מלך ישראל
הרמב"ם מתחיל הלכות מלכים במילים הבאות מהגמרא בסנהדרין,
"רבי יהודה אומר: ג 'מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ: להעמיד להם מלך, ולהכרית זרעו של עמלק, ולבנות להם לבית הבחירה".
מלכות בתורה היא לא רק מוסד של שלטון אלא הרבה יותר מזה. מלכות – הכוונה לצורת חיים, דרך קיום, כריזמה אישית, מימד של הוויה. יש אנשים שהם מלכים בכל מהותם. בכל תנועותיהם ופעולותיהם, בהארת פניהם, זורחת המלכותיות הפנימית שה' העניק להם. אותם אנשים אינם דווקא ידועים ומפורסמים. יכול להיות שהחברה אפילו לא מכירה בהם ומתייחסת אליהם בחוסר כבוד ובבוז. ומצד שני ישנם אנשים עשירים וחזקים, בולטים ומוכרים, והם מאד נערצים על ידי החברה. הם מצד עצמם אנשים ממוצעים, מצומצמים, רגילים ומשעממים, ובכל זאת הם אלו שמחליטים ושולטים בעניני כלכלה, וחברה וניהול הציבור כולו.
מלכות היא מתנה מהקב"ה. בחירת ישראל כעם סגולה זוהי הענקת מלכות לעם ישראל, "ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש". ואנחנו מאמינים בבחירה הזאת. בלעדיה, כל ההיסטוריה שלנו הופכת לאבסורדית וחסרת מטרה. להיות יהודי פירושו לחיות, להרגיש, להתנהג ולפעול כמו מלך. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. גם מלך פוליטי שיש לו כוח רב, עליו מדברת התורה במצווה, "שום תשים עליך מלך", ניזון מרעיון הזה של מלכות. מלך ישראל, עליו נאמר " שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' א-לקיך בו", האדם שאתה מעלה על כס המלוכה, צריך להיות ניחן במלכות כריזמטית על ידי א-לוקים. ההלכות הנוגעות למלכות פוליטית משקפות אור על ההיבט המופשט והמטאפיזי שיש לכל יהודי חלק בה.
השאלה ההלכתית הראשונה וכן השאלה המטאפיזית היא מה מטרתה של מלכות כמוסד פוליטי, ומה מטרתה של המלכות הפנימית לכל יהודי? לאיזו מטרה צוותה אותנו התורה למנות מלך? לכבד אותו, לציית לו, להכניע את עצמנו, שום תשים עליך מלך – שתהא אימתו עליך. מצוות מינוי מלך יש לה משמעות הלכתית בכל הנוגע לממלכה הפוליטית, ויש לה גם משמעות מטאפיזית, רלוונטיות פילוסופית מבחינת השליחות של עם ישראל כממלכת כוהנים וגוי קדוש.
העם היהודי במשך תשע עשרה מאות שנה היו בלי ריבונות, חסרי הגנה, מדוכאים ונרדפים. הרמב"ם במשנה תורה פרק א בהלכות מלכים הלכה א אינו אומר מילה על המטרה של מינוי מלך. הרמב"ם מעתיק את הברייתא מילה במילה. בספר המצוות, אומר הרמב"ם מצוות עשה למנות עלינו מלך כדי לאחד אומתנו. מדוע הוא לא הזכיר זאת במשנה תורה, אינני יודע. אך בספר המצוות כתוב במפורש, וספר החינוך מצטט אותו, המטרה העיקרית של מנוי מלך היא איחוד העם. האם זו רק דעתו של הרמב"ם או שמא ראשונים אחרים מסכימים איתו? קשה מאוד, אין הרבה כתוב בענין. בסנהדרין דף כ בתוספות כתוב, אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, כל אשר אמר שמואל הנביא לעם ישראל על המלך וסמכויותו, להחרים ולקחת רכוש, הם מעשים לגיטימיים מצד המלך. ומדוע נענש אחאב על שלקח את כרמו של נבות היזרעאלי? יש לתוספות ארבע תשובות, האחרונה היא שאחאב לא יכול היה ליהנות מהפריווילגיות שעליהם דיבר שמואל, מכיוון שאחאב לא היה מלך ישראל, של כנסת ישראל בשלמותה. הוא משל רק על עשרה שבטים מתוך שתים עשרה. זה בדיוק שיטת הרמב"ם. מלך אמיתי שיש לו הסמכות הבלתי מוגבלת זה אך ורק מלך שמאחד ומייצג את כל העם. האם איחוד העם הוא מרכיב חיוני למלוכה בישראל? בפרשת ויחי, בברכת יעקב ליהודה, יעקב אבינו שינה את לשון הברכה שבירך אותו יצחק אביו , וישתחוו לך בני אמך ובירך את יהודה, וישתחוו לך בני אביך. רש"י, בפרשת תולדות מסביר שיעקב שינה את לשון ברכתו ליהודה לפי שהיו לו בנים מכמה אמהות. כשאמר יצחק ליעקב בני אמך הוא התכוון לכל בני המשפחה, אולם ליעקב היו שתי נשים. אם יעקב היה אומר בני אמך הוא היה מצמצם את הברכה ומתייחס רק לבני לאה, ומשאיר את בני רחל בחוץ. בני אביך הכוונה לכל כנסת ישראל, כולם יכירו במלכות שלך ובסמכותך. ומכאן אנו לומדים בעקיפין שרש"י מסכים עם הרמב"ם שמלך אמיתי הוא מלך של כל עם ישראל.
