לך כנוס את כל היהודים

לך כנוס את כל היהודים

מבוסס על שיעורי הגרי"ד בהגר"מ סולוביציק זצ"ל

הילקוט אומר: כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק. יש שתי מצוות של זכירה שנמנות במניין המצוות. יש ראשונים שמונים עוד מצוות של זכירה. זכירת מרים. זכור את אשר עשה ה'  א-לוקיך למרים. זכור את הדברים אשר ראו עיניך. זכירת המן. אבל הרמב"ם ורוב הראשונים מונים רק שתי מצוות של זכירה. שבת. זכור את יום השבת לקדשו. וגם המצווה של זכירת עמלק. כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתיב זכור את אשר עשה לך עמלק. לא דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ.  יש הבדל בין כוס של יין משובח ומתוק לכוס של חומץ. זה זכור לקדש ולשמור וזה זכור להשמיד ולהרוג. ואתה עיף ויגע. 

אנו מוצאים בתורה דברים שהם נראים כסתירות. התורה בדרך כלל היא תורה של חסד. והחסד של התורה היא  כל כך מרחיקה לכת שהוא ממש על-אנושי. האדם כמעט לא יכול לקיים את החסד שהתורה דורשת ממנו. זה ממש על-אנושי. 

התורה אומרת:  השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. לתורה יש גוף וגם נשמה. כשמשנת השבע מתקרבת ותיכף באה. ההלכה היא שסוף שנת השמיטה משמיטה את החובות. זה לא רק שהוא לא יכול לגבות את החוב. אסור לו אפילו לתבוע את החוב. לא תגוש. ומדובר בערב ראש השנה של שנת השמיטה. זה היום האחרון של השנה. קרבה שנת השבע שנת השמיטה. יהודי בא מבית הכנסת בערב ראש השנה והוא מרוצה. הוא אמר סליחות. הוא התפלל טוב. כשאחד עושה מצווה טוב אז יש לו נחת רוח. אין תענוג יותר גדול מהתענוג שיש מעשיית מצווה. אין תענוג יותר גדול מזה. 

הרמב"ן אומר שהמצווה של ולקחתם לכם ביון הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל היא כדי לתקן את העבירה של עץ הדעת. יש סברא שהפרי של עץ הדעת היה אתרוג. מפני שהדר בלשון ארמית הוא רגיג. התרגום של ונחמד העץ להשכיל הוא וּמְרַגַּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ. והתורה אומרת על עץ הדעת ונחמד להשכיל. אז הפירוש הוא שזה היה אתרוג. ויש דעה במדרש שאומרת ככה. אז הרמב"ן אומר שהמצווה של ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים היא כדי לתקן את החטא של חווה. 

איפה מונח בזה התיקון? למה חווה עברה על הציווי של עץ הדעת? מה דחף אותה? כתוב בתורה: ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל. פשוט. היא ראתה שהפרי הוא יפה ונחמד אז זה עורר אותה וכוח התאווה התגבר. אז לפעמים האדם מחמת כוח התאווה עושה דברים שהיה אסור לו לעשות. כדי שתהיה לו הנאה. כדי שיהיה לו תענוג. כדי לשמח את עצמו. זה כוח התאווה. אז חווה אכלה את הפרי. הפרי צמח בגן עדן. אז מובן שהפרי היה טעים. האתרוג היה טעים. התורה עצמה אומרת כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל. התורה עצמה אומרת שהפרי היה טוב, נחמד ותאווה לעינים. אז ברור שהייתה לחווה הרבה שמחה והרבה תענוג מאכילת הפרי. החטא נתן לחווה הרבה הנאה. הייתה הנאת החטא. זו הנאה אחת מהאתרוג. 

חסידים מספרים שרבי לוי יצחק מברדיטשוב היה בליל ראשון של סוכות במשך כל הלילה מחכה לראות אם  האיר היום כדי שיוכל לקיים את המצווה של לולב ואתרוג. הוא כל הלילה היה קם להסתכל בחלון אם כבר יש אור יום. הוא חיכה בחוסר סבלנות כדי לקיים את המצווה של אתרוג. ופעם אחת הוא ראה שכבר יש אור יום והוא כבר יכול לקחת את האתרוג. אלא שמתוך השמחה הגדולה והתשוקה הגדולה והחיפזון הגדול הוא לא פתח את הדלת של הוויטרינה אלא היד שלו שבר את הזכוכית של הוויטרינה והיד נפצע וירד דם ממנו.

אז גם לרבי לוי יצחק הייתה הנאה מהאתרוג. זו הייתה הנאה שונה מההנאה של חווה. נדמיין לעצמנו את ההנאה של חווה כמקסימום של הנאה. היא כל כך נהנתה מאכילת הפרי וזה כל כך שמח אותה. הקצת שהיא אכלה נתנה לה כל כך הרבה תענוג. אבל נראה לנו שזה לא היה מגיע לרמה של ההנאה שהייתה לרבי לוי יצחק כשהוא נטל את האתרוג ביום ראשון של סוכות. 

לכן מצוות אתרוג היא תיקון של העבירה של עץ הדעת. שאחד יכול ליהנות מאותו אתרוג באופן אחר. לא כמו שחווה נהנתה מהאתרוג. לא כמו הנאה של בהמה או של חיה. אלא דווקא לפני ה' א-לוקיכם. ושמחתם לפני ה' א-לוקיכם. השמחה האמתית שיש ליהודי היא לפני ה'. ושמחה זו של לפני ה' אין כמותה. אחד יכול לצום ביום כיפור ושיהיה לו כאב ראש ביום כיפור והוא ירצה לאכול, אבל שמחת הנפש שיש ליהודי ביום כיפור היא יותר גדולה מהשמחה שהייתה לחווה כשהיא אכלה את האתרוג מעץ הדעת. 

