא כמו קבלת צדקה וקבלת הקדש ונדיב לב הוא מספיק גם לקבלת תענית. כמו שבנדר הקדש נדיב לב הוא מספיק. מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. אז גם בנדר של תענית לא צריכים ביטוי שפתיים. אלא מספיק שיש מחשבה בלב. ומחשבה בלב היא דבר קבוע. הוא יודע שלמחר הוא ישב בתענית. אז כשהוא מגיע בתפילת המנחה לשומע תפילה או לא-לוקי נצור יש נדר של קבלת תענית אף שהוא לא ביטא את הנדר בשפתיו. העובדה שהוא מודע לזה שהוא למחר ישב בתענית זה נחשב קבלת תענית בלב. זה קבלת התענית במנחה. – ואר"ת כי לא הפסיד תעניותיו – כי מאחר שהיה בדעתו להתענות היינו גמר בלבו והוי בכלל נדיב לב דאמר דגמר בלבו אע"פ שלא הוציא בשפתיו תמיד יש קבלה בתפילת המנחה. אם לקבלת תענית צריכים דיבור וביטוי שפתיים אז הוא צריך לקבל את התענית בפיו. אם הוא לא מקבל את התענית בפיו אז אין קבלת התענית. אבל אם לקבלת התענית לא צריכים דיבור וביטוי שפתיים אלא מספיק מודעות לזה שהוא ישב מחר בתענית אז תמיד יש קבלת תענית. שמודעות היא תמיד נמשכת. אלא שאז השאלה מתעוררת למה שמואל אמר שתענית בלי קבלת תענית מאתמול בתפילת המנחה לאו שמיה תענית? אנו היינו יכולים לענות ששמואל ששמואל דיבר על תענית שבה ההחלטה להתענות הייתה אחרי מנחה. אבל אם ההחלטה להתענות הייתה קודם תפילת המנחה אז קבלת התענית לא צריכה ביטוי שפתיים. ככה אנו היינו אומרים. ששמואל שלל את התענית כשכל ההחלטה להתענות הייתה לאחר תפילת המנחה. אבל התוספות נותנים תירוץ אחר. – והא דבעו שמואל ור' יוחנן קבלה היינו לכתחלה.
ואז רבינו תם צעד עוד צעד. התוספות אומרים: ועוד היה אור"ת כי אף לא גמר בלבו עד הלילה יכול להתענות ולהתפלל תפלת תענית ויצא ידי נדרו כאילו קבל מאתמול. – למה? זה לכאורה ממש נגד שמואל. אלא שהתוספות אומרים שלא היה לרבינו תם ראיה ברורה על זה. – אך לא היה בידו ראייה ברורה על זה. – אבל מהו ההסבר בשיטה זו של רבינו תם. כנראה שרבינו תם מחדש שכל ההלכה של שמואל היא רק לכתחילה. – ומיהו מצוה מן המובחר לקבל מבעוד יום בתפלת המנחה ור"י היה רגיל כשהיה מתענה באחד בשבת לקבל תעניתו בשבת באל-קי נצור: אז יש לנו שלוש שיטות בשמואל. שיטה אחת היא שצריכים קבלת תענית בפה ממש. וההלכה של שמואל מעכבת גם בדיעבד. זו השיטה של רוב הראשונים. צריכים קבלת תענית בפה. ואם אין קבלת תענית בפה אז כל התענית היא כלום. שיטה שנייה היא שאם אין קבלת תענית אתמול בתפילת המנחה אז אין קיום תענית, אבל יש קיום נדר. זו השיטה של התוספות פה במסכת עבודה זרה. השיטה השלישית היא השיטה של רבינו תם. שלקבלת תענית לא צריכים קבלה בפה אלא מספיק קבלה בלב. ומכיוון שלקבלת תענית לא צריכים קבלה בפה, אז אם ההחלטה להתענות למחר הייתה קודם המנחה אז יש קבלת התענית באופן אוטומטי בתפילת המנחה. אם ההחלטה להתענות למחר הייתה קודם תפילת המנחה אז תמיד יש קבלת התענית בלב בתפילת המנחה. זו שיטה שלישית.
ויש גם שיטה רביעית שכל ההלכה של שמואל היא רק לכתחילה ובדיעבד יש תענית גם אם אין שום קבלת תענית – לא בפה ולא בלב – בתפילת המנחה. והיינו שיש קיום תענית אפילו אם ההחלטה להתענות למחר הייתה בליל התענית.
הדבר הכי חשוב ברבינו תם הוא ההשוואה של נדר תענית עם נדר צדקה. זה מפיץ אור חדש על הרבה הלכות. הרבה הלכות תלויות ביסוד זה.
איך כלל ישראל נוהג? אנו בעצם נוהגים כרבינו תם. זה מאוד נדיר שאנשים מקבלים תענית מאתמול בתפילת המנחה. זה אמנם נמצא בסידורים. אבל זה מאוד נדיר שאנשים יקבלו את התענית מאתמול בתפילת המנחה. המנהג הוא לסמוך על רבינו תם.