מלכות מושלמת היא אחדות העם, הקבלה וההכרה פה-אחד של המלך. בהפטרת פרשת ויגש כתוב, , ומלך אחד יהיה לכלם למלך ולא יהיה [יהיו] עוד לשני גוים ולא יחצו עוד לשתי ממלכות עוד. הפסוק קובע את המלוכה האידיאלית עם איחוד העם, מלך אחד על עם אחד. כאשר מלכות ישראל נחלקה לשניים, ועשרת השבטים התנתקו מיהודה ובנימין, זו לא הייתה רק פרישה במובן הפוליטי, אלא שהמלכות האמיתית והשלמה נדחתה והיא תשוחזר רק על ידי המלך המשיח. רק אז תהיה אחדות העם תחת מלך אחד.
מבחינה הלכתית, יש סמכות עליונה למלך. אם יש שני מנהיגים, אין לאף אחד מהם שלטון מלא. מכיוון שיש לשניהם מתחרה. הגמרא בהוריות מספרת שרבי שאל אם הוא היה חייב להקריב שעיר במקרה שהוא היה עובר עבירה שחייבים עליה חטאת. הם ענו לו, צרתך בבבל, יש לך מתחרה בבבל, הריש גלותא. אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה' א-לקיו אשר לא תעשינה בשגגה ואשם, על איזה נשיא מדבר הכתוב? זה המלך, שנאמר מכל מצוות ה' אלוקיו", שאין על גביו אלא ה' אלוקיו . אם יש עוד אדם שמשתתף וחולק עמו בשלטון, לא שייך לומר עליו אשר נשיא יחטא ועשה אחת מכל מצות ה 'א-לוקיו. זהו אותו עקרון של הרמב"ם בספר המצוות. המטרה האמתית של המלך היא אחדות ישראל, אחדות העם. כשיש שני מלכים אז אין אחדות של העם. מלכות אמתית דורשת אחדות מוחלטת, בנין שלם.
איך מאחד המלך את העם? יש אפשרות לאחד אותם על ידי רודנות, על ידי שלילת זכות הדיבור של העם. בברית המועצות, העם היה מאוחד. כל מי שהעז להתנגד הושלך לכלא. על כזאת אחדות לא דיבר הרמב"ם. כיצד המלך מאחד את העם, איך המלך מאחד את העם? מהו המכשיר שבזכותו אנו משיגים אחדות זו? למען האמת יש בעיה מבחינה הלכתית. מינוי המלך, בחירתו, נעשה על ידי הנביא והסנהדרין. למה זה אפשרי? הרי המלך צריך שיהיה מקובל על ידי העם כולו ולא שיהיה כפוי עליהם מלמעלה על ידי הסנהדרין. על העם לקבל את המלך מרצונו.
למעשה, המלך צריך להיות נבחר על ידי העם. המינוי הרשמי נעשה על ידי סנהדרין. האם יש צורך ל"משאל עם"? אין לנו הוכחה ברורה, מאד סביר להניח שאיכשהו כן היה כזה דבר, אך אין מקור לזה. יהודה אתה יודוך אחיך, הם מודים, הם מקבלים, הם בוחרים, כנסת ישראל צריכה לקבל את המלך, להסכים לקבל את סמכותו.
אנו אומרים את זה על פי הלכה.
הקב"ה אמר למשה למנות את יהושע, למשה היו תכונות רבות, הוא גם היה מלך. ההלכה היא, והעמדת אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה. בנוכחות אלעזר הכוהן ובנוכחות כל העם, וצויתה אותו לפניהם. כיורשו של משה רבינו, כרבן של כל ישראל, מינוי יהושע קרה לפני כל העדה. החכמים אומרים שלפני כל העדה פירושו סנהדרין. הפסוק אומר, ונתת מהודך עליו, אתה צריך להעניק לו חלק מההדר שלך למען ישמעו כל עדת בני ישראל, על מנת שישמעו והם יקשיבו למינויו של יהושע למלך. יהושע מונה לא רק בנוכחות הסנהדרין, אלא בנוכחות כלל ישראל, העם כולו. מאוד סביר להניח שמלך ממונה על ידי הסנהדרין, ביחד עם דעת כל כלל ישראל. אם כל עם ישראל מקבל אותו, הוא המלך האידיאלי. אם לא, הוא עדיין ייקרא מלך, אפילו לירבעם היה מעמד של מלך, התייחסו אליו בכבוד, אך כל ההלכות שנוסחו בפרשת המלך בספר שמואל לא חלו על ירבעם כי מלכותו לא הייתה שלמה, הוא מלך רק על עשרה שבטים.
האם מינוי המלך חייב להיות פה אחד או שמספיק רוב? קרוב לוודאי שרוב, לפי הרמב"ם, הכרזת המלחמה נעשתה על פי הסכמתו ואישורו של רוב העם.
ליבו הוא לב כל קהל ישראל
יש ביטוי בדברי הרמב"ם שמעורר את תשומת ליבנו:
"אסור למלך לשתות דרך שכרות, שנאמר אל למלכים שתה יין, אלא יהיה עוסק בתורה ובצורכי ישראל, ביום ובלילה שנאמר "והייתה עימו, וקרא בו כל ימי חייו". וכן לא יהיה שטוף בנשים: אפילו לא הייתה לו אלא אחת–לא יהיה מצוי אצלה תמיד כשאר הטיפשים, שנאמר "אל תיתן לנשים חילך". על הסרת ליבו הקפידה תורה, שנאמר "ולא יסור לבבו" שליבו, הוא לב כל קהל ישראל; ולפיכך דיבקו הכתוב בתורה יתר משאר העם, שנאמר "כל ימי חייו".