אז כשיהודי בא מבית הכנסת בערב ראש השנה הוא כבר אמר סליחות והוא כבר התפלל ויש לו תחושה שהוא התפלל טוב. ובסליחות של ראש השנה יש תחינות נפלאות. היהודי יכול ליהנות מכל זה. היהודי יכול לעמוד לפני ה' כבר בערב ראש השנה. היהודי של פעם היה מתחיל לעמוד לפני ה' כבר בראש חדש אלול. הוא יהודי טוב. והוא הולך למקווה וטובל וחוזר הביתה ואוכל ארוחת בוקר. ואז מצלצל הטלפון וחברו נמצא בקו ומאחל לו כתיבה וחתימה טובה. והוא שואל אותו למה אתה עכשיו בערב ראש השנה מתקשר. וחברו ענה לו שהוא עכשיו קיבל מכתב מהבנק שהוא צריך לשלם לבנק חמישים אלף דולר. והוא אומר שאין לו את הכסף לשלם לבנק. אז מה אתה רוצה ממני? אולי תוכל להלוות לי חמישים אלף דולר עד לאחר ראש השנה. תמיד יש לאנשים פחד להלוות כסף. אבל פה היהודי יודע שהיום בלילה שמיטה תשמט את החוב והוא לא יוכל לגבות את החוב ממנו. שברגע שתשקע החמה כל החובות יימחקו. ומדובר שנמצאים תחת מלכות ששם הדין של התורה מכריע. ברגע שתשקע החמה כל החובות יימחקו. זה לא רק שהוא לא יוכל לגבות את החוב. על עצם התביעה הוא ילך לכלא. הוא יעבור על הלאו של לא תגוש. אסור אפילו לתבוע את החוב. אז אם הוא ילווה לו את הכסף אז הוא יהיה מאבד את מעותיו לדעת. היא יצטרך לסמוך על היושר של חברו שחברו יבוא אליו לאחר יו"ט להחזיר חוב שעל פי דין הוא אינו חייב להחזיר לו. והוא יצטרך על פי דין לומר לו אני לא רוצה את תשלום החוב. אסור לי לקבל ממך את תשלום החוב. ככה הוא הדין. כשאחד בא לאחר שמיטה לשלם חוב המלווה צריך לומר איני רוצה לקבל את תשלום החוב. אסור לי לקבל את תשלום החוב. ואז הלווה יצטרך להתווכח אתו ולהתעקש ולומר לו אעפ"כ אני דווקא רוצה שתקבל את תשלום החוב. ואז המלווה יוכל לעשות ללווה טובה ולקבל את התשלום ממנו. אז יהודי זה יצטרך לסמוך על היושר של חברו שאחרי ראש השנה הוא יבוא אליו ויתחנן אתו לקבל את תשלום החוב. אבל צפוי שחברו יסמוך על השולחן ערוך והוא לא ירצה לתת לו את תשלום החוב. אבל התורה דורשת מהיהודי לתת לו את ההלוואה של חמישים אלף דולר. מבחינת לוגיקה פשוטה – אנו לא מדברים מבחינת לוגיקה של עסקים דווקא – אחד לא היה עושה דבר כזה. 

אבל התורה אומרת: :  השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. אם אחד יחשוב ככה אז הלב שלו הוא לא ישר. הלב שלו הוא בליעל. לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו. ככה התורה מדברת על יהודי שבמצב זה לא ייתן לחברו את ההלוואה. זה חמש עשרה דקות קודם שקיעת השמש וזה עוד מעט ראש השנה. אז בעוד חמש עשרה דקות החוב יימחק לגמרי. וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. שום דבר לא יעזור לך. לא הסליחות, לא השופר ולא מלכויות זיכרונות ושופרות. ולא התענית ביום כיפור. שום דבר לא יעזור לך. כל השיחת טלפון עם חבר שלו יכריע את כל הגורל שלו לפני ה'. הכול יהיה תלוי בהלוואה ולא בסליחות. אם הוא ייתן את ההלוואה אז גם הסליחות יהיה שווה משהו. ואם הוא לא ייתן לו את ההלוואה אז הסליחות לא יהיה שווה שום דבר. הלב שלו יהיה לב בליעל. ואנו יודעים מה זה בליעל ביום הדין. 

זה החסד שהתורה דורשת מהיהודי. נתון תתן לו. מה היהודי יכול לעשות? התורה דורשת ממנו לתת את ההלוואה. והיה בך חטא. היהודי אינו רוצה שבראש השנה יהיה לו חטא. אז הוא יאמר לחברו בוא אלי ואני אתן לך את ההלוואה. הוא יצטרך לסמוך על היושר של חברו. היהודי לא יכול להתנהג אחרת. אבל מותר לו להתאנח על זה. מותר שהלב שלו יהיה כואב לו. אבל התורה אומרת לא. ולא ירע לבבך בתתך לו. אסור אפילו שתהיה לו תחושה לא טובה מההלוואה. כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. האם אפשר לדמיין על מדרגה יותר גבוהה של חסד? 

ואיפה שיש שמחה בתורה השמחה תמיד צריכה ללכת יד ביד עם חסד. בפורים יש מצווה של שמחה אז יש מצווה של מתנות לאביונים. בפסח, שבועות וסוכות יש מצווה של שמחה. אז התורה אומרת ושמחת אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך. והרמב"ם אומר שאם אחד אינו משמח אחרים אז זה לא נקרא שמחת יום טוב אלא שמחת כריסו. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט-ד) 'זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם'. וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב-ג) 'וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם': תמיד חסד. וכל ההלכות של צדקה וכיבוד אב. כל אלמנה ויתום לא תענון. 

אבל אותה תורה שמלמדת אותנו כל כך הרבה על חסד פתאום מסתובבת ואומרת: זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. והיה בהניח ה' א-לוקיך לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' א-לוקיך נותן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח. ואנו קוראים בהפטורה על מעשה נורא בשאול ובשמואל. מה היה החטא של שאול? הוא ריחם על אגג. אבל מפני זה אמר שמואל לשאול: קרע ה' את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך. כי חטאת קסם מרי ואון ותרפים הפצר יען מאסת את דבר ה' וימאסך ממלך. הצו להרוג את עמלק נראה כצו להרוג את כולם באכזריות. עַתָּה לֵךְ וְהִכִּיתָה אֶת עֲמָלֵק וְהַחֲרַמְתֶּם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְלֹא תַחְמֹל עָלָיו וְהֵמַתָּה מֵאִישׁ עַד אִשָּׁה מֵעֹלֵל וְעַד יוֹנֵק משור ועד שה מגמל ועד חמור. להחרים ולמחות את כולם. זה אותה תורה שאומרת השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' א-לוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך. 

זה מפני שהתורה מלמדת אותנו שלא תמיד צריכים להתנהג עם חסד. לפעמים צריכים להשתמש עם המידה של דין. מתי? מתי משתמשים במידה של חסד ומתי משתמשים במידה של דין? התורה דורשת חסד לא רק כלפי אנשים הגונים. התורה דורשת חסד גם כלפי רשעים. התורה העמידה כל כך הרבה הלכות בדיני נפשות שחוסמות ומונעות את האפשרות לתת לאחד משפט מוות. כתוצאה מכל ההלכות האלו זה כמעט בלתי אפשרי לדון אחד למיתה. כל ההלכות של התראה ושבע חקירות ושבע דרישות מבטיחות שזה כמעט בלתי אפשרי לדון מישהו למיתה. 

אבל התורה  לפעמים מדברת אחרת. התורה אומרת לגבי עיר הנדחת: כי תשמע באחת ערך אשר ה' א-לוקיך נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: {יד} יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת ישְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: {טו} וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ: {טז} הַכֵּה תַכֶּה אֶת ישְׁבֵי הָעִיר (ההוא) הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב: וככה התורה מדברת גם לגבי מסית ומדיח. כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ: {ח} מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ: {ט} לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו: {י} כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה: 

העמדה של התורה היא שלפעמים אדם עושה פשע מפני שהוא פשוט לא היה יכול לעמוד בפני הניסיון. נקוראים בחדשות על סיפורי רצח כמו אחד שרוצח כשהוא בא לגנוב כסף. האדם לפעמים מתדרדר לרמה של חיה מפני שהוא לא יכול להשתלט על אינסטינקטים שלו ולכן הוא עושה פשעים. לגבי פושע זה שאינו יכול להשתלט על אינסטינקטים שלו ואינו יכול להתנהג במשמעת, התורה מתייחסת אליו עם כל כך הרבה  חסד ועם כל כך הרבה רחמנות מפני שירדה התורה לתוך דעתו של האדם שהאדם לפעמים נופל. האדם הכי גדול יכול ליפול. והאדם הכי קטנתן יכול ליפול. ולכן אחד בעצם לא יכול להיות שופט לשפוט את הזולת. אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו. הרב אומר שלפעמים הוא קורא על תהליכים בבית המשפט איך שהשופט מחזיק את עצמו כשופט עליון ודיין אמת שיש לו הזכות לשפוט את האדם האחר שהוא פושע והוא מתייחס אליו עם כל חומר הדין. והוא מטיף הרבה מוסר לפושע. והרב חושב לעצמו אם היינו חוקרים טוב אז מי יודע מי הוא הרשע ומי הוא הצדיק. מסתמא יש לשופט עצמו קופה של שרצים שהיה אפשר מחמתה לשים את השופט בכלא חמש פעמים. ואפילו נניח שהשופט עצמו הוא אדם הגון וישר, אבל זה רק שנסיבות החיים הביאו אותו לכך. אולי מפני שהיו לו הרבה כישרונות. או מפני שהייתה לו הרבה אנרגיה לפעול ולעשות דברים. והשופט עם כל זה הוא לא לגמרי ישר. והפושע הזה נולד למשפחה ענייה והייתה לו ילדות מאוד קשה. ואז מפני שהוא התחבר לאנשים לא טובים הוא התדרדר ונהיה פושע. אז האם יש לשופט הזכות לדון אותו. זו הגישה של התורה כלפי פושע שלא היה יכול להשתלט על אינסטינקטים שלו ולכן הוא  נהיה פושע.  

אבל לפעמים אדם יכול לקחת את כל הדרישות של התורה ולהחליף אותן עם חוק מוסרי חדש. הוא כותב לעצמו מערכת חדשה של חוקי מוסר. הוא רוצה לעשות פשע לא מפני שהוא ירוויח מעשיית הפשע. אלא מפני שעל ידי עשיית הפשע הוא יקיים בזה מצווה. הפושע מחזיק את עצמו כצדיק.

היטלר רצח ששה מיליון יהודים עם ארבעה עשר מיליונים אנשים אחרים. היטלר לא עשה את כל הרצח הזה לבד. מאות אלפי גרמנים סייעו להיטלר להרוג ששה מיליון יהודים. איך הם היו יכולים להתדרדר לרמה הכי נמוכה בהיסטוריה של האנושות? מפני שהגרמנים חשבו שזה מצווה להרוג יהודים כדי להציל את העלם מהיהודים. הפשע נהיה אידיאל. החטא אז הוא לא רק כניעה ליצר הרע. זה נראה כאילו יצר הטוב אומר להם לעשות את העבירה. זה נהיה מצווה. היהודים מעוותים ומשחיתים את העולם. היהודים מטמאים את העולם. הם הביאו את הקומוניזם והסוציאליזם.  יהודים הביאו את כל הצרות על העולם. הגרמנים אמרו לעצמם שהם יצילו את העולם על ידי זה שהם ירצחו את היהודים. אז מבחינה אידיאולוגית, כשהוא רוצח יהודי הוא עושה דבר גדול עבור כל האנושות. וזה נהיה מצווה. כשגרמני הלך לרצוח יהודי הוא חשב שהוא עושה על ידי זה מעשה מצווה גדול מאוד. הוא חשב שהוא עושה דבר נפלא. הנוצרים הרשעים יימח שמם וזכרם שרצחו יהודים במסעי הצלב האמינו שהם משיגים על ידי זה חיי עולם הבא. כשחטא נהיה מצווה אז אין לתורה שום רחמנות. אם מרחמים על אנשים אלו אז זה האכזריות הכי גדולה. אז העולם יכול להיות נחרב. 

העולם הנוצרי בנירנברג העניש רק את אלו שהיו בראש של הנאציים. אבל אלו שניהלו את מחנות השמדה ומחנות ריכוז לא נענשו. וזה היה צביעות גדולה מצד עולם הנוצרי. שעל ידי זה נותנים היתר, שמותר הלאה להרוג יהודים. להתייחס לנאציים עם חסד הוא האכזריות הכי גדולה. כשהפשע נהיה שייך לקבוצה אז זה כבר אידיאולוגיה. 

לכן התורה החמירה על העונש לעיר הנדחת. יצאו אנשים בני בליעל  וידיחו יושבי עירם. וכן במסית. ולא תחמול ולא תכסה עליו. למסית לא מתייחסים עם חסד. 

לכן המדרש אומר זכור את אשר עשה לך עמלק. כתיב זכור את יום השבת לקדשו. מה כתוב בשבת? הסמל של שבת הוא חסד. לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. מתייחסים בחסד לכל אחד, ואפילו לשור וחמור. ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. בדיוק כמוך. אין הבדל. זה הרעיון של חסד. התורה דורשת לזכור לעשות חסד אפילו כלפי בהמות וחיות. 