.
דברי הרמב"ם, שליבו הוא לב כל קהל ישראל, ליבו של המלך הוא לב הקהילה כולה ולכן ההלכה דרשה ממנו מחויבות בלתי מוגבלת לתורה, יותר משאר העם. כי ליבו ומוחו הוא לב כל קהל ישראל. הרמב"ם לא רק התכוון בדבריו לומר שהמלך טרוד בדאגות על הכלכלה והביטחון של המדינה. יש ביטוי דומה של רבי יהודה הלוי בכוזרי. הוא מדבר על הייחודיות של כלל ישראל ועל התפקיד של עם ישראל בעולם. יש לו משל מפורסם, "ישראל באומות כלב באיברים לרוב חוליו ולרוב שמחיו." ישראל הוא לבו של העולם, הראשון שחווה כאב וסבל, והראשון שחווה שמחה ואושר. למה התכוון ר 'יהודה הלוי בכך? הפירוש הוא שעם ישראל מרגיש וסובל לא רק את הצרות והסבל הפרטיים שלו, אלא אנו גם משתתפים בסבל של האנושות כולה. הדאגה שלנו היא לא רק לעצמנו, האישום האנטישמי העיקרי נגד היהודים הוא שאנחנו עוסקים בעצמנו באופן בלעדי. וזה לא נכון. ראשית אנו עוסקים בחברנו. אבל אין ספק בכך שישראל עוסקת בעולם. ואנחנו משקפים למעשה את גורלו של העולם. ואנחנו הלב, הראשון שמרגיש את הכאב ב"גוף" המשותף של העולם. לב האדם הינו האבר הראשון בגוף שמגיב, כל רגש חזק משתקף מיד בהאצת הדופק, בעליה בלחץ דם. כל כאב, כל פחד, כל מצוקה וכן כל שמחה מורגש בלב. וישראל הוא הלב, האיבר הרגיש של האנושות המשקף את שניהם, את סבל האנושות וגם את שמחתה ואת ישועתה של האנושות.
עכשיו, כשהרמב"ם אומר שליבו הוא לב כל קהל ישראל, מה המשמעות של הרמב"ם? המלך מרגיש לפני כולם כל מצוקה ומשבר. הוא מבין שעומדים בפני סכנה. כאשר הקהילה סובלת, מדוכאת או משועבדת המלך מרגיש את הכאב וההשפלה והוא סובל. הוא משקף את פעימות הלב של כל יהודי. שליבו הוא לב כל קהל ישראל. יש לו חמלה והוא משתתף בסבל של כל יהודי ויהודי. בלי המשל של הכוזרי, קשה לנו לפרש את דברי הרמב"ם. הכוזרי מאיר את דבריו כשהוא אומר שישראל בעולם כלב באיברים. המלך הוא הלב, האיבר הרגיש ביותר של העם. המלך מאחד את העם, הוא ממזג את אישיותו עם החוויות של מאות ואלפי ומיליוני יהודים בכל מקום שנמצאים. זה בדיוק משמעותם של דברי הרמב"ם, שליבו הוא לב של כל קהל ישראל. וכך המלך מאחד את העם.
אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר: ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם. ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם כאשר ישא האומן את היונק. רועה קראו הכתוב: לרעות ביעקב עמו. ודרכו של רועה מפורש בקבלה: כרועה עדרו ירעה בזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא וגו'.
המלך נקרא רועה. על הרועה לא רק לטפל בצאן, אלא לדאוג לכל שה ושה. זו בדיוק משימת המלך, לא רק להיות מעורב כשהצרות הם של הציבור, בענינים בעלי היקף לאומי. גם כשמדובר ביחיד במצוקה אישית, על המלך להשתתף בסבלו, בכאב שלו. זו המשמעות של לאחד אומתנו, לאחד את עמנו. התאחדות, על ידי סבל עם האנשים. אם המלך אינו מנותק מהעם, אך הוא משתף בסבלם ובמצבם של כולם.
והנה דברי המאור ושמש מבוססים על פירוש הרד"ק מתהילים עב כ
דוד המע"ה היה מתפלל על כל הענינים שצריכים ישראל עד ביאת משיחינו על החולים שיתרפאו ועל הבריאים שלא יחלו ועל פרנסתם שיתברכו ולבטל מהם כל הגזירות קשות
לאחד את העם – לאיזו מטרה? לפי הרמב"ן, יש אחדות מעל האחדות הפוליטית, אחדות עמוקה ונעלה יותר.
בפירושו על המילים בפרשת חיי שרה, הרמב"ן מדבר על כנסת ישראל. הרי ליעקב אבינו היו שנים עשר בנים, 12 שבטי י-ה. לפי הרמב"ן בפרשת פנחס פרק כ"ו פסוק נ"ד, הנחלות בארץ ישראל נחלקו שווה בשווה ל12 חלקים בין השבטים, לא משנה מה היה גודל כל שבט ושבט כמה מאות שנים אחר כן בשעת חלוקת הארץ. רש"י חולק על הרמב"ן, לפיו, ארץ ישראל נחלקה לפי גודל השבטים בשעת צאתם ממצרים. שבט גדול קיבל נחלה גדולה, שבט קטן קיבל נחלה קטנה. ההסבר הוא שלפי רש"י עם ישראל נהיה לעם בשעת יציאת מצרים, "ויהי שם לגוי גדול". לפי הרמב"ן, המעמד של עם ישראל כעם נקבע בשעת פטירתו של יעקב אבינו מן העולם. אברהם אבינו ייצג את עם ישראל אבל עדיין לא היה עם. כמו כן יצחק. וכמו כן יעקב. 12 שבטים כבר נחשבו עם. המעבר מעם קטן ל"לגוי גדול" קרה במצרים בכור הברזל.