אבל אותה תורה אומרת זכור את אשר עשה  לך עמלק. התורה דורשת לזכור כדי לנקום.. המדרש אומר שאינו דומה כוס של קונדיטון לכוס של חומץ.  לפעמים התורה היא חסד. הוא כוס של קונדיטון. זכור את יום השבת לקדשו. לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך ושורך וחמרך וכל בהמתך וגרך אשר בשעריך למען ינוח עבדך ואמתך כמוך. אבל יש גם כוס של חומץ. זה לקדש ולשמור וזה להשמיד ולהרוג. למה? מפני שעל פי רוב חייבים להתייחס לזולת עם חסד. אבל לפעמים צריכים להתייחס לזולת עם דין. לפעמים אסור להתייחס לזולת עם חסד. לפעמים עשיית חסד היא בעצם אכזריות. לעשות חסד עם פושעים וחטאים כאלו הוא אכזריות נוראה. 

התורה מצווה אותנו על חסד אפילו לגבי מצרים. התורה אומרת לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. איזה מין גר היינו? בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. והיינו שם רק כמה מאות שנים. אבל התורה מצווה אותנו לא תתעב מצרי. אמנם היינו משעובדים לפרעה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה. אבל זה היה רק בכמה מאות שנים אחרונות. היו שנים שפרעה קירב אותנו. בזמן של יוסף הצדיק. ארץ מצרים לפניך הוא במיטב הארץ הושב את אביך ואת אחיך ישבו בארץ גשן. פרעה אמר ליוסף: ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו. ויאמר פרעה אל יוסף אני פרעה ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו בכל ארץ מצרים. אסור ליהודי לשכוח טובה אפילו אם העושה טובה עשה לו גם הרבה רעה. הכרת טובה היא מאוד חשובה אצל יהודים. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. קודם שהוא השפיל אותך ועינה אותך ודרדר אותך. ואפילו כשפרעה השפיל אתכם ושעבד אתכם זה היה למטרה עסקית. הוא פשוט רצה שיהיו לו עבדים לעשות עבודות עבורו. זה עולה כסף לבנות מדינה. מדינה בונה את עצמה על ידי המסים שהם גובים. וכשאפשר לבנות את במדינה על ידי עבדים כמו שרוסיה עושה האם זה פלא שהם יכולים לבנות כאלו פרויקטים גדולים בהפקת אנרגיה אטומית. וכל מיני תכניות של הנדסה ותעשייה. כשיש עבדים לעשות את העבודה אז לא צריכים לבזבז כל כך הרבה כסף על בניין מדינה. אז לפרעה זה היה ניסיון של כסף. פרעה פשוט רצה להעשיר את המדינה על ידי העבודה שהיהודים יעשו עבורו. ולכן צריכים להתייחס עם חסד גם כלפי מצריים. 

פרעה לא היה יכול לעמוד בפני הניסיון של כסף. והניסיון של כסף הוא ניסיון גדול מאוד. הרי ההלכה היא שאין שליח לדבר עבירה. אבל יש ראשונים שאומרים שאם המשלח נותן כסף לשליח אז יש שליח לדבר עבירה. אין שליח לדבר עבירה מפני שיש בחירה לשליח. דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. אבל זה רק כל זמן שהשליח אינו נוטל כסף. אבל אם הוא נוטל כסף אז זה מחליש את בחירה שלו. לכן הוא מקשיב ופועל בשליחות של המשלח. 

לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי לא יבוא להם בקהל ה' על-דבר אשר לא-קידמו אתכם, בלחם ובמים, בדרך, בצאתכם ממצריים; ואשר שכר עליך את-בלעם בן-בעור, מפתור ארם נהריים–לקללך.  התורה אינה אומרת ואשר שלח עליך. שאם מלך מואב רק שלח את בלעם אז רק בלעם היה אשם. מלך מואב לא היה אשם מפני שאין שליח לדבר עבירה. אבל מלך מואב שכר עליך את בלעם בן בעור. מלך מואב שילם לבלעם. אז בלעם איבד את בחירה שלו. מכיוון שמלך מואב שילם לבלעם אז איך בלעם היה יכול להתנהג אחרת? 

העסק עם פרעה היה עסק של כסף. פרעה רצה שיהיו לו עבדים. אז התורה לא מציעה לנו לנקום בפרעה. הפוך! לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. כשהמלאכים רצו לומר שירה, הקב"ה אמר מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה. 

אבל עמלק הוא שונה. כשעמלק תקף את היהודים לא הייתה שום סיבה רווחית או הגנתית לעמלק לעשות את זה. יכול להיות שפרעה פחד מהיהודים מפני שהיהודים היו כישרוניים ובעלי יכולת. הייתה קנאה נגד היהודים מחמת המעמד שהיה. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: ראו יהודים בכל מקום שפנו. ראו יהודי אמיד שיש לו מעמד של כבוד. וראו יהודי אחר שבונה לעצמו עסק גדול. גם זה גורם לקנאה ולאנטישמיות. אבל לא צריכים לנצח להקפיד על פרעה עבור זה. אמנם ה' היה צריך להוציא את היהודים ממצרים. אבלן לא צריכים לנטור שנאה לדורות נגד פרעה ונגד מצרים. הפוך! לא תתעב מצרי. היה מאבק בינינו. אנו נצחנו. אז נשכח את המאבק ונעזוב את השנאה. לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. 

אבל בכלל לא  מובן למה עמלק קפץ עלינו ותקף אותנו. ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. איפה? מתי? ולמה? אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך. אתם לא נכנסתם לארץ שלו שאז היה אפשר לומר שהוא פחד ממך. כמו שמואב פחד ממך. אשר קרך בדרך. הוא הגיע אליך. אתם לא איימתם עליו בכלל. הוא בכלל לא פחד מכם. האם הייתה קנאה? זה היה בדרך בצאתכם ממצרים. לא היה לכם כלום. הייתם בדרך בצאתכם ממצרים. אומה של עבדים שהשתחררו. אז מה היה לקנא בהם? ולפעמים יש שנאת הדת. יש שנאה מפני שהדת הוא שונה. ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. הוא דווקא שיסה ביהודים שלא היו כל כך נאמנים. ואתה עיף ויגע ולא ירא א-לוקים. אתם לא הייתם כל כך אדוקים בה'. לא היה לכם סגנון חיים שונה. וגם לא היה לכם הרבה כסף. היית עיף ויגע.

אלא זה היה שנאה לשם שנאה. פשע לשם פשע. רק כדי לעקור את השם ישראל. כמו הנאציים יימח שמם וזכרם. גם באמריקה יש כאלו. שנאה לשם שנאה. לכן תמחה את זכר עמלק. להשמיד ולהרוג. זה מאבק שבו אי אפשר לתקן את הצד השני. זה שנאת עולם לישראל שבה אין דרך להשפיע עליהם לחזור בהם. לכן זה זכור להשמיד ולהרוג. 

הילקוט ממשיך: ואתה עיף ויגע. לא הייתה שים סיבה לעמלק לשנוא אתכם. אלא עבורם, להרוג יהודים הייתה מצווה בלי שתהיה שום מטרה אחרת. אתם צריכים לרדוף שונא כזה עד חרמה. 

יש מצווה של החרמת ז' עממין. החרם תחרימם. לא תחיה כל נשמה. אבל ברמב"ם כתוב שכבר אבד זכרם של הז' עממין. אי אפשר היום לזהות מי הוא צאצאיהם של הז' עממין. עד כדי כך שהרמב"ם מתווכח עם עצמו למה המצווה של החרמת ז' עממין נמנית במניין של תרי"ג מצוות? הרי כבר אי אפשר לקיים מצווה זו. אז למה זה לא נחשב כמצווה שנוהגת רק לשעה ולא לדורות? אבל הרמב"ם אינו אומר את זה לגבי עמלק. הרמב"ם אינו אומר לגבי עמלק וכבר אבד זכרו. הרמב"ם בפרק ה' הלכות מלכים הלכות ד'-ה' אומר: מִצְוַת עֲשֵׂה לְהַחֲרִים שִׁבְעָה עֲמָמִין שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-יז) 'הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם'. וְכָל שֶׁבָּא לְיָדוֹ אֶחָד מֵהֶן וְלֹא הֲרָגוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ-טז) 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה'. וּכְבָר אָבַד זִכְרָם: ה וְכֵן מִצְוַת עֲשֵׂה לְאַבֵּד זֵכֶר [א] עֲמָלֵק. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-יט) 'תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק'. וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִזְכֹּר תָּמִיד מַעֲשָׂיו הָרָעִים וַאֲרִיבָתוֹ. כְּדֵי לְעוֹרֵר אֵיבָתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כה-יז) 'זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק'. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זָכוֹר בַּפֶּה לֹא תִּשְׁכָּח בַּלֵּב. שֶׁאָסוּר לִשְׁכֹּחַ אֵיבָתוֹ וְשִׂנְאָתוֹ:

אבל הרי גם עמלק היה שבט בזמן העתיק. והמצווה היא להרוג זרעו של עמלק. אבל אז עלה סנחריב ובלבל את כל העולם כולו. אז למה הרמב"ם לא מוטרד גם לגבי מחיית עמלק למה צריכים למנות אותו במניין של תרי"ג מצוות? הרמב"ם לא מוטרד בשאלה למה המצווה של מחיית עמלק איננה מצווה הנוהגת רק לשעה ולא לדורות. הרמב"ם מוטרד בשאלה זו לגבי החרמת ז' עממין. אבל הוא לא מוטרד בשאלה זו לגבי המצווה של מחיית עמלק. למה לא? 

כנראה שהמצווה של מחיית עמלק היא מצווה תמידית. כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. חז"ל אומרים: נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם.   ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה. כשיימחה זרעו של עמלק אז זה יהיה לה' המלוכה. אנו עוד לא הגענו לזה. 

הגר"מ זצ"ל אמר בשם ר' חיים שעמלק אינו תלוי בגזע מסוים. המצווה של תמחה את זכר עמלק יכולה לחול לגבי כל אחד ולגבי כל אומה שמעמידה  לעצמה מטרה של לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. אם אומה מעמידה לעצמה מטרה להשמיד את עם ישראל אז אומה זו מקבלת דין של עמלק. זה לא משנה אם הם גרמנים או הם ערבים. זה לא תלוי בגזע מסוים. ככה אמר הגר"מ זצ"ל בשם ר' חיים. לכן הרמב"ם אינו אומר לגבי המצווה של מחיית עמלק שכבר אבד זכרו. לגבי המצווה של מחיית עמלק לא משמעותית העובדה שבא סנחריב ובלבל את כל העולם כולו. כל זמן שקיימת אומה כזו בעולם – יכול להיות פלשת, עמון או צור – יש את הדין של עמלק. בתקופה האחרונה היה לגרמניה הדין של עמלק. היום הדין הזה עבר לערבים. לערבים יש את הדין של עמלק. מפני שהערבים העמידו לעצמם את המטרה של לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. על פי דין הם על ידי זה מקבלים את השם של עמלק. לכן מלחמה לה' בעמלק מדור דור. 

התורה אומרת ששנאה זו לישראל אינה נעלמת כשאומה מסוימת עם התרבות שלה מפסיקה להתקיים. היה אפשר לחשוב שרק עמלק היה ככה. או המן. גם להמן הייתה האידיאולוגיה של שנאת ישראל של לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. המן אמנם היה מזרעו של עמלק. אבל גם אצל המן זה היה ככה. לא הייתה להמן שום סיבה לשנוא את היהודים ולרצות להשמיד את היהודים. הרי כל היהודים השתחוו להמן. היחיד שלא השתחווה להמן היה מרדכי. והיו כל כך הרבה יהודים בשושן. אז לא הייתה להמן טענה נגד כל היהודים בשושן. אז הרצון של המן להשמיד את כל היהודים לא היה על בסיס של מוטיב מסוים. זה היה פשוט שנאה. וזה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. 

והתורה אומרת לנו שסיפור זה עם עמלק עוד יופיע הרבה פעמים בהיסטוריה היהודית. היה עמלק. היה המן. בימי הביניים היו כאלה. הנוצרים והכנסייה הקתולית. היו תקופות שבהן היה לנוצרים ולכנסייה הקתולית דין של עמלק. הם דגלו בזעקה של לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד. זה לא משנה כמה הכנסייה הקתולית רוצה עכשיו להתחזות אחרת. אבל הם לא יכולים להכחיש היסטוריה. ואז היו הגרמנים. ולפעמים גם הקומוניסטים יכולים להיות ככה. עמלק הוא לא רק כשרוצים להכחיד את היהודים פיסית. יש דין עמלק גם כשרוצים להכחיד את היהודים רוחנית. גם אז יש דין של עמלק. אין הבדל. זה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ומי שחושב שהמלחמה עם עמלק כבר נגמרה הוא שוטה. 