מדוע לפי הרמב"ן נהיו לעם כבר בהיותם רק 12 אחים? ההסבר הוא על פי דברי הרמב"ן בפרשת חיי שרה שכל שבט מייצג מידה מסויימת של הקב"ה. כנסת ישראל ביחד מהווה סמפוני של צבעים שונים, לכל אחד אבן בגוון שונה בחושן, וביחד מייצרים הרמוניה מושלמת. ודווקא המספר שתים עשרה הוא המספר המשמעותי פה. כשיעקב
הרמב"ן מדבר על זה בפרשת חיי שרה, בפרושו על הפסוק, "ואברהם זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל". האבות, אברהם יצחק ויעקב ייצגו את עם ישראל, אך לא היו עם. רק שנים עשר השבטים, שהם שתים עשרה אישיויות, והן יחד כישות אחת ייצגו את כנסת ישראל. לכן לפי הרמב"ן, ארץ ישראל נחלקה בין שנים עשר השבטים שווה בשווה. אחר כך, בשעת יציאת מצרים, השבטים לא היו שווים בגודלם, היו שבטים יותר גדולים והיו יותר קטנים. השיטה של רש"י היא שארץ ישראל חולקה ביחס לגודל האוכלוסייה של כל שבט. למשל, לשבט יהודה הייתה האוכלוסייה הגדולה ביותר, ולכן נחלתו בארץ הייתה הכי גדולה. לשמעון הייתה אוכלוסייה קטנה, אז חלקו בארץ היה הרבה יותר קטן מחלקו של יהודה. הרמב"ן חולק על רש"י. לפי הרמב"ן, חלוקת הנחלות של ארץ ישראל קרתה בשעת במותו של יעקב בין שנים עשר הבנים, שווה בשווה. מפני ששנים עשר השבטים כבר נהיו לעם במותו של יעקב. לא עם גדול. נהיו עם גדול בשעבוד מצרים. הם הפכו במצרים בכור ההיתוך של שעבוד ודיכוי ומצוקה וסבל לעם גדול.
השבטים נהיו לעם כבר ביום שמת יעקב מסיבה פשוטה. כי הם היו שנים עשר במספר. לפי הרמב"ן, כנסת ישראל, פירושו מיזוג של 12 אנרגיות שונות. כנסת ישראל היא סימפוניה של גוונים וצלילים שונים ומיזוגם לישות אחת. כל שבט תורם את חלקו, כל אחד מהם יוצג בחושן על ידי אבן שונה. כנסת ישראל היא מהות אחת המורכבת משנים עשר שבטים. זוהי אחדות.
כשראה יעקב את יוסף לאחר 22 שנה שהוא לא ידע שיוסף היה בחיים, יעקב אמר אמותה הפעם. רש"י אומר, סבור הייתי למות שתי מיתות בעוה"ז ולעוה"ב שנסתלקה ממני שכינה והייתי אומר שיתבעני הקב"ה מיתתך עכשיו שעודך חי לא אמות אלא פעם אחת. מדוע היה יעקב אבינו סבור שאין לו חלק לעולם הבא עד שראה שיוסף עוד חי? הרי יעקב לא היה שותף במכירתו. מדוע יעקב האשים את עצמו באובדן יוסף? התשובה היא מכיוון שתפקידו של יעקב היה להביא לעולם 12 בנים לעולם. ושנים-עשר הבנים האלה יהוו את העם היהודי. בתוך הישות הזו, אותה קהילה, קטנה ככל שהייתה, יש מפגש של אנרגיות שונות: כישרונות, גישות, מחשבות, רגשות, של כוחות הנפש, של השקפות, וכל השנים עשר יאוחדו ליחידה אחת. אם יוסף לא היה נמצא, אם יוסף נהרג, כל הכנסת ישראל מעולם לא היתה, לעולם לא היו נכנסים לזירה ההיסטורית. כשנמצא יוסף, יעקב ידע שהוא מילא את תפקידו, את המשימה שהקב"ה הטיל עליו. זוהי המשמעות של אחדות. לא רק אחדות טכני, במספר. זה לא אחדות של כמות. זוהי איכותית, מטאפיזית, מה שנקרא בתורת הנסתר התכללות.
זה בדיוק תפקיד המלך, לשמור על האחדות הזאת.
ביהדות יש מושג, "אלו ואלו דברי א-לקים חיים", הן כשמדובר במחלוקת תנאים או אמוראים או ראשונים. נכון שבהלכה למעשה, אנו מקבלים דעה אחת ודוחים את השני. אך זה רק בהלכה למעשה. בתאוריה, אנו אומרים "אלו ואלו דברי א-לוקים חיים". היהדות מעולם לא קיבלה את היסוד של אריסטו, האומר שאם A סותר את B, אז A נכון וB לא נכון. ביהדות A וגם B הסותרים זה את זה יכולים שניהם להיות נכונים וצודקים בו בזמן. כלל זה חל גם על בני אדם, וגם על מנהיגים. כל מנהיג בכנסת ישראל מייצג מידה ותכונה א-לוקית. יש מידות שלכאורה סותרות זו את זו. אך הקב"ה "עושה שלום במרומיו", מאחד את כל המידות. חסד וגבורה הן מידות מנוגדות, איפה שיש דין, אין רחמים. אך אצל הקב"ה אין סתירות, המדות הסותרות, חסד וגבורה מתמזגות יחד במידת התפארת. אנו לא מסוגלים להבין כיצד ניתן לקחת שתי מידות סותרות ולאחד אותן ליישות מושלמת אחת. אך הקב"ה עושה שלום במרומיו.