לכן חז"ל אומרים שלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות. והם אמרו לא. עד שמצאו מפורש בספר שנאמר ויאמר ה' אל משה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים וכו' ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. אסתר אמרה שהמעשה שהיה עם המן לא היה מעשה שקרה רק פעם אחת. זה מעשה שיכול לחזור על עצמו. המצב של היהודים בשושן תחת אחשוורוש דווקא היה מאוד טוב. אחשוורוש לקח את אסתר כמלכה. קם ראש ממשלה חדש ופתאום כל המצב מתהפך. אז הסיפור יכול לחזור על עצמו. כתבוני לדורות. הסיפור יכול לחזור על עצמו בכל דור. והחכמים התווכחו עם אסתר על זה. עד שמצאו מקרא מפורש בתורה כתב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע. לא לחשוב שדבר כזה קורה רק בימי משה, ובימי יהושע זה לא יקרה. כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים וכו' כי יד על כס י-ה מלחמה לה' בעמלק מדור דור. 

ומעמלק זה ששונא יהודים רק מפני שהם יהודים אי אפשר לברוח. שהיהודי לעולם לא יעשה טעות בזה. יש יהודים שחושבים שאפשר לברוח מעמלק. יש כזה שיטה. השיטה הזו קיימת גם באמריקה. הם טוענים מי אשם שהמן ככה שנא את היהודים? הם טוענים שמרדכי היה אשם בזה. מרדכי ישב בשער המלך. מי אמר למרדכי שהיו לו זקן ארוך ופאות לשבת בשער המלך? אמנם היו עוד יהודים שהסתובבו בשער המלך. אבל אף אחד לא הבדיל ביניהם לפרסיים אחרים. הם פרסיים והם פרסיים. חז"ל אומרים ששנים עשר אלף איש הלכו לסעודתו של אחשוורוש. שנים עשר אלף יהודים אכלו בסעודתו של אחשוורוש. אבל את מי מאשימים עבור השנאה של המן נגד היהודים? היהודים עם זקן ופאות הם אשמים עבור האנטישמיות שיש בעולם. אם לא היו יהודים עם זקן ופאות אז היטלר לא היה שונא את היהודים. יש כזה שיטה. דיעה כזו קיימת גם בתוך היהודים באמריקה. ולא רק אצל יהודים שמזדהים רק עם אמריקה. אלא יש גם יהודים לאומיים באמריקה שאמנם מזדהים עם מדינת ישראל, אבל הם דוגלים בדעה שהיהודים באמריקה צריכים לא להיות ניכרים כיהודים. כשרואים ילד הולך ברחוב עם כיפה הם מוכיחים אותו על זה. וכשיש סטודנטים יהודים שמסרבים לעשות מבחן באוניברסיטה בשבת אז הם עומדים מנגד ואומרים אל תבליטו את עצמכם כיהודים. אל תבליטו את ייחודיותכם ואיך שאתם שונים ומובדלים מהגויים. שזה רק יגרה את הגויים לשנוא אותנו. יש כזה שיטה אצל יהודים. 

אבל לומדים לקח מהעובדה שהשנים עשר אלף יהודים שאכלו בסעודתו של אחשוורוש לא הצילו את היהודים מהשנאה של מהמן. וכשיצאה הגזירה להשמיד ולהרוג את כל היהודים, המן לא הכניס לתוך הגזירה לא לנגוע בשנים עשר אלף יהודים שהשתתפו בסעודתו של אחשוורוש. המן לא אמר להרוג רק את מרדכי. המן לא הכניס את כל זה לאגרות של שטנה. אבל החכמים לא רצו לקבל את הדרישה של אסתר של כתבוני לדורות. שלחה אסתר לחכמים. אסתר בוודאי ידעה והבינה איך הדברים התגלגלו. אסתר הייתה גרה בארמונו של אחשוורוש. ואסתר בכל זאת שלחה לחכמים כתבוני לדורות. 

אלא זה שיטה לברוח. יש כאלו שרוצים בכלל לברוח מעם ישראל. יש כאלו שאמנם נותנים כסף עבור ארץ ישראל. אבל גם זה לא מספיק. היהודי צריך להיות אחד שאינו מפחד לדגול באידישקייט. שישמור את השבת ויקיים את מצוות התורה בגלוי ובפרהסיא בפני הגויים. שלא יפחד להבליט את האידישקייט שלו בפני הגויים. אחרת זה לא הולך. אבל ליהודים יש הרבה פחד. הם חיים סגנון חיים של האנוסים. הם רוצים להסתיר את האידישקייט שלהם. הרב מכיר סטודנטים יהודים שאמנם נמנעים לבוא מבחן בשבת, אבל הם עושים את זה בעילה שהם חולים. הם היו צריכים לבוא לפני הדייקן ולומר שהם לא יכולים לבוא למבחן מפני שזה שבת ואסור ליהודי לכתוב בשבת. הם רוצים להימלט מהיהדות. זה הכלל הישן. 

ההלכה היא לגבי מגילה אין מדקדקין בקריאתה. אם אחד עושה טעות בקריאת המגילה זה לא משנה. והירושלמי אומר תרי תלמידי הוי יתבי קמיה דרב אחד קרא ליהודים ואחד קרא ליהודיים עם שני יודים. ורב אמר ששניהם טובים. והנה בכל המגילה כתוב יהודים. אבל בשלוש מקומות כתוב יהודיים. ויקהלו היהודיים אשר בשושן. וכתוב: ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודיים לאבדם. ואחשוורוש אמר הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודיים . אז כתוב יהודיים רק בקשר לשושן ובקשר לגזירה של המן. מהו ההבדל בין יהודים ליהודיים? יהודים הוא שם עצם. יהודיים הוא שם התואר. אם יהודי הוא שם עצם אז היו"ד השני עושה את זה לשם התואר. 