כדברי המדרש, מיכאל מן המים וגבריאל מן האש והן עומדין לפני השכינה ואינן מזיקין זה את זה, הוי אומר עושה שלום במרומיו. א"ר שמעון: כל הרקיע של מים והמלאכים של אש ומשרתיו אש לוהט ואין המים מכבין את האש ולא האש שורף את המים. עושה שלום במרומיו, בשמיים אין סתירה ואין סכסוך, חסד וגבורה מתמזגים במידה תפארת. יש מפגש של הפכים, הרמוניה של סתירות. זוהי כנסת ישראל. הרמוניה של ניגודים. למשל, יהודה מייצג את מידת המלכות, לא יסור שבט מיהודה. יוסף מייצג מידת הקדושה. ליהודה יש היכולת ליפול ולקום, ולהודות בטעותו. ממלך נדרש לא רק להכיר ולהודות בטעותו, אלא גם להכיר בחולשותיהם של אחרים ולסלוח לאדם הטועה והחוטא כשהוא מוכן להתחרט ולחזור בתשובה ולתקן. אלו הן שתי גישות שונות, שני הפכים, אך בכנסת ישראל הן מתמזגות לישות אחת. ככה אומר הרמב"ן בפרשת חיי שרה. כנסת ישראל היא מפגש של ניגודים וסימפוניה של צבעים שונים ומנוגדים. והמלך הוא המייצג את אחדות כנסת ישראל, האחדות האיכותית, האחדות המטאפיזית, מה שאנחנו מכנים מיזוג המידות, או מה שהפילוסופים מימי הביניים כינו coincidentia oppositorum, צירוף המקרים של הפכים. זהו תפקידו של המלך.
אם נסתכל בגדולי ישראל, הגאון מווילנה מול הבעל שם טוב, הרי הם יצגו דרכים שונים בעבודת ה'. המחלוקת בין החסידים והמתנגדים התבטאה לפעמים בצורה מאוד חריפה ואלימה, היו זמנים שמחלוקת זו התפוצצה וקרעה את העם היהודי. במזרח אירופה, התקיימו שני דרכים הפוכים. הגאון מווילנה ייצג את בני בניה של רחל, עם צניעות יתירה, מבטל את עצמו, סגור בעליית הגג. הרב סיפר שבילדותו, הוא ביקר בעליית הגג של בית שהיה ביתו של הגר"א. החלונות היו סגורים, התריסים נמשכו כלפי מטה, ככה ישב הגאון בחדרו ולמד תורה לאור הנר יומם ולילה. הגאון מווילנה לא כיהן בשום תפקיד רשמי, לא היה לו לא ארגון או מוסד, הוא היה נזיר מוחלט. מצד שני, הבעל שם טוב, המגיד ממזריטש, הבעל התניא היו תמיד נגישים, הם ירדו לעם ודיברו בשפה שלהם, בשפה הפשוטה של האנשים, הם ארגנו תנועה אדירה. כמובן שהייתה התנגשות, אלימה מאוד ונלהבת.
אך מאוחר יותר, כנסת ישראל הבינה שהגאון מצד אחד ומייסדי החסידות מצד שני הם כיוסף ויהודה, שניהם תורמים את חלקם לכנסת ישראל. והאדם שמייצג את האחדות הנפלאה הזאת, את כל הגוונים, כל הניגודים, הלב שמרגיש את הכאב והשמחה של כולם, ומשתתף בשאיפות ובחלומות של כולם, הוא מלך ישראל. הוא המושלם של הכלל, עם לב רחב וחכם וגדול כמו הלב של כולם ביחד. זוהי משמעות של לאחד את אומתנו.
לעשות משפט
דברי הרמב"ם, "ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה' שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו." (הגמרא אומרת שעמי הארץ אמרו ונלחם את מלחמותינו, הזקנים שם אמרו רק ושפטינו מלכינו.) מה כוונת הרמב"ם שאין ממליכים מלך אלא לעשות משפט? המלך צריך לשבת בבית הדין ולשפוט, לפסוק הלכות ולדון בדיני תורה. כשמגיעים שני בעלי דין, המלך יושב ומכריע ועושה משפט. עם זאת, יש משהו אחר, כדברי הרמב"ם "למלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים." על המלך זה לא רק לפתור סכסוכים, בסופו של דבר, לא צריך לזה אומץ רב . הרמב"ם מדבר פה על משהו מעבר למשפט פשוט. דבר ראשון הוא נגישות המלך. כל פוליטיקאי או שליט הכי זעיר לא יקבל קהל ללא תור, בתיאום מראש. ככל הנראה לעשות משפט פירושו שלכל אחד יש גישה למלך. אין ביורוקרטיה. המלך צריך להיות לגמרי נגיש. כל אחד יכול לדפוק על הדלת ולהופיע לפני המלך. בספר מלכים אנו קוראים את הסיפור, אז תבאנה שתי נשים זונות אל המלך, באותה שעה, שלמה היה עסוק בבניית האימפריה, במשא ומתן עם פרעה מלך מצרים על הסכמי שלום (אם היה בסדר לעשות כן זה סיפור אחר), על ההגנה והכלכלה של המדינה, הוא התעסק בבניין בית המקדש, בבניין הארמון שלו, ופתאום שתי נשים זונות מהמעמד הנמוך ביותר בחברה, הופיעו עם סיפור על ילד חי וילד מת. כנראה שלא היו מחיצות בכלל בין כל שכבות העם ובין המלך!!
אנו מוציאים אותו רעיון של נגישות המנהיג בפרשת יתרו. הצעת יתרו למשה לבנות מערכת משפטת היתה:
והיה כל הדבר הגדל יביאו אליך וכל הדבר הקטן ישפטו הם.
משה יישם את התכנית באופן חלקי, עם שינוי מהותי:
את הדבר הקשה יביאון אל משה וכל הדבר הקטן ישפטו הם.
משה רבינו קבע שלכולם הייתה זכות לערער לפניו. בנות צלפחד באו בפני משה ושאלו, למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן? הייתה הזדמנות לכולם לגשת עם שאלות קשות.
שלטון כזה הוא לא קיצוני ולא מרוחק ומנותק מהעם. זהו שלטון מוסרי, שמטפל בצרכי העם לכל שכבותיו. ליבו של המלך כואב את הסבל של האנשים, הוא ליבן של כל ישראל.
לשבור זרוע רשעים
המלך עצמו, צריך לפתור בעיות, לדון במחלוקות וסכסוכים משפטיים. כל זה אומר שהמלך צריך לא לפחד. לא תמיד קל, לפעמים זה קשה מאוד. לטעמים זה דורש אומץ, לא תגורו מפני איש. הציווי חל לא רק על המלך, אלא גם על כולם. מה מיוחד במלך?
רבי יהודה בן לקיש אמר: שנים שבאו לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהן או משתשמע את דבריהן ואין אתה יודע להיכן דין נוטה – אתה רשאי לומר להם "אין אני נזקק לכם" שמא יתחייב החזק ונמצא רודף אחר הדיין. אבל משתשמע דבריהן ואתה יודע להיכן הדין נוטה – אין אתה רשאי לומר – איני נזקק לכם, שנאמר "לא תגורו מפני איש"
זאת אומרת, מדובר במצב של שני בעלי דין, האחד עני וחלש והשני עשיר וחזק, שמתייצבים לפני הפני דיין, מותר לדיין לומר שהוא לא רוצה לדון במשפט ההוא. כל עוד שהדיין לא שמע את שני הצדדים ולא יודע מי הולך לנצח במשפט ומי הולך להפסיד, מותר לדיין לעזוב ולא לשפוט. אבל אם כבר שמע את שני הצדדים, וברור לשופט שבעל דין העשיר והחזק הולך להפסיד, ברגע ששמע השופט את שני הצדדים, אסור לו לסגת, הוא חייב לשפוט, לא תגורו מפני איש. אבל לפני שבעלי הדין מציגים את טענותיהם לפני הדיין, הוא רשאי לסגת.
מותר לדיין לעזוב, אבל למלך אסור. יכול להיות שהאדם שמפסיד הוא ראש מפלגת אופוזיציה, איש מאוד חזק, והוא עשוי לארגן התקוממות, מרד. המלך חייב לשפוט משפט צדק, לא תגורו מפני איש. הדרישה מהמלך הרבה יותר מחמירה ממה שדורשת התורה מדיין רגיל. על זה אומר הרמב"ם ולשבור זרע רשעים, לשבור את הכח של הרשעות. המלך לעולם לא יכול לחמוק מדיון והתמודדות עם בעלי דין שהם אנשים חזקים. כי כל נסיגה מצד המלך היא חולשה. ואילו ביחס לדיין רגיל, במצבים מסוימים, התורה נותנת לו לסגת ולא להתמודד.
עושה משפט וצדקה
ויהי דוד עושה משפט וצדקה, יש לכאורה סתירה בין משפט וצדקה. משפט פירושו צדק. בצדקה כבר יש אלמנט של רחמנות וחמלה. הגמרא מספרת איך נהג דוד המלך בבית המפשט. קודם כל, הוא היה נותן את פסק הדין בהתאם לחוק. אם ראובן היה חייב לשמעון 500 דולר וראובן הוא עשיר, לא היתה כל בעיה, לא היתה לו בעיה לשלם את חובו. אבל אם ראובן היה עני, והוא הפסיד במשפט, חז"ל אומרים שדוד נהג להוציא כסף מכיסו הפרטי לכסות לו את החוב. המלך חייב לעשות משפט צדק. אבל בזה לא נגמר הענין. יש מקרים שיש לפסק הדין, לצדק, אלמנט של אכזריות. כמובן, כששני בעלי דין מופיעים לפני דיין, הדיין שואל אותם מה הם רוצים, פשרה או דין. אם הם מתעקשים ורוצים דין ולא פשרה, אין לדיין זכות להתערב, חובה עליו להכריע לפי הדין. אם יש הפסד, הדיין איננו אשם. אולם מלך, גם כאשר הוא שופט לפי הדין, עליו לדאוג שלא יהיה פסק הדין קשה למפסיד. חובה על המלך לראות שמעשה משפט יהיה מלווה במעשה צדקה. ויהי דוד עושה משפט וצדקה.
למשפט יש שלושה אלמנטים: נגישותו של המלך, חוסר פחד מוחלט – אומץ בלתי מוגבל ללא תנאי, והמשפט לעולם צריך לא לסתור עשיית צדקה. המשפט של המלך צריך תמיד להיות מלווה במעשי צדקה של המלך. אם זה הכרחי, המלך עצמו צריך להוציא מכספו כדי לעזור לבעל דין עם הפסדו.