 יש שני סוגי יהודים. יש יהודי שנקרא יהודי. זה שם העצם. הוא יהודי בלי חכמות. לא צריכים להסביר הרבה. אמנם בתקשורת יהודי זה נושא. מה זה יהודי? אם לא צריכים לשמור שבת, ומותר לאכול חזיר, ולא צריכים לשמור טהרת המשפחה ומותר להתחתן עם גוי ולא צריכים לעשות שום דבר כיהודי אז זה באמת שאלה מה זה יהודי. אז צריכים ליהודי שם התואר. ובזה הם בונים פילוסופיה שלימה. אבל יש יהודי במובן של שם העצם. זה מאוד פשוט מה זה יהודי. יהודי הוא אחד שהולך בדרך היהדות. הוא מתפלל, הוא מניח תפילין, הוא שומר שבת והוא לומד תורה. הוא אחד שמקיים מצוות, מתפלל, שומר שבת ולומד תורה. אחד יכול להיות פעיל בכל התחומים של החברה הכללית ולהישאר נאמן לדרך של היהדות. ומי שמי אומר אחרת ובונה מזה אידיאולוגיה שלימה הוא סתם מבלבל את המוח. אף גוי לא ביזה יהודי מפני שהוא שומר מצוות. הפוך. הגוי מכבד יהודים שנשאר נאמן לאידישקייט. 

היהודים בשושן לא היו יהודים אלא הם היו יהודיים. אם הם היו יהודים הם לא היו הולכים לסעודתו של אחשוורוש. ואז לא הייתה שום צרה לישראל. אחשוורוש לא הכיר שום יהודים. אז כשהמן תכנן להשמיד את היהודים זה לא היה מחמת היהודים שהיו שומרי תורה ומצוות. וזה נכון גם לגבי היטלר. טעות לחשוב שהיטלר רדף את היהודים מפני שהוא שנא את היהודים שהבליטו את האידישקייט שלהם. היטלר בעיקר שנא את היהודים המתבוללים בגרמניה שהצליחו להיכנס לשכבות הגבוהות של הכלכלה הגרמנית והחברה הגרמנית. הרב אמר שהוא היה בברלין בזמן שהיטלר עלה לשלטון בגרמניה. היטלר בעיקר שנא את אלו שהיו רק יהודיים. לא הייתה להם שייכות עם יהודים. הוא שנא את יהודי שושן. יהודי נו יורק ובוסטון. הם היו יהודיים.

ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודיים לאבדם. דווקא היהודיים. היהודים לא הטרידו את המן. דווקא היהודיים הטרידו את המן. וכשאחשוורוש תיאר מה שהמן רצה לעשות אחשוורוש  אמר: הנה בית המן נתתי לאסתר ואתו תלו על העץ על אשר שלח ידו ביהודיים . וכתוב ויקהלו היהודיים אשר בשושן. בשושן היו יהודיים.אבל על כן היהודים הפרזים היושבים בערי הפרזות. אז בשושן היו צריכים להילחם יום נוסף. כשאחד בורח מהיהדות זה שבע פעמים יותר גרוע. אמנם יש שנאה גם כלפי יהודים שלא בורחים מהיהדות. אבל כשבורחים מהיהדות השנאה תהיה הרבה יותר גרועה. 

לכן כששני תלמידים ישבו קמיה דרב ואחד קרא יהודים ואחד אמר יהודיים אז רב אמר שזה היינו הך. לא מבחינים ביני הם. שניהם כשרים. עבור המן שניהם כשרים. הנס של פורים היה לגבי שניהם. לכן חז"ל אומרים אין מדקדקין בקריאתה. 

זה מה שהמדרש אומר כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתיב  זכור את אשר לך עמלק. אחד יכול להיות יהודי בשני אופנים. אחד יכול להיות יהודי ואחד יכול להיות יהודיי. אלא שיש הבדל אחד. כשאחד הוא יהודי במובן של שם עצם אז הוא כוס של קונדיטון. יהדות הוא כוס של קונדיטון. אם אחד חי כיהודי אז יהדות היא הברכה הכי גדולה. זה כוס של קונדיטון. זכור את יום השבת לקדשו. אם יהודי הוא יהודי על ידי שמירת שבת אז אין תענוג יותר גדול משמירת שבת. אבל כשאחד הוא שם התואר יהודיי הוא ככוס של חומץ. ואז הוא יכיר ביהדות על ידי זכור את אשר עשה לך עמלק. רק מזכירים עמלק, והוא נהיה יהודי. יהדות עצמה יכולה להיות ברכה עבור אדם ויהדות עצמה יכולה להיות קללה עבור אדם. לפעמים יהדות יכולה להיות הקללה הכי גדולה. אנו רואים יהודים מתבוללים שסובלים על היותם יהודים. יש הפלייה נגד יהודים. הרב אמר שהוא מרחם עליהם. יהדות היא קללה גדולה עבורם. היהודיים אשר בשושן אכלו מסעודתו של אחשוורוש. הם חיבקו את הגויים. אבל מה קרה הלאה? יצאה גזירה להרוג, להשמיד ולאבד את כל היהודים. זה כוס של חומץ. אלו באים להכרה של היהדות שלהם על ידי עמלק. על ידי הסרת הטבעת. ואם יהודי נהיה יהודי על ידי הסרת הטבעת זו יהדות גרועה. אם זה יהדות שמתעוררת על ידי זכור את אשר עשה לך עמלק זה קללה. אבל אפשר להיות יהודי בדרך אחרת. אפשר להיות יהודי על ידי זכור את יום השבת לקדשו. אז זה כוס של קונדיטון. זה כוס יין מלא. עם הרבה ברכה. 

אמנם גם אלו סובלים. גם נגדם יש שנאה. הרב אומר שאמנם הוא סובל מהשנאה של  הגוים, אבל הוא מבטל אותם בתכלית הביטול. אחד שאל את הרב עמיאל איך היהודים שרדו את הגלות של אלפיים שנה? כל כך הרבה אומות וכל כך הרבה ארצות. והרבה יהודים התבוללו. אבל היהודים הם בכל זאת קיימים. מה היא הסגולה שעל ידה היהודים מצליחים לשרוד? והרב עמיאל ענה שהסגולה היא אמירת כל חמירא. מה זה כל חמירא? יש ליהודי אוצר גדול של יין שרף. אז בפסח הוא יעבור על בל יראה ובל ימצא. אז מה יהודי זה יעשה בערב פסח עם כל כך הרבה יין שרף? אז בערב פסח אחרי בדיקת חמץ הוא יאמר כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי דחזיתיה ודלא חזיתיה דבערתיה ודלא בערתיה ליבטיל וליהוי הפקר כעפרא דארעא. אבל הרי יש לו כל כך הרבה יין שרף. אבל יש ליהודי הכוח של ביטול היש. זה מונח באמירת כל חמירא וחמיעא. והיהודים שרדו את הגלות על ידי אמירת כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי. יש כל כך הרבה שנאה נגד היהודים. אבל היה להם את הכוח של ביטול. אם אחד הולך עם תורה שהוא כוס של קונדיטון אז יש לו את הכוח של כל חמירא וחמיעא דאיכא ברשותי. ליבטל וליהוי הפקר כעפרא דארעא. ואז השנאה נגדו לא תטריד אותו ולא תפריע לו. אבל כשאחד מגיע ליהדות על ידי כוס של חומץ אז הגורל של זכור את אשר עשה לך עמלק הוא גורל מר. היהודיים היו צריכים להילחם שני ימים. היהודי אשר בשושן היו צריכים להילחם בשלושה עשר בו ובארבעה עשר בו. ורק אחרי זה היה ונוח בו מאויביהם. הם היו צריכים להגיע לחשבון הנפש אחר. ונוח בחמשה עשר בו ועשה אותו יום משתה ושמחה. 