וילחם מלחמות ה'
ללחום מלחמות ה', מה זה אומר? זהו נושא מאוד חשוב. במידת הצורך המלך צריך לצאת למלחמה. ויש להבחין בענין המלחמות, למה התכוון הרמב"ם? בזמן של שמואל הנביא, עם ישראל בקשו מלך. חז"ל אומרים שהזקנים שאלו כהוגן, "ושפטינו מלכנו". אך עמי הארץ שבדור שאלו שלא כהוגן ואמרו, "וילחם מלחמותינו". הרמב"ם שינה את את הלשון כשהוא מדבר על מצוות מינוי מלך ואומר, "וילחם מלחמות ה'". ויש להבחין בין סוגי המלחמות. (לא מדובר פה באכיפת חוקי התורה, שנכנסת לקטגוריה אחרת.) אחת המטרות העיקריות של מינוי המלך היא להילחם מלחמות ה ', הכוונה – מלחמות הגנתיות. אפילו ביחס למלחמות יהושע בכיבוש הארץ, הרמב"ם אומר שז' העממין היו יכולים לקבל על עצמם שבע מצוות בני נח וככה להימנע ממלחמה. אין ספק, כשהרמב"ם אומר מלחמות ה ' הוא מתכוון למלחמת מצוה, הגנתית, ולא מלחמה שמטרתה רדיפת כח והאדרה עצמית. מלחמת עמלק היא אינה מלחמה נגד גזע, אלא כל מי ששם למטרה ומצהיר לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד יש לו מעמד של עמלק. ככה אמר הגאון רב משה סולוביציק זצ"ל. ובכלל, בזמנו של הרמב"ם ז' עממין כבר הוטמעו בין עמי העולם, וכבר אין עם בשם עמלק. ובכל זאת התורה אומרת כי יד על כס י-ה מלחמה ה 'בעמלק מדור דור, זו מלחמה נצחית! מי היה עם עמלק, איזה שבט מדברי? ולמה מדור דור? אלא שכל שליט או קבוצה שמכריז מלחמה על עם ישראל, שמטרתה להשמיד את העם היהודי מסווגת כעמלק. זה לא ענין רגשי, מדובר בהלכה, בוודאי יש להם מעמד של עמלק. מסופר על רבי איצ'לה מוולזין, בנו של ר' חיים מוולזי'ן שנסע יחד עם הצמח צדק מלובביץ לצאר ניקולאי הראשון לנסות לבטל את גזרת גירוש היהודים מהכפרים ברוסיה והחרמת רכושם. זו הייתה הפעם הראשונה שנציג של חב"ד שיתף פעולה עם נציג מתלמידיו של הגאון מווילנה. ויחד הם תיאמו את מאמציהם במטרה לעתור לממשלה בפיטרסברג. הם לא השיגו הרבה. כשיצאו ממעונו של הצאר ניקולאי, פנה ר 'איצלה לצמח צדק ואמר לו, אני לא קורא מחשבות אבל אני יודע מה מחשבותיך. הצמח צדק שאל, מה מחשבותיי? וענה לו, חשבת שאתה רואה בעיניך את הנציג הפיזי של עמלק. והוא צדק, במדויק.
עמלק זה לא גזע. זו התנועה, האידיאולוגיה שמטרתה להלחם נגד ה', על ה' ועל משיחו. אין ספק שזו היא מלחמת ה'. ליתר דיוק, מה זה מלחמת ה'? חז"ל אומרים אין שמו של ה' שלם ואין הכסא שלם עד שיכריתו את הזרעו של עמלק. זה אומר שמלכותו של הקב"ה היא לקויה ואינה שלימה כל עוד שעמלק קיים בעולם הזה. עם מחייתו של עמלק, תוקם מלכת השם ושמו יהיה שלם. במילים אחרות, המדרש אומר שהתבוסה של העם היהודי ח"ו היא התבוסה כביכול של הקב"ה. וניצחון של עם ישראל הוא ניצחון של הקב"ה.
והנה דוגמא.
במהלך מלחמת העולם השנייה, חגגו המסיונרים בכל הקמפוסים ומקומות ציבוריים באמריקה. והתנפלו על יהודים אמריקאים, נערים צעירים ונערות צעירות. אמרו לצעירים, אתם רואים איך שהעם היהודי עשה טעות גורלית בכך שהם לא קיבלו את הנצרות, רואים איך העם היהודי נענשים עכשיו ונשמדים! היתה עבודה קשה להסביר לאותם צעירים שמיסיונרים אלו מדברים שטויות. ככה, בשעה שהעם היהודי עבר את הלילה החשוך, גיא הצלמוות של השואה, מה אמרו הגויים? אמרו שזו הוכחה נחרצת שהברית בין אברהם לקב"ה רחמנא ליצלן כבר לא רלוונטית. הברית נמסרה לדת אחרת, לאמונה אחרת, לקהילה אחרת, שירשה את מקומו של העם היהודי..
קשה לתאר כמה קידוש ה' היה כשהוקמה מדינת ישראל. כשעם ישראל חזרה לארצו אחרי 1900 שנה, איך שכבוד ה' וכבוד ישראל התרוממו בעולם. (זה לא אומר שאין לנו ביקורת על כל החלטה של מדינת ישראל, יש הרבה מה לשפר.) הגויים התחילו לחשוש, אולי יש משהו מיוחד בהיסטוריה של העם ההיהודי, אולי ההבטחות של הנביאים מתגשמות? כל זה עבר בראשם. כשעם ישראל הוא תחת איום ויוצא למלחמה להגן על ארצנו ועל עמינו, זו לא המלחמה שלו. זו מלחמה בשם ה'. אין ספק שהמלחמות ב1948 וב1967 היו בקטגוריה זאת. וזה מה שהרמב"ם אומר, וילחם מלחמות ה ', המלך חייב להבין ולהבחין איזה סוג מלחמה הוא מנהל. האם זו רק מלחמה להרחיב את גבולות הארץ? או שמא מדובר באלה שרוצים לשלול את זכותנו לחיות ולהתקיים בארצנו כיורשים הלגיטימיים של אברהם יצחק ויעקב.