אבל התכלית וסוף דבר של המגילה הוא שיש גם נחמה. הנחמה היא לא רק הנס. הנחמה היא שהיהודי אף פעם לא הולך לאיבוד. תמיד נשאר ניצוץ של קדושה בתוך לב היהודי. תמיד נשאר עמוק בתוך הלב של היהודי משהו שיכול להתעורר. אמנם זה לוקח אותו יותר זמן. ליהודים בערי הפרזות זה לקח יום אחד להבין. וליהודים אשר בשושן זה לקח שני ימים להבין. אבל אח"כ כולם היו מאוחדים ביחד. 

ופה קרה דבר הפוך. כשיצאה הגזירה להרוג את עמי הארץ כתוב: ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם. למה לא  כתוב קודם ורבים מהיהודים משתמדים. כשהיה פחד לגויים שהיהודים יהרגו אותם אז מאות אלפי גויים התגיירו. הם רצו לברוח. אבל כשהייתה גזירה להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים כתוב והעיר שושן נבוכה. לא כתוב ורבים מהיהודים משתמדים. הסיבה היא מפני שאף אחד לא השתמד. כשהיה איום נגד הגויים מהיהודים אז הרבה גויים התגיירו. אבל כשהייתה גזירה נגד היהודי אף יהודי לא השתמד. אף יהודי משושן לא זרק מעליו את היהדות שלו. כשיצאה הגזירה, אז היהודים מיד הרגישו שאי אפשר לברוח יותר. כולם – היהודים והיהודיים – צריכים לעמוד ביחד כתף אל כתף. 

כשיצאה הגזירה, מרדכי היה מבולבל. למה? מפני שהוא הכיר את היהודיים. לכן אסתר אמרה למרדכי: לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן. אתה מרדכי עושה טעות אחת. אתה רואה רק הצד הרע שבתוך היהודיים. לכן אתה מבולבל. אני מכיר את היהודים יותר טוב ממך. ביהודיים, בתוך תוך של לבם לא נכבה הנצח ישראל. הרב בעל התניא אומר שיש בכל יהודי האתערותא דלבא. אבל ניצוץ זה הוא מכוסה בהרבה אפר. צריכים רק להסיר את כל האפשר הזה ואז ניצוץ זה יתלבה לאש קודש. אסתר אמרה שהיא מוכנה לעשות מה שמרדכי אמר לה לעשות להיכנס אל אחשוורוש ולבקש ממנו להוריד את הגזירה נגד היהודים. אבל אני מבקשת ממך לעשות דבר אחד. אני רוצה שתנצל הזדמנות זו ותראה ליהודיים אשר בשושן כמה שקר יש בחיים שלהם. וכמה אילוזיה מכוונת אותם להגיע למקומות זרים. הם חשבו שאם הם ילכו לסעודתו של אחשוורוש הם יקבלו שווין זכויות. שהם עכשיו יבינו שאין מנוס ואין מפלט. עמלק רודף גם את כל הנחשלים אחריך. והנחשלים אחריך הם הראשונים בין הנרדפים. לך כנוס. שכולם יהיו ביחד. את כל היהודים. לא להסתכל ביו"ד הנוסף בתוך היהודיים. מפני שבעצם כולם יהודים. אפשר להחזיר כולם בתשובה. לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי וְאַל תֹּאכְלוּ וְאַל תִּשְׁתּוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לַיְלָה וָיוֹם. לא מפני שאסתר הייתה זקוקה לתענית שלהם. אלא שהם יחזרו בתשובה. וגם אני ונערותי אצום כן ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת. 

נקודת השיא של המגילה היא שלא משנה כמה יהודי יתרחק מהתורה וכמה הוא ישתכר מחטא בשושן, אבל יבוא רגע של לך כנוס את כל היהודים אשר בשושן והיו"ד השני ייפול. והיהדות תהיה כוס של קונדיטון. לא משנה כמה רחוק היהודי יהיה מתורה, היהודי יש לו היכולת לחזור בתשובה ותשובה היא יעילה. 

ולכן יש תענית אסתר היו התעניות של אסתר. אבל למה אנו צריכים להתענות? הרי פורים הוא יום משתה ושמחה. ואסור  להתענות ביום משתה ושמחה. 

התירוץ הוא שיש שני מוטיבים לפורים. מוטיב אחד הוא כשיש עת צרה ליהודים אז אחד לא יכול להימלט ולברוח. המן רודף את כולם. בין אלו שיושבים בעמוד הענן ובין אלו שהם מחוץ לעמוד הענן. בין היהודים ובין היהודיים. כשהגזירה יוצאת היא הורסת את כל עולמם של יהודיים. והמוטיב השני הוא שאסור להפריד בין היהודים ליהודיים. יהודי צריך להבין שאפשר להחזיר אפילו היהודיים הכי גרועים תחת כנפי השכינה. לד כנוס את כל היהודים אשר בשושן. כל היהודים. אסור להפריד ביניהם. אסור להיות פסימי לגבי שום יהודי לומר עליו שהוא טריף ואין לו שום תקווה. אפשר להחזיר את כל היהודים בתשובה. אמנם צריכים לדעת איך לדבר אליהם. צריכים להבין איך להגיע אליהם. לפעמים אין לנו את הגישה הנכונה. לפעמים ניגשים אליהם עם כל מיני שיגעונות. אבל אפשר להחזיר את כולם. וזה המוטיב של תענית אסתר. 

תענית אסתר נקראת בגמרא זמן קהילה. למה היא נקראת זמן קהילה? מפני שתענית אסתר מבטאת את האידיאה שכל היהודים יכולים להיות מאוחדים כאומה אחת. ומהיהודים ומהיהודיים יצאו כל היהודים אשר בשושן.