להרים דת אמת
להרים דת אמת פירושו לאכוף את דת אמת. כלומר, המלך צריך לדאוג, למשל, שלא יתקיימו אירועי ספורט בשבת. לאכוף ולפקח על קיום התורה. זהו אחד מתפקידי המלך. אך לא רק זה. להרים דת אמת – פירושו גם להעלות את כבוד התורה ולרומם אותה. "להראות לעמים את יפיה כי טובת מראה היא". על ידי דוגמא אישית של יראת שמים, לא במובן החיצוני, אלא במובן של מודעות עמוקה של עול מלכות שמים שנובעת מהנשמה וקורנת החוצה, "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עלך וייראו ממך". זה מתבטא ברמה נשגבה של התנהגות מוסרית וערכית. יש היום שגשוג נפלא בלימוד התורה, לא יאומן איך שיש אלפי בני תורה שיושבים והוגים בתורה שעות על גבי שעות, לאומת מצב האומלל של לימוד תורה לאחר השואה. אך לא הגענו למנוחה והנחלה. לימוד וידיעת התורה ושמירת המצוות חייבים להיות מלווים בהשקפה עמוקה של מוסר, רגישות לזולת ושל ערכים נעלים.
המטרה הנשגבה והאצילית ביותר של מלכות היא ללמד תורה, כלומר המלך צריך להיות תלמיד חכם הגדול. המלך צריך להיות מורה הדרך הגדול. המלך הוא לא רק המנהיג הפוליטי, הוא גם המורה הרוחני, הוא המורה למופת. תפקידו הוא לא רק לשלוט, משימתו היא לא רק למסות את העם, לפתור מחלוקות, או לדון במשפט. משימתו היא לא רק להיות הדוגמה לעם בחייו שלו. תפקידו הוא בראש ובראשונה ללמד את העם תורה. אנו רגילים לחשוב שמלמדים ומורים נמצאים באוניברסיטה. נשיא ארצות הברית אינו מורה, הוא המנהל הבכיר של העם! זה לא ככה בעם היהודי. מלך ישראל תפקידו ללמד תורה. המלמד הגדול ביותר מבין כל המלמדים. כלומר, משה רבינו היה מלך. הוא היה הגדול מכל המלכים, ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. על פי הרבה מהראשונים, המילה מלך בפסוק זה מתייחסת למשה רבינו ולא להקב"ה. מה שעשה את משה כמלך הוא שלימד אותנו תורה, ועל ידי לימוד העם, הוא רומם את העם.
איפה בתורה יש מצוה שהמלך ילמד את העם תורה? במצוות הקהל. מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל-יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת-פְּנֵי ה' אֱ-לֹקיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, תִּקְרָא אֶת-הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל-יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. דווקא המלך ולא עוזריו ולא כל אדם אחר.
הרמב"ם מדבר על זה שכולם חייבים במצוות תלמוד תורה, "בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו", אין יוצאים מן הכלל לתלמוד תורה. עם זאת, יש מצווה נוספת של תלמוד תורה למלך. והיתה עמו (ספר תורה) וקרא בו כל ימי חייו. ללמוד את התורה כי הוא מלך. הוא חייבצריך להיות מלומד, תלמיד חכם גדול. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא מספר תהילים. יש פרק אחד, פרק קי"ט, זה נקרא תמניא אפי, הפרק הארוך ביותר בספר וכולו מדבר על לימוד תורה. מי הוא שלימד את התורה? דוד מלך ישראל, לכן חז"ל מציגים את דוד המלך כראש ישיבה. דוד הוא המלך האידיאלי, תלמיד חכם שלימד תורה לעם ישראל. וכך יהיה עם מלך המשיח. "וחכם הוא יותר משלמה." המטרה העיקרית של המלך היא לרומם את העם, להרים דת אמת, על ידי רכישת ידע בתורה והפנמת ערכי בתורה והפצת התורה בעולם, השמיים הם הגבול! ככה מתאר המדרש את חזקיהו המלך, ש"נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה".
זה הרעיון של המלך.
זה בדיוק מה שעלינו לעשות. היהודית מעולם לא התפארה בהיותה פוליטית ואני לא מתכוון להעביר בקורת כלפי מדינת ישראל. האיש החשוב ביותר ביהדות מעולם לא היה המלך אלא הנביא ומאוחר יותר, החכם שלימד תורה. אף פעם לא המלך. לכל מלך היה נביא שעמד לצידו, צמוד אליו. לדוד היה נתן הנביא, לירבעם ורחבעם, אחיה השלוני. לאחאב היה אליהו, ליהורם אלישע. לחזקיהו היה ישעיהו, לצדקיהו היה ירמיהו. האישיות לדוגמא לא הייתה המלך. הנביא קבע את המדיניות, הנביא קבע מי יהיה מלך, הנביא הדריך והוכיח את מלך. ובתקופת בית שני, כשפסקה נבואה, מי שמילא את מקום הנביא היו החכמים שלימדו תורה לעם ישראל.
